פאוזה קאריבית, פרק 3: "שבת, נֹעם הנשמות"

ביסוד הטיסה שלי לרפובליקה, כבר כתבתי כאן, עמד מרכיב די מטורף, כשחושבים על זה. בעצם, טסתי כדי לפגוש חברים אותם לא ראיתי מימיי. נכון, בפייסבוק הפכנו להיות אחוקים לכל דבר וענין. אבל לא הרי העולם האמיתי כהרי הפייסבוק. ומה יהיה אם לא יילך, אם לא יהיה חיבור? מה יהיה אם לא נצליח לשחזר את הקסם הוירטואלי ההוא לכשנתראה פנים אל פנים?

וכמו לאמת את חששותיי, כשדפקתי על הדלת של הדה-מוטים בצהרי שישי כדי להודיע שהגעתי בשלום העירה, פתחה לי חנה בשביס של רבנית צעירה, הזמינה אותי בנועם להיכנס אבל הזדרזה ואמרה שהיא לבד בבית כי יהונתן עוד בעבודה וגם אמא שלה ורות ושאר החבר'ה עוד לא הגיעו. חלפו כמה רגעים של שתיקה נבוכה. שנינו, נראה, לא ממש ידענו מה לומר. בסוף התעשתתי ראשון ואמרתי שאחזור לקראת מנחה (בית הכנסת של קהילת "נדחי ישראל" שוכן הלכה למעשה בסלון של משפחת דה-מוטה). חזרתי אל הרכב. גוש של מועקה התחיל להצטבר לי בגרון. זה לא יילך, אמרתי לעצמי. זה פשוט לא יילך ואתה אידיוט שחשבת אחרת.

אבל כששבתי לבית המדרש, מקולח ומצוחצח, עם כניסת השבת, כבר חיכה לי יהונתן ברחוב, בחליפה ובכיפה בוכרית גדולה, והתחבקנו כמו מכרים ותיקים. בזמן שהמתפללים התקבצו, נתן לי הרב הצעיר הרצאה ממצה על מלחמות היהודים של סנטו דומינגו (שבה, לא להאמין, מתקיימות זה לצד זה לא פחות משלוש קהילות יהודיות זעירות ונפרדות לחלוטין: הותיקה, שבה חברים גם כאלה שאינם יהודים לפי ההלכה; קהילת חב"ד, שבגדול כידוע מחבקת כל יהודי אבל קצת פחות את יהונתן, במיוחד אחרי שכמה מתפללים נדירים ויקרי המציאות עברו למנין שלו. ולבסוף, קהילת "נדחי ישראל" הספרדית-פורטוגזית. מה אומר, הבדיחה על היהודי ושני בתי הכנסת שבנה על האי הבודד מעולם לא נראתה מוחשית יותר) ואז הרביץ קבלת שבת וערבית מרשימות בנוסח פורטוגזי פר אקסלנס, כפי שלמד בנערותו מחזני הקהילה במיאמי.

וכשהתיישבנו כולנו לשולחן השבת כבר נפלו כל המחיצות. ישבנו, יהונתן וחנה ורות ואמא שלהן ודניאל גונזלס ויהודה לימאס ורוברטו ודְבּוֹרה ואני עד חצות הליל, אכלנו מהמטעמים של בעלת הבית ודיברנו וסיפרנו ושיתפנו ופרקנו מטען רֵעות של שנתיים וצחקנו עד לב השמיים. איזו סעודה נפלאה. איזו שבת נפלאה. ברכות על ראשך, אחינו מארק צוקרברג. תבורך מפי עליון.

ובמוצאי שבת, בהתאם להבטחה שסחטתי מיהונתן עוד בבולטימור, דפק לנו המוסיקאי הוירטואוז מלווה מלכה מהאגדות, כי עוד לא הומצא הכלי שהבחור הזה לא יודע לנגן עליו. סקסופון אלט וסקסופון סופראן וגיטרה באס וגיטרה אקוסטית וגיטרה דרום אמריקאית קטנה כזו וקלידים ופרוקָשן. זה לא היה סתם ג'אם. זו היתה הופעה לכל דבר. אשכרה הופעה שלמה של איש אחד, עם טונות של נשמה וכשרון. כזה סיום לכזו שבת. יותר מזה לא יכולתי לבקש.

***

אבל לכל מלווה מלכה, כידוע, יש מוצאי מלווה מלכה. באחד הרמזורים בדרך חזרה למלון, בזוית העין, אני מבחין לתדהמתי שלשם שינוי אני לא עומד באדום לבדי. מלא התרגשות הסבתי מבט כדי לבחון מקרוב את תופעת הטבע הדומיניקנית, אך זו התגלתה למצער כשני לובשי מדים כלשהם (כבר הפסקתי לספור את סוגי המדים ברפובליקה) רכובים על אופנוע ומסמנים לי בתקיפות רבה לעצור בצד. Here we go again. אפילו אזרביג'אן, אימפריית השחיתות המשופמת שנגלתה לעיניי המשתאות בסוף שנות התשעים, נראתה לי לפתע מטבורה של סנטו דומינגו כמו חוג ברידג' בבית של מני מזוז.

השוטר מקיף את הרכב מכל הכיוונים, מחפש צידוק מוסרי ליומית שהוא הולך להרביץ על גווי השחוח. הנה, מצא! לרכב אין לוחית רישוי מקדימה. אבל כך קיבלתי אותו מההשכרה, אני מנסה משום מה לענות. רֶנְטוֹס, רֶנְטוֹס. השוטר מסתכל עלי כמו על עב"ם. אני באמת מוכרח להפסיק להתמודד כך עם אי שליטתי בספרדית. טוב, אני נשבר. הנה, אמיגו. הא לך מאתיים פזוס ושיהיה לך דיאס אל פרזידנטה שמח. הו, נו! כך השוטר. נו מאתיים. אֶסְטָה ארבעת אלפים פזוס קנס. מוּאִי בִּיֶין, אני משיב נינוחות, רשום לי נא טיקֶטוס, במטותא ממך. הוֹ, נוֹ, מנופף השוטר בידיו בהתלהבות. אַאוֹרָה! עכשיו! שאם לא כן אקח אותך עכשיו לתחנת המשטרה, והם הרבה פחות נחמדים ממני. קח אותי, חואן, אני משיב לו, קח אותי כעת חיה. אדרבא ואדרבא. השוטר נבוך לרגע, אבל מתעשת מהר. הוא שולף בעסק גדול ווקי טוקי מסורבל ומפגין כישורים דרמטיים ניכרים. הנה, הוא מדגים בתנועות מופרזות, אני קורא לשוטרים. קרא, בנצור, קרא, אני משיב לו, מתרווח לי בכסאי ולועס מסטיק. מעניין כמה זמן יימשך המחזה. עשרים דקות מאוחר יותר ידידנו מתייאש סופית ומבקש את פרס הניחומים שהצעתי לו מראש. הא לך, אמיגו, אני מושיט לו את השטרות, אך הוא מחווה בעצבנות אל האור הדלוק בתקרת הרכב. אֶל לוּז, הוא לוחש. אֶל לוּז.

באישון ליל, בלב הבירה הדומיניקנית - היכן ששלמונים מחליפים ידיים בכל רגע נתון, לאור היום, מעל השולחן ובעמלנות של בסטת פיצוחים במחנה יהודה ערב משחק האליפות של בית"ר - מוטרד נציג החוק החמדן דווקא מן האור הקטנטן ברכב שלי, לבל יראה מאן דהו, חלילה, כיצד שוטר גאה ברפובליקה משלים הכנסה.

נ.ב. מעט תמונות מהמסע לדומיניקנית תוכלו למצוא כאן