הטיול שלנו באיטליה: מכתב שלישי בסדרה

ילדים אהובים,

במכתב הזה אכתוב על חבל ארץ יפהפה, שנחשב לאחד היפים בעולם, הלוא הוא חבל טוסקנה.  את טוסקנה תוכלו לדמיין כמנה מדהימה של קצפת, כאשר בראשה דובדבן אדום יפהפה, הלוא הוא פירנצה.

לפירנצה הגענו בלילה ולנו באחוזה ישנה ומרהיבת עין, עם גינות משובבות מכל צדדיה ושביל חצץ עם כיכר קטנה בכניסה אליה. בבוקר קמנו רעננים וגלשנו לנו במורד רחוב סנטה רומנה אל העיר העתיקה.

כמו ערים עתיקות רבות באיטליה, גם פירנצה העתיקה מוקפת נהר, הארנו, שבביקורנו אמנם נראה שליו אבל מדובר בממזר לא קטן שלפני כחמישים וחמש שנה הציף את כל העיר.

את הארנו חצינו על הגשר המרשים פונטה ווקיו (באיטלקית: הגשר העתיק) שחשיבותו ההיסטורית כה גדולה עד שאפילו נבלה כמו היטלר הורה במלחמת העולם השניה לכוחות הגרמנים לא לפוצץ אותו בנסיגתם צפונה (שאר הגשרים שעל הארנו פוצצו).

על פונטה ווקיו קנינו מבחור אפריקאי מקל סלפי (!) כדי שיהיה לנו סיכוי לצלם סלפיז על רקע המבנים האדירים של פירנצה. 

ואכן, פירנצה לא המתינה והתקיפה אותנו בתותחיה הכבדים כבר מיד לאחר פונטה ואקיו, כשנכנסנו לכיכר המרכזית של העיר, כיכר הסיניוריה, שמלאה מקצה אל קצה בשכיות חמדה שהעין לא שובעת מלראותן. כי פירנצה, זאת עליכם לדעת, היתה בית ומשכן לגדולי אמני איטליה, נפילים כמו לאונרדו דה וינצ׳י ומיכאלאנג׳לו ודונטלו ורפאל וג׳יאמבולוניה וצ׳ליני ועוד ועוד. כל אחד מהענקים הללו קיבל בפירנצה עוד ועוד הזדמנויות להפגין את כישוריו והעיר התמלאה עד גדותיה ביצירות אמנות מהנחשבות בעולם.  

משני צדי הכניסה לפאלצו ווקיו, למשל, עמדו שתי יצירות מדהימות: ״הרקולס וקאסוס״ של באנדליני, והעתק מדויק של הפסל ״דוד״ של מיכאלאנג׳לו, מיצירות האמנות החשובות והידועות בעולם (עד למאה שעברה עמד בכיכר הפסל המקורי. עד שהוכנס לאולם האקדמיה לאמנות של פירנצה כדי לשמור עליו מפגעי מזג האויר.

אבל גם ההעתק מפעים ביופיו. ״דוד״ מתנשא לגובה של יותר מחמישה מטרים ומתאר את דוד אוחז בקלע במלחמתו עם גוליית. בשנת 1991 הצליח מטורף אחד להתקרב לפסל המקורי באולם האקדמיה ולשבור חתיכה מרגלו עם פטיש. התאונה החמורה הזו גרמה למנהלי האקדמיה לאסור את הגישה אל הפסל עצמו אבל מאידך איפשרה לבחון את השיש המקורי שממנו חצב מיכאלאנג׳לו את הפסל. ומה מתברר? שמדובר היה בגוש שנחשב לא איכותי ושמיכאלאנג׳לו כנראה קיבל אותו בחינם אחרי שפסלים אחרים לא רצו לעבוד איתו. מהשיש הבינוני הזה יצר מיכאלאנג׳לו את אחד הפסלים החשובים בעולם, מה שמלמד אותנו שלפעמים זה לא החומר אלא הכשרון.

לימין הפלאצו עומדת גלריה פתוחה מקושתת עם עוד ועוד פסלים מרהיבים ומשמאלו עומדת ״מזרקת נפטון״ המוקדשת לאל הים נפטון, שמתנשא ממרכזה לגובה עצום. המזרקה מסמלת את התקופה בה היתה פירנצה אימפריה קטנה ושלטה בים ביד רמה.

מכיכר הסיניורה המשכנו אל הקתדרלה המרכזית של פירנצה, שנקראת גם ״הדומו״ על שם הכיפה הענקית שלה, שבזמן הקמתה היתה הגדולה בעולם. איך לתאר לכם את הדומו? כנראה שאי אפשר. דמיינו בנין עצום ממדים שכל סנטימטר בו הוא יצירת אמנות נפרדת. אם נספור את כל הדמויות שמצוירות ומפוסלות וחצובות ויצוקות בקתדרלה הענקית הזו נגיע ודאי למאות רבות.

אבל עם כל ההתפעלות מהדומו, בסופו של דבר מדובר בכנסיה (למרות שעל ״דלתות גן העדן״ המוזהבות שבכניסה למבנה הטבילה שמול הקתדרלה יצוקות סצנות מן התנ״ך שלנו, ומספרים שלורנצו גיברטי, הפסל שיצר אותן, אף התייעץ לשם כך עם פילוסופים יהודים) ולכן שמנו את פעמינו לבית הכנסת הגדול של פירנצה, שהוא ללא ספק בית הכנסת היפה ביותר שראינו מעודנו, כפי שתוכלו לראות גם אתם בתמונות.

בסיפור של בית הכנסת, כמו גם של הקהילה כולה, שזורים שמחה ועצב; תקופות של שגשוג ופריחה לצד רגעים של חורבן. 

במלחמת העולם השניה החרימו הגרמנים את בית הכנסת והפכו אותו למוסך. לפני עזיבתם, במנוסתם צפונה, ניסו לטשטש את ההרס שגרמו באמצעות מיקוש ההיכל, אך באורח נס רוב המוקשים לא התפוצצו ובית הכנסת ניצל.

מעל בית הכנסת יש מוזיאון קטן ויפה עם תשמישי קדושה ומוצגים מהווי הקהילה המפוארת של פירנצה. אבל נדמה כי דבר לא הכין אותנו אל הכניסה לחדר הקטן בסוף המוזיאון, ועל קירו צילום גדול של ילדה יפה ומימין לו שמות של מאות יהודי פירנצה ששולחו למחנות ההשמדה. קשה להסביר מה לפת אותנו בחדרון הקטן ההוא. אולי היתה זו המחשבה שגם בירת התרבות והאמנות של אירופה, עם כל היופי וההדר והערכים הנעלים שמסמלים נכסיה ויצירותיה עבור העולם כולו, לא עצרה את כוחות השחור, הנאצים הארורים ועוזריהם הפשיסטים האיטלקים. כמה מאות מטרים משכיות החמדה של העולם הועלו קרבנות חפים מפשע על משאיות ונשלחו אל מותם. והניגוד התהומי הזה, בין יופיה המתפרץ של פירנצה לבין הרשע שהתחולל בתוכה, מדמיע את העין ומחניק את הגרון. 

אגב, בדומה לבית הכנסת בוורונה שתיארנו במכתב הראשון (וכן לבתי כנסת אחרים באירופה) גם כאן עמד חייל חמוש בשער בית הכנסת ועוד כמה ניידות משטרה חנו ברחוב - תזכורת עצובה למצב הבטחוני השברירי של הקהילות היהודיות באירופה.

ומפירנצה היפה, שבדרכנו אל מחוצה לה עוד הספקנו לעבור בכיכר הרפובליקה המרשימה שלה, עם השער הענק במרכזה, אנו ממשיכים במלוא המרץ לקצפת שמחכה לנו מתחת לדובדבן: טוסקנה, על גבעותיה ועמקיה, כרמיה ושדותיה, אחוזותיה וטירותיה.

על כל הקסם הטוסקני במכתבנו הבא, ועד אז, כרגיל, מוסרים אליכם את געגועינו ואת אהבתנו.

עוד מעט נגמר ומתראים :)

אוהבים ומתגעגעים,

קרן ואבא המטיילים בעולם