ירושלים. באוטובוס בדרך
לאמא בשערי צדק, מתיישב אקראית ליד יהודי חרדי מזוקן אוחז גמרא גדולה. שתי דקות
לאחר מכן הוא פונה אלי ותוהה אם אני מדבר אנגלית. כשאני עונה בחיוב הוא שואל
בטבעיות גמורה את עבדכם הנאמן, יהודי גלוי ראש לכל הדעות, מה לדעתי הפשט
ב"מנא אמינא לה? דקתני: ילדה - תאכל; היכי דמי? אילימא דדיימא מעלמא, ילדה
אמאי תאכל? אלא לאו מיניה דיימא ולא דיימא מעלמא, ומה התם דלהאי איסורא ולהאי
איסורא - בתרא דידיה שדינן ליה, הכא דלהאי איסורא ולהאי היתירא - לא כל שכן".
ומפה לשם בטל האוטובוס
ובטלו נוסעיו ובטלו התחנות ובטלה העיר ושאונה וסאונה. רק שני יהודים אומצים בכל
מאודם לרדת לפשרה של סוגיה במסכת יבמות.
ולא היתה לי שמחה גדולה
כהתרת ספקותיה.
ויא אללה כמה שאני אוהב את העיר
הזו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה