פאוזה קאריבית, פרק 5: "וְעֵינְךָ תִּרְאֶה אוֹצָר נִשְׁמָתֵנוּ"

כל כך יפה, סוסואה, העיירה הקטנה במרכז החוף הצפוני של האי היספניולה. אמת, גם כאן מקפידים בני התשחורת המקומיים לנסות לדרוס אותך עם רבבות האופנועים שלהם, או לחלופין להשכיב את אותם אופנועים עצמם תחת גלגלי הרכב שלך. אבל משהו מהג'ונגל הדומיניקני התזזיתי לא חדר לסוסואה, ובאופן כללי נראה שתושביה עסוקים יותר בלחיות ולהתפרנס ופחות בלבקש טיפים.

לקראת סוף שנות השלושים של המאה העשרים הצטרפה העיירה הזו אל ההיסטוריה היהודית, כאשר שליט הרפובליקה דאז, רפאל טרוחיו, היה למנהיג היחידי שהתחייב בועידת אוויאן להתיר למאה אלף פליטים יהודים מאירופה לבוא ולהתיישב בתחומיה. רצוי להדגיש בהקשר זה, כי הקביעה "מגלגלים זכות על ידי זכאי" לא באמת רלוונטית פה, באשר טרוחיו היה וואחד רודן אכזר וצמא דם, רוצח המונים שגם עשק את כלכלת מדינתו ועשה בה כבתוך שלו. ומכל מקום, יהיו שיקוליו אשר יהיו, במילתו בוועידת אוויאן טרוחיו דווקא עמד, אלא שמלחמת העולם שפרצה בינתיים טרפה את הקלפים ולסוסואה הגיעו רק כמה מאות יהודים, שרידים מאירופה הבוערת ומשנחאי.

במוזיאון המקומי לתולדות יהדות סוסואה, שעוד אחזור אליו, נראות תמונותיהם של הפליטים היהודים חיוורי העור נוחתים בלב הטרופיקנה הקאריבית, ההלם והפחד ניכרים היטב בתווי פניהם. אבל בתמונות שבתצוגות שלאחר מכן הם כבר נראים שזופים ונמרצים, שולחים ידיהם בחקלאות ובתעשיה זעירה. בתצוגה על החיים היהודיים בעיירה כבר ניתן להבחין בכמה חתני בר מצווה שחומים במיוחד עולים לתורה לצד אבותיהם הלבנבנים. ואמנם, בדומה לקהילות יהודיות אחרות במרחב הקאריבי, ההתבוללות עם בני המקום, יחד עם הגירה מאסיבית לארה"ב, שמו קץ לשגשוגה של הקהילה היהודית בסוסואה, אולם שרידים ממנה עודם חיים בעיר גם היום. באחד מהם נתקלתי לגמרי במקרה, כשהבחנתי תוך כדי נסיעה אקראית באיש גדול מימדים עמל על תיקונה של מכונית ספורט אדומה בחצר המוסך שלו. כיפת הקטיפה הרקומה והענקית שכיסתה את פדחתו היתה עשויה לבלוט אפילו ברחבת הכותל, אבל ברחובות סוסואה היא זרחה לקילומטרים, כמו סנטה קלאוס ברחוב רבי עקיבא בבני ברק. לבחור, הסתבר, קוראים לא פחות ולא יותר מאשר בני כץ, וכך גם קוראים למוסך שלו. בלב סוסואה, כך מסתבר, שוכן לו "מוסך בני כץ", משל היה נטוע בטבורו של איזור תעשיה בפתח תקווה. בני עצמו התגלה כיהודי חם ומסביר פנים. לאחר שיחה של כמה דקות, בה סיפרתי לו על מוצאי ועל טבע הביקור שלי (והוא מצדו אמר בעיקר "אמן") נפרדנו בחיבוק של התרגשות הדדית. אָמֵן שָׁבּוּעַ טוֹבּ, הוא נופף לי לשלום, שָׁבּוּעַ טוֹבּ אָמֵן.

ב"מתחם היהודי" של סוסואה שוכן בית כנסת יפה, פשוט למראה וספון עץ. על הבימה פרוש דגל ישראל גדול; על מדפים בצד מונחות כמה חנוכיות והספסלים ריקים ריקים. בסמוך לבית הכנסת שוכן המוזיאון לתולדות יהדות סוסואה, שזכרנו קודם. המעבר מן הרחוב הסוסואי השמשי - עם ירוק העד הטרופי ואופנועי התמיד הדומיניקנים והמולת התיירים המתרוננת - אל החלל הקריר והאפל משהו של המוזיאון, משרה תחושה של כניסה לכמוסת זמן מבודדת. אני משלם את דמי הכניסה הסמליים ונכנס אל האפלולית. מקיר התצוגה הראשון במוזיאון ניבטות אלי באחת התמונות המוכרות כל כך בשחור-לבן. גטו ורשה, דכאו, ברגן-בלזן, אושוויץ. שלדים חיים; פנים חרושות זוועה; ילדים נפוחי כפן מוטלים, כגוזלים שקפאו, על המדרכות; אימה חשכה נשקפת מתוך עיניים פעורות לרווחה. עשרות ומאות פעמים בחיי ראיתי את אותן תמונות ממש, אז למה מכה פתאום אגרוף בבטני? מקיר התצוגה השני, הסמוך, ניבטים אלי הפליטים היהודים, עומדים על המזח בסוסואה, למרגלות האוניה שהביאה אותם אל המקלט הטרופי הלא נודע. בעיניהם התוהות ערבוביה של ייסורים ועייפות; פחד, וגם שבריר של תקווה.

בטבורה של עיירה צבעונית ושטופת שמש שלחוף אי קאריבי, אני מוצא עצמי לפתע בממד אחר. למול עיניה המשתאות של מדריכת המוזיאון הקשישה, מיהודי העיר האחרונים, אני משעין את ראשי על תמונות בני עמי המעונים ומתייפח כילד קטן.

נ.ב. מעט תמונות מהמסע לדומיניקנית תוכלו למצוא כאן