אני:
תשמע, לא זוכר מתי אכלתי צ'ולענט כזה
האיש
של הצ'ולענט (מחייך): לבריאות
אני:
מי מכין אותו? אתה?
האיש
של הצ'ולענט, בגאווה לא מסותרת: אבא שלי
אני:
אז תמסור לו בשמנו
האיש
של הצ'ולענט, צועק אל המטבחון שמאחוריו: טאטע, ער זאגט דיין צ'ולענט איז זייער
געשמאק
אני: א
פלאדיגע זאך ממש!
האיש
של הצ'ולענט, למטבחון: ער זאגט "א פלאדיגע זאך ממש"
האבא
יוצא מהמטבחון, מנגב את ידיו על סינרו הגדול: תודה רבה
אני:
תגיד, מה אתה שם בפנים שיוצא לך כל כך טעים?
האבא:
קודם כל, אתה יודע איך אומרים, אין א צ'ולענט און אין א שידעך קוקט מען נישט צו
פיל אריין
אני:
יודע, יודע. בצ'ולענט ובשידוך לא מסתכלים יותר מדי בפנים. אבל בכל זאת, מה הסוד?
האבא:
אין סוד וגם מתכון אין, הכל לפי העין והרגש והאהבה
אני:
ווס איז די פשט, האהבה?
האבא: ואס איז דארט צו פארשטיין? האהבה, כפשוטו. הרעבעצן. האמא של התכשיט הזה (מחווה בידו לעבר בנו)
אני:
וואו
האבא:
הרי מה זה צ'ולענט בעצם? כמו החיים של הבנאדם, לא? זורקים קצת מזה וקצת כזה וקצת
מפה וקצת משם ואז הכל מתבשל יחד
אני:
תכלס
האבא:
ובחיים של הבנאדם, כשהלב רוקד כל החיים רוקדים יחד איתו, נכון?
אני:
פונקט אזוי
האבא:
אז ממה נפשך, כשהלב שלך רוקד ממילא גם הצ'ולענט שלך יוצא יותר טעים
אני
(מחייך) : אני מבין שהלב שלך רוקד יופי
האבא: כבר חמישים שנה, קיין עין הוּרֵע. כל יום מחדש וכל יום יותר חזק, מוֹיסִיף והוֹילֵך. לכן כשתבואו לפה בפעם הבאה בטוח תהנו אפילו יותר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה