אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה שלישית בסדרה

כמו אנשי בארי, גם הנוף בעמק איטריה מזכיר מאד את הנופים הארץ-ישראליים, וביתר ייחוד את הכפרים הפלסטינים ביהודה ושומרון. אדמה חומה-אדומה, עצי זית ותאנה, שקד ואורן, וקילומטרים על קילומטרים של גדרות אבן נמוכות, דומות מאד לטרסות אצלנו, בנויות במשלב מדויק של אבנים טבעיות ללא כל חומר מדביק ביניהן.

הטכניקה המיוחדת הזו, של משלב אבנים טבעי, מפגינה רק את קצה ביטויה בגדרות האבן שבצידי הדרכים. לידי שלמות של ממש היא מגיעה בסמל הארכיטקטוני המובהק של אפוליה: הטְרוּלִי (וביחיד: טְרוּלוֹ). מבני אבן עגולים ועבי כותל בעלי גג חרוטי העשוי רעפי אבן המונחים זה על זה במלאכת מחשבת, ללא גרם אחד של טיט או מלט. האגדה המקובלת מספרת שגגות הטרולי נבנו כך בכוונת מכוון, כדי שיהיה אפשר לפרקם בקלות בהגיע גובי המס (שכן בית ללא גג לא נחשב כבית לצרכי מיסוי).

בניגוד לצפון איטליה, באפוליה כמעט ואין נהרות זורמים על פני הקרקע (המים חותרים מטה דרך סלעי הגיר) ולכן כולל הטרולו גם יחידת איסוף מים אורגנית. מי הגשמים זורמים במורד הגג החרוטי דרך פתחים ייעודיים לתוך מובילי מים הקבועים בתוך הקיר העבה היישר אל בור המים שנמצא בחוץ.

באחד מרובעי אָלְבֶּרוֹבֶּלוֹ, עיירה יפה בטבור העמק, יש ריכוז נפלא של טרוּלי (ראו בתמונה). קצת כמו כפר דרדסים גדול עשוי אבן. אנו משוטטים בסמטאות היפות. גגות הטרולי מתחילים כבר מגובה הראש, מה שמאפשר לבחון את טכניקת הרעפים הייחודית הזו מקרוב.

התחנה הבאה שלנו היא צ'לייה, עיירה קטנה על אחת מן הגבעות המקיפות את העמק. רוברטו (שאת המעגל החברתי המחבר אותו לחבר'ה שלנו לא ממש הצלחתי להבין, אבל תוך חמש דקות הפכנו חברים ותיקים) מחכה לנו על הווספה שלו ומדריך אותנו בסמטאות צ'לייה אל מסעדת אוסטֶריה דל קפיטולו של משפחת אלברטלי. כאן אני מבין לראשונה את ההגדרה האפוליינית ל"לפתוח שולחן". חמשת האלברטלים, כולל פאפא ומאמא בני התשעים, חוגרים סינרים, נעלמים לחצי שעה במטבח רחב הידיים ואז מתחילים להוציא החוצה מנות על גבי מנות על גבי מנות, כשבין שלל הקערות מוצבים אינספור כדים (!) של יין אדום מקומי. כשהשולחן מאיים לקרוס מרוב אוכל מורידים האלברטלים סינרים ומצטרפים גם הם אלינו. באבו אלברטלי הזקן מניף את ידו לסמן שקט, מברך את הסלבטורה והחגיגה מתחילה (ג'וזפה: "רוברטו, מה אתה עושה? אתה לא יודע שחַנִיאֵלֶה לא אוכל חזיר?". רוברטו: "מאיפה לי לדעת? הנה, חַנִיאֵלֶה, קח פסטה". ג'וזפה: "רוברטו! בחייך!! לא עדכנו אותך שחַנִיאֵלֶה לא אוכל פחמימות כרגע?!?". רוברטו: "בשם ישו הצלוב, אפשר בבקשה לדעת מה חַנִיאֵלֶה כן יכול לאכול?". חַנִיאֵלֶה: "הנה, יש פה סלט מוצ...". ג'וזפה: "רוברטו, קדימה! תעביר לו את הרולדת סוס". חַנִיאֵלֶה (בעילפון קל): "ס...סוס? יכול להיות שאמרת סוס?". ג'וזפה: "אה, אממממ.... אז ארנבת אולי?").

אחרי עשרים מנות פתיחה, מספר זהה של עיקריות וחמש עשרה כדי יין החבורה מחליטה שאפשר להמשיך. מבוסמים קלות אנו קופצים לביקור באחוזה המשפחתית הנפלאה של רוברטו מחוץ לצ'לייה (שמונה דונם מעוררי קנאה של זיתים, תאנים, שקדים ואגסים ובמרכזם - סמוך לבית אבן חדש ורחב ידיים שבנה רוברטו במו ידיו, כולל שני בורות מים דנדשים - הטְרוּלוֹ העתיק של סבי סבו. עשרה מטרים מעוגלים בהם חיו לא פחות משמונה נפשות. גומחה אחת להורים וגומחה שניה לששת [!] ילדיהם). משם אנו ממשיכים לחווה המדהימה לא פחות של מריה לואיזה (מרי לו, בפי החברים) שנקראת קָאזָה דֶּה לוּצֶ'לִינִי, על שם ציפור שיר מקומית. כשהשמש שוקעת על שדות השעורה המזהיבים הפרושים מלוא האופק, אנחנו מתכנסים, יחד עם חברים נוספים שהגיעו בינתיים מבארי בשיטת החבר-מביא-חבר המפורסמת שלה, לסדנת הכנת פסטה מקמח שעורים תוצרת החווה (מרי לו: "חַנִיאֵלֶה היקר, לא יכול להיות שאמא שלך ממילאנו ומעולם לא הכנת פסטה בידיים").

אני לא יודע אם ניסיתם פעם להכין בצק ביחס קמח/מים מאד מסוים ואז גם ללוש אותו בטכניקה מאד מסוימת וכל זה כששלושים זוגות עיניים נעוצות בכם. האמינו לי, זה די מלחיץ. את כתר ההלחצות קוטף איש לבן שיער ומתוקתק למשעי, לפי מראהו לפחות פרופסור באוניברסיטה, שנעמד מולי כמו מנתח לב ותיק מול הסטאז'ר שלו ובוחן בעיון רב את הבצק היוצא מתחת ידיי. טיפין טיפין אני מעניק לו בראשי את הכינוי סרג'יו דה לה נודניקו.  דעתו של דה לה נודניקו דנן אינה נוחה מהאופן בו אני לש את הבצק והוא לא מפסיק לתקן אותי. אני מנסה לרמוז לו שהוא מוזמן אחר כבוד ליטול את המשימה על עצמו אבל סרג'יו מצדו חזק יותר בהערות ופחות ברמזים. הלחץ עושה את שלו והפסטה שלי מתחילה להיראות כמו תוצר של סדנת בצקים בצהרון של מתנ"ס. אבל בסוף מרי לו מצילה אותי ואת הבצק המתדרדר גם יחד, שולחת את דה לה נודניקו לעזור לרוזה במטבח, קובעת בקריצה "אתה תישאר בענייני הרוח. את הקמח תשאיר לי" ובתנועות ידיים מיומנות מפליאה ליצור קונכיות עדינות מבצק השעורים הגס.

לאחר שמרי לו מעניקה לי (לצליל מחיאות הכפיים הנלהבות של דה לה נודניקו, ששב בינתיים מהמטבח של רוזה בלתי מעודכן בעליל בהתפתחויות הדרמטיות) שקית מהודרת עם הפסטה שכביכול הכנתי, היא מעמידה שולחן בפתח המטבח ומתחילה להוציא לנו מנות ענק בזו אחר זו. גם כאן היין מגיע בכדים, הפעם בשני צבעים, והכוסות מורמות שוב ושוב בשאגות "לחיים". מחר יש לי הרצאה והחבר'ה האלה פשוט לא מפסיקים למלא לי את הצלחת במוצרלות (ג'וזפה, עודנו על משמר התזונה שלי: "רוברטו, מה יהיה איתך? תזיז את העוגות האלה! אסור לחַנִיאֵלֶה סוכר!!") ואת הכוס ביין. את הסרטים הדוקומנטריים שמקרין דָוִידֶה, ההיסטוריון הצעיר של הקהילה, על החיים בכפרי אפוליה בראשית המאה הקודמת, אני כבר רואה במטושטש. לאחר שאני מודה לכולם על כוס יין אחרונה אני צונח כאבן שאין לה הופכין על המיטה רחבת הידיים בטרולו הפרטי (!) שמרי לו הכינה עבורי. אפוליה אהובתי, את פשוט טובה מדי אלי.

מחר מחכה לי ההרצאה שלשמה הובאתי הנה מלכתחילה, ועוד קודם לה ביקור מרגש בטראני. עירו של "ישעיהו הזקן". עוד במחסנית: מרטינה פרנקה היפהפיה, זמרת אופרטות ביישנית, פבלו פיקאסו ופלאצה דוקאלי, אקשן גריאטרי ב"קפה טריפולי", קדושים ומומיות בדומו של בארי, נשף ריקודים ואפטר פארטי משוגע בבארי וחוויה מדמיעה באמסטרדם. הישארו בסביבה.