אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה חמישית בסדרה

1. יום אחרון בבארי. עם מסעותינו ברחבי אפוליה סיימנו, ואת היום הזה אנו מעבירים בחבורה מצומצמת יחסית (ג'וזפה, האלאונורות ואנכי) בבארי וֶקִיָה, העיר העתיקה של בארי.

אני יושב עם אלאונורה הגדולה על ספסלי הקתדרלה הגדולה והמרשימה של העיר. למולנו, על קיר אידם, צלב כביר והסלבטורה המעונה מסומר אליו. האמת שאחרי יחס של שבע מאות קתדרלות לבית כנסת בודד, שגם הוא כזכור כולל פעמון וציור של המריה, אני מתחיל קצת להתעייף מרוב קדושים נוגי מבט. בלי להפעיל יותר מדי מנגנוני פי.סי. אני פונה לאלאונורה בכנות השמורה לחברים טובים באמת: תגידי, אמיקה, למה בכל ציורי הקיר בקתדרלה, ובכל קתדרלה אחרת, ובכל כנסייה שראיתי אי פעם בימי חיי, יש מאות רבות של דמויות אבל אף אחת לא מחייכת? הרי אנשים שקיבלו עזרה ניסית משליח האלוהים, שלא לומר מהאלוהים עצמו עלי אדמות, אמורים לשמוח קצת, לא? ולמה תמיד הצלב הזה בכל מקום עם הדמות המעונה הזו עליו? זה לא קצת יותר מדי הארד קור? קידוש הסבל על חשבון שמחת החיים? הרי ידוע שכמידת סבלו של הסלבטורה כך מידת ישועת מאמיניו, וממילא ככל שסבל יותר כך ייוושעו הם ביתר שאת. את לא סבורה שזו נקודת פתיחה בעייתית מעט?

אלאונורה מקשיבה בסבלנות מחויכת, אבל לא מבינה כל כך את כוונתי. אתה הרי יודע, היא אומרת, שאנו בקהילה נוסעים לכל העולם כדי לעזור לבני אדם כפי שלמדנו ממעשיו. קושט דברי אמת, אני משיב, אבל למה לא רואים את כל זה גם כאן, על הקירות? אנחנו מקדשים את החיים, היא אומרת, צלב או לא צלב, חיוכים או לא חיוכים, זה פחות משנה. אנחנו עוסקים בחיים, לא במוות.

בינתיים קורא לנו ג'וזפה להמשיך בסיור. אנו יורדים אל הקומה התת קרקעית של הקתדרלה ושם אני מגלה לפלצותי גופה חנוטה, שלמה מאד ונוגה מאד (כדרכן של גופות חנוטות מאז ומעולם, אני מניח) של קדוש מעונה בשם סנטה קולומבה, מונחת בתוך פריקינג אקווריום! אני פונה אל אלאונורה ומניף ידיי מעלה, חצי במחוות ייאוש חצי בתנועת "אמרתי לך". אלאונורה צוחקת, מרימה את ידיה ואומרת "ניצחת".

2. לחוף הים של בארי אנו מגיעים כדי לחזק את העסק החדש של לאורה, בת הקהילה ורקדנית שנה ראשונה בבית הספר לסווינג. עיריית בארי החלה להשכיר בקתות עץ לבנות על קו החוף ולאורה הקימה באחד מהן דוכן תוסס ועליז של מיצי פירות. לתומי חשבתי שבאנו לעזור בסחיבות של ציודים ואגזי פרי וכבר שינסתי כגבר מתניי, אך מסתבר כי העזרה המצופה קשורה יותר לקידום המקום באמצעות ריקודי סווינג מחשמלים על הטיילת. למרבה המזל הסתמכה לאורה פחות על עבדכם ויותר על פיירו הזכור לטוב, מלך הסווינג של בארי, שגויס לפקד על מבצע הפרומושן. זעקת "אדוני אלוהים!" מלאת עיזוז החורכת את חופי בארי לכל אורכם מלמדת כי פיירו זיהה אותי מרחוק. פיירו יקר, אני שח לו אחרי שאנו מתחבקים, במטותא ממך, ככל שאני עשוי למצוא חן בעיניך - הכינוי הספציפי הזה קצת גדול עלי. אבל פיירו כבר לא נשאר להקשיב. סילביו, הדי.ג'יי הרשמי של החבורה שמשלב תיקלוט עם נגינת טרומבון לייב (!) כבר הניח את התקליט הראשון, והרקדן האלפיני נחטף באחת בידי רקדניות הסווינג הנלהבות שהביאה לאורה בהמוניהן. הקידום מוכתר בהצלחה גדולה. בר המיצים החדש מלא מפה לפה, ותמונת הזוגות המסתחררים אל מול השמש השוקעת היא תמונה נפלאה של תשוקה וחיים.

ומאחר ולא יעלה על הדעת שבערב האחרון שלי בבארי אסתפק במסיבה אחת בלבד, סוחבת אותי החבורה המזיעה (כולם כאן רקדנים חוץ ממני, מסתבר) לנשף סווינג לוהט במלון שרתון המקומי. על הבמה מתחלפות בזו אחר זו תזמורות נשפנים נהדרות, והרקדנים, בכל גיל אפשרי, חורכים בתשוקה את הרחבה הגדולה. פיירו לא מתייאש ומלמד אותי את הצעדים הבסיסיים, אבל מול התותחים הכבדים של בית הספר לסווינג אין לי באמת סיכוי.

3. מנשף הריקודים אנו ממשיכים לאפטר פארטי במסעדה מקומית, שמשלבת את הפרידה מעבדכם הנאמן יחד עם יום ההולדת של ג'וליאנו, המנהל האומנותי של בית הספר. השעה כבר אחת בלילה, אבל ממתי מוותרים בני בארי על מסיבה טובה בשל שעה מאוחרת? כמיטב המסורת, וכאילו לא  באנו זה מכבר בשערי האשמורת השניה, מתחילים המלצרים לשנע אל השולחנות כמויות אדירות של אוכל ואין ספור בקבוקי יין ושמפניה. את האנרגיות במסעדה קשה לי להעביר במילים. בכל רגע נתון מרים מישהו כוס נפילים מלאה יין עד גדותיה ושואג בעברית תקנית "לחיים!!!" (חוץ מפיירו, כמובן, שמבחינתו גם הרמת כוסית של חולין מחייבת את אמירת השם המפורש). עשרות אנשים, לא את כולם הכרתי עד הערב, מברכים אותי, את יִשְׂרָאֶלֶה, את גֶ'רוּסָלֶמֶה הקדושה, את תֵּלְאַבִיבֶה וחופיה, ונענים בקולות תרועה שמרעידים את קירות החדר.

בבקבוק היין העשרים ומשהו משתחררים אחרוני הכבלים וכל הנוכחים יוצאים בריקוד רכבת משוגע בין השולחנות, כאשר הקטרים אחראים על פתיחת השמפניות שעוד נותרו סגורות. רק כאשר רב המלצרים מגיע, חיוור משהו, ומודיע שעוד דקה לוקחים למסעדה שלו את הרישיון - חוזרת הרכבת לתחנת הבית. מה אומר לכם, עברתי כבר כמה מסיבות פרידה בחיי, אבל כזו טרם היתה לי ואולי גם לא תהיה.

קשה עלי מאד פרידת בני בארי הנפלאים. מחוץ למסעדה נזכר ג'וליאנו שנשאר עוד ארגז שמפניות ברכב שלו. הארגז מובא אחר כבוד לברזלים עליהם אנו מסבים ומושמד עד תום. בראש סחרחר ונפש מאושרת, מניף כוס יין אחרונה, אני מבטיח חגיגית לכולם שעוד נשוב וניפגש.  

4. למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, מנווט ג'וזפה במיומנות את הפיאט 500 האדומה בינות לרכבים הצובאים על שדה התעופה הקטן של בארי. בתוך השדה כבר מתמרק לו בשמש האפוליינית העולה מטוס האיירבוס של KLM, שיישאני, דרך אמסטרדם, בחזרה אל ארץ הקודש. כמה שעות מאוחר יותר כבר נפרשים מרבדי הזיתים, צריחי הכנסיות ותכול מי האדריאטי מלוא האופק מבעד לחלון המטוס המעוגל. להתראות אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! היית טובה אלי כל כך. תהיי בטוחה שאשוב.