הלחץ באוזניים מאותת לי שציפור הברזל החלה להנמיך טוס. מבעד לחלון, בין קרעי העננים, אפשר כבר להבחין באדמה החומה-מנוקדת-לבן ובעצים העירומים של מרילנד. תיכף מגיעים הביתה. יש עוד כל כך הרבה על מה לספר, והזמן קצר קצר...
- קצת אחרי פְּלָאיָה גְרָנְדֶה, כשעתיים מזרחית לסוסואה, מצאתי את רצועת החוף היפה ביותר שראיתי מעודי.
- לצד הסוס עליו רכבתי בדרך למפל המרהיב מעל אל-לימון, שעה וחצי לכל כיוון, הלכו/רצו (בלי שביקשתי, אין צורך לומר) ארבעה ילדים כפריים - שניים מכל צד, משל הייתי נפוליאון בונפרטה - רק כדי לדרוש (ולקבל) בסוף חמישים פזוס טיפ (משהו כמו דולר וחצי).
- בחודשי החורף חוצים את מימיו החמימים של מפרץ סמאנה מאות רבות של לווייתנים. השיט בסירת הפיברגלאס הממונעת אל לב המפרץ מוכיח לי שהדומיניקנים לא נוהגים בים כמו שהם נוהגים ביבשה. כלומר, בים הם נוהגים הרבה הרבה יותר גרוע. לפלא בעיניי איך לא נמרחנו על איזו שונית או כיצד לא נבקעה רצפת הסירה לרסיסים מחבטות הגלים. עוד יותר נפלא בעיניי איך הבחור שארגן לי את השיט העלה על דעתו להציע לי חצי שעה קודם לכן ארוחת בוקר קונטיננטלית, בבחינת "הירשת ואז רצחת". מזל שסירבתי.
לאחר שהשייטים הדומיניקנים לא מצליחים, חרף מאמציהם הכנים, להטביע אותנו במימי האוקיאנוס, הם מתקבצים כולם בלב מפרץ סמאנה ומדוממים מנועים. יש להם מכשירי קשר קטנים בהם הם משתמשים כדי להודיע אחד לשני היכן עוברים יונקי הענק השחורים. התיאום בין השייטים יעיל מאד ותוך דקות אנו רואים סביבנו עשרות לווייתנים. השייטים, נאמנים לנהלי הבטיחות שהזכרנו קודם, מתקרבים כדי מטרים ספורים מן המפלצות הימיות. מספיק שאחד מהם יחליט לשחות מתחתינו, או למצער ישתעשע בהנפת זנב, וכולנו נועף אחר כבוד המימה. למזלנו היו לווייתני סמאנה חביבים וסובלניים מספיק כדי לא להתרגש מן היבחושים האנושיים שמסתובבים להם בין הסנפירים, ואפשרו לנו לצפות מקרוב בעוצמתם השקטה - חווייה טמירה שקשה להעביר במילים (ותודה לקוראת רבקה גולדנברג על ההשראה). - כל כך הייתי שקוע באיתור לווייתנים עד שנתעלמה ממני העובדה הפשוטה שאני אמור לטוס חזרה בעצם היום הזה. גם נהיגה מהירה באוטוסטרדה הנורמלית (והיקרה להחריד) היחידה ברפובליקה לא הושיעה אותי מלפספס אחר כבוד את הטיסה שלי (לא אכחד, גם העובדה שאגוז הקוקוס שקטף לי מנואל, צ'יקו שובב מאל-לימון, התפוצץ על מיציו בעסק גדול בתוך הרכב השכור, לא סייעה במיוחד לעמידה בלוח הזמנים). וכך, במקום לעלות על שרוול הבואינג 737 למיאמי, מצאתי את עצמי, במין חווייה הזויה סטייל מבצע אנטבה, מובל באישון ליל, בטור עורפי, עם כעשרים נוסעים נוספים, בצעידה שקטה שחצתה כמה וכמה מסלולי המראה, אל קצה השדה. במסלול חשוך ונידח המתין לנו מטוס זעיר, שהמריא בנאקות רמות ונשא אותנו במאמץ רב אל סן-חואן, פורטו ריקו. לילה פורטוריקני שקט עבר על כוחותינו. טיסת בוקר למיאמי. טיסת צהריים לבולטימור. המזוודה שלי נשארה במיאמי, מסתבר, אבל חליק - עדו הצדיק כבר מחכה לי בחוץ. הביתה!
נ.ב. מעט תמונות מהמסע לדומיניקנית תוכלו למצוא כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה