פירסט ווי טייק מנהטן

לפני כמה וכמה שנים טובות הגיעו החלוצים הראשונים לארצות הברית. הארץ היתה חדשה ולא נודעת, השדות לא העלו יבול, והעתיד נראה לא משהו. בנקודה הזו נכנסו לתמונה האינדיאנים, שהגדילו ראש, לקחו אחריות, למדו את הלבנבנים פרק או שניים בהלכות חקלאות וראו איזה פלא - האדמה החלה להניב מכל טוב. כהכרת טובה ישבו האינדיאנים והחלוצים לסעודת הודיה משותפת, שהיוותה את היסוד לחג ההודיה. 

על אף היותו חג חילוני למהדרין, חג ההודיה, ת'נקסגיבינג, הריהו מהחשובים שבחגי אמריקה, שני רק לחג המולד. אפשר כמובן להעלות אי אלו תהיות באשר לאופן בו גמלו החלוצים לילידים על נדיבותם וטוב לבם למן תום הארוחה הנעימה ההיא ואילך; על החינוך מחדש, שלא לומר הזובור האכזרי, שלא לומר רצח העם, אבל עזבו אתכם, למה להיות קטנוניים? חג ההודיה לנו היום! בואו נרד על איזה תרנגול הודו טוב, שיהיה לנו כוח למרפק מעדנות בואכה לדחוף בפראות בואכה לרמוס למוות זה את זה מארבע לפנות בוקר בתור לוולמארט, כי היי, איט'ס דה בלאק פריידיי! 

בלאק פריידיי, עוד תופעת טבע מקומית, הוא יום שישי שאחרי חג ההודיה, הפותח את האורגיה הצרכנית של עונת החגים. משעות הלילה משתרכים תורים אינסופיים מול שערי חנויות הענק של הרשתות הגדולות, וסביב 6 בבוקר ניתן האות והטירוף מתחיל. עקרונית, מקור השם נעוץ בצבע הדיו בה נעשה שימוש כדי לסמן רווחים במאזן העסקי (בניגוד לדיו אדומה שסימנה הפסדים), וזאת כאות ומופת לרווחיות העסקית המסחררת של היום הזה. מכל מקום, אני די בטוח, שעבור משפחתו של עובד וולמארט האומלל מניו-יורק, למשל - שנמחץ למוות בבלאק פריידיי של שנה שעברה תחת עדר שועט של היפופוטמים אמריקאים, רק כיון שהעז לעמוד חוצץ בינם לבין האייפוד 3.4.4. ניו ג'נריישן ווטאבר שלהם - השם "בלאק פריידי" קיבל לפתע משמעות חדשה ומרעננת לגמרי. 

אבל יודעים מה? שתיחנק הצביעות של אמריקה, הרוחצת בנקיון כפיה אל מול שואת האינדיאנים (שהשלכותיה ממשיכות להטביע את חותמן ההרסני בשרידים שבשמורות עד עצם היום הזה) ועל הדרך שתישרף גם תרבות הצריכה מעוררת הבחילה שלה. אנחנו קיבלנו לונג וויקנד וזה מה שחשוב. 

את חג ההודיה בילינו במנהטן. בארבע וחצי בבוקר יצאנו מבולטימור, בשאיפה להגיע למרפסת של בית הכנסת הפורטוגזי ברחוב 70 ולצפות מלמעלה בפנאן על מצעד חג ההודיה המרשים של רשת בתי הכלבו "מייסי'ז". "אין לך מה לדאוג", הרגיע אותי סלומון ואס-דיאס, סָלוֹ - מנהל בית הלוויות של הקהילה הספרדית-פורטוגזית בניו-יורק, פורטוגזי אדוק וחבר ותיק, שהיה שרוי במצב רוח מצוין באותו בוקר בשל יום עסקים מוצלח במיוחד (שני נפטרים רק מהבוקר, עם אופציה לנפטר שלישי תוך כמה שעות. ככל הנראה שיא עונתי) "אני שומר לכם מקום של כבוד על המרפסת, אבל קחו בחשבון שיהיה צפוף מאד בגלל כל ה-א-ש-כ-נ-ז-י-ם שבאים אלינו לראות את המצעד". את נימת הבוז והסלידה שרחשה בקולו של סלו כשביטא את השם המפורש "אשכנזים" ניתן היה לשמוע עד החוף המערבי. למעשה, סלו תיעב אשכנזים במידה כזו, עד שלחתונתי (עם עלמה צעירה ונאוה בשם חגית לבית דויטש, כזכור) הוא טרח וכתב לי מכתב על נייר מכתבים רשמי של הקהילה ובו הזהיר אותי בשם אבותינו הקדמונים כולם שלא להתקרב לאשכנזים ולא לבוא אתם במגע, ולו עקיף. "מוטב כבר להתעסק עם גויים מאשר עם האלה", קבע נחרצות, והדברים - כתובים בדיות כחולה כשמעליהם מתנוסס סמל עוף החול של ק"ק שארית ישראל אמסטרדם - שמורים ומתועדים אצלי. 

אין מה לומר, התכנית של סלו ושלנו לדפוק את המערכת ולהשקיף על ההמונים הנדחקים בצדי השדרה השישית ממרום המרפסת המגולפת של בית הכנסת היתה פשוט יוצאת מן הכלל, רק ששכחנו משום מה לעדכן את משטרת התנועה של ניו יורק על קיומה, כך שבסוף זה נגמר כמובן בשורה השבע עשרה בטיימס סקווייר, דחוסים בין חמולה הודית בהיקף של קאסטה שלמה לפחות, חבורה של יאפיות אסייתיות שלא סתמו את הפה לרגע ומשפחת רד-נקס על גבול החלסטרה. את כל מה שהתרחש על הכביש עצמו לא היה לנו סיכוי לראות ממילא, ואת בלוני הענק של הדמויות המצוירות יכולנו - כך הסתבר לנו בדיעבד - לראות בגודל זהה גם לו היינו עומדים מאתיים מטר אחורה, ולא בטבורו של הצ'ולנט האנושי המהביל ההוא. לא נורא. מטעויות לומדים, ובכלל - חליק, ווי ג'אסט טוּק מנהטן.

בשבת קראתי על עמי משולמי

בשבת קראתי על עמי משולמי.
יונתן כהן, שריונר צעיר, השתתף בקרב המדמם על מדרונות הסלוקי, מתחת לרנדוריה, בתמרון האחרון והשנוי במחלוקת ההוא של מלחמת לבנון השניה. הטנק של יונתן חטף פגיעה ישירה אך הוא וצוותו שרדו. כתראפיה לפציעתו הקשה כתב יונתן ספר, "לא הגעתי לליטאני" שמו. על מוראות הקרב הוא מספר בלשון כנה וישירה, חפה מנרטיבים הירואיים או מתיאורים מתאמצים. 

לאחר שטנק המ"פ חטף גם הוא פגיעה ישירה במטווח הקורנטים שארגן חיזבאללה לפלוגת המרכבות, יצאו לוחמי השריון והחי"ר מן הטנק הסמוך לטפל בחבריהם שנפגעו. המ"פ, שי ברנשטיין, שעמד חשוף בצריח כשהלם הטיל - הועף החוצה ונהרג במקום. הנהג הצליח איכשהו לשרוד בתאו המבודד. התותחן, עדו גרבובסקי, והטען, עמי משולמי, ספגו את עיקר האש וההדף שהשתוללו בתובת הפלדה הסגורה. 

בתחילה ניסו לטפל בעדו, שנשם את נשימותיו האחרונות. עמי, בחור צעיר בן עשרים, שציפה עם רעייתו להולדת בתו הבכורה, נפצע גם הוא פצעים אנושים והונח לשכב בסמוך. יונתן מספר שכאשר אפסו הסיכויים להציל את עדו, נפנו החברים לטפל בעמי אך לא מצאו אותו במקום בו הניחוהו לשכב. רק לאחר שניות ארוכות של אימה וחוסר וודאות מצאו אותו במרחק כמה מטרים משם – זוחל, שרוף ומרוסק, אל מחוץ למטע הזיתים בו תפסו מחסה. 

יונתן, ששמע את הסיפור מחבריו, שיער בספרו כי ייתכן שעמי זחל בשארית כוחותיו כדי להתרחק מהמטע המטווח ולתפוס מחסה בטוח יותר. אבל אני - מצונף על הספה בסלון ביתי, בכפר הלגו הירוק והמטופח בו חייתי, מרחק אלפי מיילים מן הגבול המדמם והשורף ההוא; חוזר בתודעה אל לבנון שלי, שהשתייכה אמנם לסוף שנות התשעים אבל לבנון הרי לא באמת משתנה, עם אותו אויב אורב, סמוי מן העין, ועם אותם טילים המגיחים לעברך משום מקום בשריקה מצמיתה - מלאו עיניי דמעות, כי לתחושתי לא ניסה עמי לתפוס מחסה. חיותו הולכת וניגרת מגופו, נשמתו ניצבת כיונה צחורה על ספּם של חייו - בערה בעמי משולמי ידיעה אחת, קמאית ומזוקקת ובהירה כלהבה. בכוח לא מוסבר - כמעט לא אנושי - החל לזחול קדימה, עקב בצד אגודל, בדרך הארוכה חזרה. קדימה אל הקן שבנה, קדימה אל רעייתו המצפה, קדימה אל בתו שטרם נולדה.
עמי זחל הביתה.

(סמ"ר עמשא [עמי] משולמי נפל ביום שבת, י"ח אב ה'תשס"ו).

רבאיי פילד

רבאיי פילד הציג את עצמו בפנינו כבר ביום ההיערכות הראשון בתיכון. "שלום", אמר במבוכה, "אני בניומין פילד", ואף כתב על הלוח Binyomin , כנראה כדי להוציא מלבו של מי מאתנו שעוד חשב אולי לקרוא לו בנג'מין. 

לפי מראהו יכול היה רבאיי פילד להיטמע תוך חצי שניה בקסבה של הארד-קור מאה שערים, ולא נודע כי בא אל קרבה. אבל במסדרונות בית הספר שלנו הוא מאיר פניו, משוחח ומייעץ גם לבחורות צעירות בג'ינס צמוד וטריקו, מאלו שדי בשהייה ברדיוס מאה מטר מהן בבני ברק או בגאולה כדי לזכות אותך אוטומטית בחבילת הכל-כלול מפנקת, הכוללת סדרת פשקווילים מהודרת עם הקדשה אישית + סקילה באתרוגים + חרם מאה הרבנים (הגאונים, אין צורך לומר). ככה זה באמריקה. 

רבאיי פילד הוא יהודי חרדי-אמריקאי קלאסי. הוא אוהב את ארץ ישראל אהבת נפש, ואף חי בה כחמש שנים, אך בה במדה הוא אנטי-ציוני מוחלט. לו בחרנו, רבאיי פילד ואנכי, להתנצח בינינו, יש לשער כי יכולים היינו למצוא לפחות עשרים נושאים עסיסיים להתגדר בהם בלי להתאמץ אפילו. אבל פה זה אמריקה, כאמור. ובאמריקה, כמה מוזר, עסוקים יהודים מזרמים וחוגים שונים פחות בלהתנצח זה עם זה ויותר בלחיות זה לצד זה.
כך מסתובב לו רבאיי פילד במסדרונות בית הספר כסבא חביב ומאיר, ומרעיף אהבה שאינה תלויה בדבר על כל אחד ואחת, שווה בשווה. ונפשי נקשרה בו לאהבה אותו עד מאד. 

לרבאיי פילד, כמה לא מפתיע, יש מספר ילדים מאומצים, שהוא אוהבם כילדיו. אחד מהם התחתן לא מזמן, חי בישראל ולפני כמה ימים נולדה בתו הבכורה. לשמחה המתפרצת לקח זמן קצר מאד להתחלף בחרדה עמוקה, כשהתברר כי האם הצעירה לקתה בסיבוך קשה שלאחר הלידה. שלשום עוד שלח רבאיי פילד מייל לסגל מחלקת לימודי היהדות בבית הספר וביקש, במילותיו הצנועות והכואבות, להזכיר את שם כלתו בתפילה וגם "Rachamey Shomayim and Nissim". 

בראשי חודשים, כאתמול והיום, מקצה בית הספר זמן ארוך מהרגיל לשחרית, לטובת התלמידים המתפללים ב"מנין למתקדמים" בבית המדרש. אבל בקבוצות ה"אלטרנטיב דאבנינג", בהן מתפללים מרבית התלמידים - ובמסגרתן ממלמלים רק "שמע" ורבע עמידה, וגם זה ביום טוב - לא ממש יודעים איך לאכול את השהות הארוכה בכיתות התפילה. כדי להמתיק את הגזירה, וגם כדי להביא את שמחת היום לכל פינה בבית הספר, מסתובב רבאיי פילד בין הכיתות בכל ראש חודש עם עגלה עמוסת בראוניז ומחלק אותן לתלמידים במאור פנים ובחיוך, כהרגלו. 

גם אתמול - ראש חודש כסלו - הסתובב רבאיי פילד בין הכיתות, עיניו אדומות ולחות. לבו השותת במזרח, עם בנו האלמן ונכדתו הפעוטה היתומה מאם; ראשו טרוד בכרטיסי טיסה ובסידורי לווייה - לא נטש רבאיי פילד את משמרתו על עגלת הבראוניז. ראש חודש הוא מלזעוק.

זוטות מחיינו 2 - זבל זבל תרדוף

קוראיו הותיקים של הבלוג ודאי זוכרים את התפעלותי הלא מבוטלת משירות איסוף הזבל הפועל בפרוייקט המגורים שלנו. אכן לא אכחד, פעמוני דרור דנדנו באוזניי בימים הראשונים לשהותנו בארצם של בני החורין, לנוכח הסרתה הכה אגבית של המשימה הגברית המאוסה הזו מסדר היום שלי.
עד אשר גיליתי, כי ידידי הותיק אשר הוא כאח לי, הלוא הוא מרפי (ישעיהו) רודריגז גארסיא, לא טמן ידו בצלחת גם הפעם, ודפק לי וואחד קוץ שמן באליה הטריה שלי. כי הלוא אין דנדון פעמונים בלי אזעקת קאץ', חברים, וגם ביו.אס אנד איי, מסתבר, לכל סאטרדיי יש סאטרדיי נייט.

את הזבל, ידידיי, אוספים רק בשני, שלישי, חמישי ושישי על הבוקר.
מילא יום רביעי. יום אחד באמצע השבוע – מסתדרים. אבל שישי-שבת-ראשון, אונזערע טאטע אין הימעל??? מילא שכנינו המלוכסנים שביום פרוע יירדו לכל היותר על חצי רול סושי, שלושה כדורי וואסאבי וכוסית בינונית של אוזו. אבל אנחנו הלוא יהודים אנו, ושומה עלינו לאכול הרבה! לא מפני שגרגרנים אנו, חלילה. להיפך. הלוא מן המפורסמות שסגפנים וצנומים אנו משחר דברי ימינו. אלא שפשוט חובה עלינו להערות אל קרבינו מזון ומשקה לרוב על מנת שיהיה לנו כוח לעמוד על נפשנו בפוגרומים (או לחלופין על מנת שנבער בלהבה ראויה במדה ולא יילך). והרבה אוכל - קומון פאקט - מייצר הרבה זבל. הרבה זבל, ופח אַיִן...

כך מצא עצמו סחבק מתחבט בבעיה אותה לא שערו אבותיו גם לאחר כמה כוסיות הגונות של יי"ש הולנדי טוב. איך לעזאזל נפטרים משקיות זבל לא רצויות? שקית זבל שחורה – שלא לומר כמה (וכמה) - היא דבר גדול ובולט. לא מפה לבנה של שבת שאתה יכול לנער בתמימות מעושה מעל הדשא של השכנים ולא מסטיק פג-טעם שאתה יכול להדביק בזריזות מתחת לשולחן במשרד. אין זאת אלא, שהמדובר כאן בבעיה פרטיקולרית-קיומית, המצריכה חשיבה יצירתית, תחכום, תעוזה ומספר תכניות מגירה:

אופציה מס' 1: להתעלק על הדאמפסטר של הסופר-מרקט הסמוך.
יתרונות: דאמפסטר גדול ומרווח. יכול לבלוע כמה וכמה שקיות בלתי ליגאליות ולא נודע כי באו אל קרבו. בנוסף, גם קרוב לבית. רק   להחנות את הוואן ליד, שתיים שלוש שניות של פחד וזהו זה. Mission accomplished.
חסרונות: מאיפה לכל הרוחות יכולתי לשער, שיום בהיר אחד, בעודי מכוון את רכבי בנינוחות אל מול לועו הריחני של המיכל הירוק - יצוץ לי משום מקום ג'יפ אימתני, יעצור בחריקת בלמים מטר ממני ויפלוט מקרביו איזה רד-נק משופם שיבוא לי לא טוב...
- בו'אנה, חבוב! 'תה לא 'תכוונת לזרוק ת'גארבג' שלך אִין מיי דאמפסטר, רייט?
- מהההה? אניייי? סליחה? מה, אמממ, על מה אתה מדבר בכלל, אדוני? איזה דאמפסטר? אהההה, זה שכאן? בכלל לא שמתי לב שהוא עומד פה, מיסטר. שככה יהיה לי טוב, מיסטר. פשוט עצרתי פה כדי, ובכן, אההה, למצוא את הזהו של האיך קוראים לו, נו, שנפל לי מהשאסי של האלטרנטור. לא משהו מיוחד, סר. יום טוב גם לך, סר.
הלכה אופציה 1.

אופציה מס' 2: להתעלק על פחי הזבל של הבתים הפרטיים. יתרונות: ככה ככה. מדובר בפחים קטנים יחסית. אפשר להסליק שקית אחת בכל פח לכל היותר. לא אידיאלי כשמצטברות הרבה שקיות, אבל מה לעשות. חלפו הימים הטובים של הדאמפסטר מהסופר-מרקט, ובכלל, אי אפשר להיות בררנים מדי בימים טרופים אלו. חסרונות: מאיפה לכל הרוחות יכולתי לשער, שכל בית פרטי אמריקני המכבד את עצמו מתהדר בפרוג'קטורים עם חיישני תנועה, שנדלקים עליך ב-800 וואט בעיצומה של התגנבות היחידים שלך. רק זה חסר לי, להיתקל באיזה מטורלל מוגן-חוקה שיסתכל עלי במבט מרובע - שתי עיניים ושני קנים 22 מ"מ – יסנן לעברי "get off my property!" ויאביסני עופרת יצוקה. לא תודה. המשפט "נפל בעת מילוי תפקידו" עשוי להישמע לא משהו בהקשר הזה. הלכה אופציה 2. אופציה מס' 3: להתעלק על הבתים הפרטיים ברחוב השני. יתרונות: בתים ללא פחים. את שקיות הזבל מוציאים לרחוב, ולא פחות חשוב - יש איסוף גם בשבת בבוקר. קצת רחוק מהבית, אמנם, אבל נראה אידיאלי. ואכן, בפעם הראשונה שׂשׂתי על התגלית כמוצא שלל רב. צירפתי את שקיותיי אל מערום אקראי ובאתי בדברים עם השקיות המקומיות. "שקיות", שחתי להם, "תכירו. הבאתי לכן עוד כמה קולגות לארח לכן לחברה. הן אמנם שוהות בלתי חוקיות אבל לא מתבלטות בשטח ולא עושות בעיות מיוחדות. עכשיו תעשו את עצמכן כאילו באתן יחד מהבית ובשכר זה תזכו למנוחה נכונה על כנפי הצחינה בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן". המקומיות הסכימו, כך נראה, הסכמה שבשתיקה, ונדמה היה שזהו, באתי סוף כל סוף אל המנוחה ואל הנחלה. ובכן, עד ליל שבת הבא. מישהו – ועדין לא ברור אם מדובר בזבל אנושי או בזבל גולמי – גילה לרשויות, כך מסתבר, על הסוד הקטן שלנו. אף שקית מקומית לא חיכתה לי ולשקיותיי על הכביש באותו לילה. אבלים וחפויי ראש שמנו פעמינו בחזרה הביתה. הלכה אופציה 3 והדרא קושיין לדוכתא. פתרונות יצירתיים יתקבלו בברכה. בין הפותרים יוגרל פח דקורטיבי בצבעי הסוואה - המילה האחרונה במחלקת סניטציה אתגרית בוולמארט. אל תגידו לא ידענו.   דברים שמוכרחים להפסיק לעשות באמריקה: להאמין לתַּת-צהובונים על מדפי הנו-יאללה-קח-אותי-גם-כן בתור לקופות בסופר. לפי ה"מקורות המהימנים" שלהם, בראד פיט עזב את אנג'לינה לטובת חסידת בובוב מרחוב סורוצקין; ג'ון טרוולטה נפטר לפני שבע שנים, לא לפני שחתם חוזה ארוך טווח עם כפיל מסקרמנטו והנסיך וויליאם מתעניין הרבה פחות בנסיכה ג'וזפין ממונקו והרבה יותר ביורש העצר פרנסואה השלישי מלוכסמבורג.

זוטות מחיינו 1 - הזמן הצהוב

אין מה לומר, בהתחלה היה באמת נחמד לראות את הסקוּל-באסים החביבים מסתובבים להם לאורכה ולרוחבה של בולטימור, ולהיווכח במו עינינו כי השנים אולי חולפות ואמריקה אולי משנה פניה חדשות לבקרים, אך הללו נותרו בעינם, כאי של יציבות פלדית וצהובה בשטף הזמן הגועש. זכרונות מסרטים לרוב - בהם אכלו אינספור תלמידים אמריקאים חנונים שלל מכות מרהיבות מאין ספור תלמידים אמריקאים ערסים על ספסלי אוטובוסים מעין אלה ממש – צפו ועלו להם והעלו חיוך בזוית הפה בכל פעם בה נקלט עוד סקול-באס בזוית העין.
אך החמימות הנוסטלגית הזו התנדפה לה עד מהרה כבר בפעם הראשונה בה זכינו, בבחינת משה על נקרת הצור, לראות את אחוריה של התפלצת הצהובה, או במילים ארציות יותר – להיתקע אחריה בכביש.

לפני כן חייבים להבין: כשזה מגיע לכבישים, האמריקאים לא ממש בקטע של זוטות תחבורתיות כמו מסלולי השתלבות, נתיבי פניה או מפרצי עצירה. רוצה לפנות שמאלה שלא ברמזור? כל הטור מאחוריך יחכה שעה עד שהתנועה הנגדית תיפסק ותוכל סוף סוף לעוף לו מהנתיב (הבודד). רוצה לפנות ימינה? קח את הפניה מאמצע הכביש ותתפלל כל פעם מחדש שהרכב מאחוריך קלט את הכוונות שלך והאט יחד אתך. רוצה לעצור בצד? אין צד. אכלת אותה.

כלומר, אלא אם כן אתה סקול-באס. כי לסקול-באס יש באמריקה זכויות המקבילות רק לרכב השרד של אובמה. חפץ, אם כן, הסקול-באס לעצור באמצע הכביש - מהבהב הוא אי אלו הבהובים משונים בעשרות הנוריות הקבועות לו בעכוזו (שכן זאת יש לדעת, נוריות עכוזו של הסקול-באס כמוהן כלוח מחוונים של אף-16 לכל דבר וענין) לטובת הנוסעים אחריו, שולף לו ברוב טקס מצדודיתו תמרור עצור מתקפל לטובת הנוסעים מולו ומתנחל לו על הכביש כדניאלה וייס בשיא עלומיה. וכחזקתו גבה לבו עד להשחית, עד כי אין הוא שת עוד לבו ליבחושים הממונעים והבלתי צהובים בעליל המרהיבים עוז לחלוק עמו את אותה כברת אספלט. יעצרו להם הללו בדום מתוח על מקומם עד אשר תסיים האול-אמריקן מאמי להיפרד מהאול-אמריקן ליטְל קיוּטִי שלה ולאחר מכן כמובן לחבק אותו/ה, לשלוח אותו/ה אל האוטובוס, להיזכר ששכחה לשים לו/ה בתיק את הסנאק של אחת עשרה ורבע, להוריד אותו/ה אחר כבוד, להתחבק שוב חמש דקות (בכל זאת, הצדדים הלוא חוו סוג של פרידה), להעלות אותו/ה שוב אל האוטובוס, לעקוב אחריו/ה במבטה עד שתתיישב ולנופף לו/ה בעוז לשלום כדקה וחצי נוספות כדי לוודא עריגה. או אז יואיל בטובו העריץ הצהוב לשוב ולהבהב לו הבהובים רבי חשיבות בשלל נוריותיו, לקפל את תמרור העצור חזרה אל קרביו, לצאת לו לדרכו בהדרת עשן ולאפשר גם לסתם בני אנוש להמשיך בשגרת יומם, שתתחיל, כמה נפלא, באיחור עצבני לעבודה. אמרו מעתה (ברכות ס"א) "אחורי ארי, אשה ועכו"ם גם יחד, ולא אחורי סקול-באס".

ובאמת בלי קשר, מחר נכתוב פה קצת, ובכן, על זבל.

 

מפי עוללים:
נעמה (מנסה לאתר בחושך את אביה - המתכסה בשמיכה עד מעל לראשו ומשים עצמו ישן עמוקות - כדי לקיים עמו בצוותא את מצוות עונג שבת ולקפוץ לו בעיזוז על הגב): "חושך מצרים פה. איך נמצא את אבא?"
יונתן: "נצטרך למצוא אותו בנְמָשִׁים".

ולפינה חדשה...
דברים שחייבים להפסיק לעשות באמריקה:
לתת לקופאיות את כרטיס האשראי שלך. באמריקה אתה מעביר אותו עצמאית, סחבק, ואחרי חודשיים וחצי מן הראוי שגם תזכור את זה מדי פעם.

הרשלה

מילטון ס. הרשי נזרק מבית הספר בשלב מוקדם יחסית. בתחילה נשלח להיות עוזר מדפיס, אך שנא את עבודתו במדה כזו עד שהפיל את כובעו במתכוון לתוך מכונת הדפוס והשבית אותה מפעולה. לאחר כמה נסיונות כושלים בתחום תעשיית הממתקים עלה היזם הצעיר על הסוס עם סוג חדש של קרמל שהמציא. הכסף הגדול שהחל לזרום איפשר לו להגשים את חלומו ולייסד קו ייצור ראשון של שוקולד חלב בארצות הברית. השאר היסטוריה. הרשי הקים מפעל ענק של שוקולד בפנסילבניה, וסביב בתי הייצור התפתחה במהרה עיר שלמה שנשאה את שמו בגאון. ככלל, אני מאמין באנשים שאוהבים שוקולד, והרשי אכן יצא גבר-גבר. הוא הקפיד על בניית מגורים נאותים לעובדיו, ייסד בתי ספר איכותיים במיוחד לילדיהם ובשביל הנשמה הקים בעיבורי עירו המתפתחת גם פארק שעשועים גדול, מהראשונים מסוגו בסביבה.

אף שהיה בעל ממון הרבה, הקפיד הרשי לא לנקר עיניים. אולי מסיבה זו ממש בחר ברגע האחרון להימנע משיט תענוגות במלכת הספנות של תקופתו - אחת, טיטאניק - וכך נחסך ממנו הצורך להתעמת פרונטלית עם אי אלו אי אלו קרחונים לא ידידותיים. אכן, רבותי - אם עוד היה לכם ספק - גם אלוהים אוהב שוקולד. 

העיר, בתי הספר המצוינים שלה וכמובן פארק השעשועים נותרו על כנם עד עצם היום הזה, מעל 100 שנה לאחר מותו - שׂבע ימים, ממון וקקאו - של מילטון הרשי. פארק השעשועים עצמו הפך לאחד הגדולים והמרשימים בחוף המזרחי, עם שלל מתקנים, רכבת פנימית הלוקחת את נוסעיה אל קרבי מפעל השוקולד הענק (יסלח לי הרשי, נוחו עדן, אבל האטרקציות במפעל שלו מרשימות הרבה יותר מהשוקולד שמיוצר בו. ולא, אל תגידו את זה לחבר האמריקאי שלכם, גם אם אתם חושבים כמוני. עבור האמריקאי הממוצע הרשי'ז הוא קודם כל סוג של סמל לאומי. מעבר לזה, הוא גם אשכרה בטוח שמדובר בדבר האמיתי. א-נו שוין. תינוקות שנשבו) וכמובן - כמו כל לונה פארק אמריקאי שמכבד את עצמו - שלל רכבות הרים שעל כרטיס הביקור של המהנדס שבנה אותן מודפס באותיות מוזהבות "אינג' סטיוארט א. פארקר - נכון, עדיין לא הצלחתי להרוג אף נוסע מהתקף לב, אבל תהיו בטוחים שאני עובד על זה".

אך ספק אם הרשי חלם, במופרעים שבחלומותיו, שמדי שנה בשנה, ביום הראשון של חול המועד סוכות, יפלשו עשרות אלפי בני דת משה אל פארק טיפוחיו, יעקרו ממנו כל ערל וערלה, יטבילו את כל כליו ומתקניו בהליך מזורז במקווה הסמוך, ואז, כלולבים אנושיים וערבות בשר ודם, יקיימו בגופם את מצוות הנענוע והחיבוט גם יחד, בבחינת "בכל מאודך". כל זאת אגב, לצלילי אברהם פריד ברמקולים (כן, כולל השורות האלמותיות "צרות רבות ממש נורא, מליונים בשואה" ו"נשינו וטפינו לטבח כמו צאן" המושרות באותו מקצב דיסקו מלהיב), בצלן של סוכות ענק עמוסות סועדים ובינות לעשרות מנייני מנחה מאולתרים (במסגרתם, יש להניח, קיבל בורא עולם עשרות ומאות פניות בוכיות מגוברין יהודאין מאותגרים שעשועית, לחוס עליהם, על נשמתם הפורחת ועל קיבותיהם העמוסות [בכל זאת, יומיים חג] ולטעת סוף סוף בלב ילדיהם המשולהבים - הסוחבים אותם, כבני תשחורת קוזאקיים, שוב ושוב אל רכבת "הדוב השחור" - איזה אפעס משהו של מורך יהודי טוב).

אההה, אשרי עין ראתה כל אלה! ומי יגלה עפר מעיניך, מילטון ס. הרשי? ומי יגלה לי למה שקית פופקורן יהודי כשר למהדרין עלתה לי עשרה דולר? (תשובה: עשרים סנט עלות ועוד 9.80$ יראת שמים). להתראות בשנה הבאה.

לא ב(מח)מוּד

שעת צהריים. כיכר קטנה וירוקה בלב דאון טאון וושינגטון די. סי. אני ניצב בטבורה של מה שנראית כהפגנה הפוליטית הראשונה שלי מאז ימי אוסלו העליזים (אני מודה, הייתי שם. ולאו דווקא מרצון. אבל ייאמר לזכותי שהייתי פחות בענין של רבין ופרס בכאפיות ויותר בענין של אי אלו שלהבות, אמונות, צופיות ויסכות בחצאיות מטאטא).

אני מחזיק בשלט תעשייתי, מודפס ומוכן מראש. לא טרחתי אפילו להתעמק יותר מדי במה שנכתב עליו. סביבי עוד כמאתיים מאחינו בני ישראל, עיתונאי יפני בודד-אך-נחוש וגם אוונגליסטית אחת. אחמדינג'אד הגיע לעשות את הקטע הקבוע שלו בעצרת האו"ם בניו-יורק והיהודים היקרים (בלי טיפה ציניות) בוושינגטון ובולטימור התארגנו להפגנת מחאה מקומית.

בזה אחר זה עולים לבמה אי אלו מכובדים: יושב ראש איחוד הקהילות של יהופיצוויל והגלילות; יו"ר חבר הנאמנים של ארגון הגג של מקוואות הכלים בשטייטעלטאון והמחוז; שליח ההסתדרות הציונית; פקיד הציונות ההסתדרותית; סגן ממלא מקום תת מזכיר המשלחת לענייני התיישבות, עליה ודאנקן-דונאטס מטעם הג'וינט, או האליאנס, או השד יודע מי; הפלסטינית הפרו-מערבית המקצועית, שבאה לעוד יום בעבודה (עושה גם בר-מצוות); כומר אוונגליסטי מדגמי (לפעמים נדמה שהאוונגליסטים יתמכו בנו ללא סייג גם אם נחליט להוציא להורג שרירותית את כל מי שמגדל שפם, מחזיק ברכב מנועי וגר בציריך); "מכובדי רבּאיי לייזער"; "ידידי רבּאיי יענקל" וכן על זה הדרך. רוב הדוברים מתגלים כנואמים מקצועיים לעילא: מעלים את הטונים במקומות הנכונים, מנופפים בידיהם בתזמון מדויק וסוחטים תשואות ענק משבע עשרה השמיניסטים - שלנו ושל בית הספר 'רמב"ם' הסמוך - הקופצים מולם בהתלהבות. שאר היהודים במתחם עסוקים בעיקר במינגלינג, שיירינג, בונדינג, ושאר מיני אינגים אמריקאיים ייחודיים, ומהסים זה את זה רק כשעולה לנאום אחות שכולה של טייס קרב אמריקני שנהרג במתקפה על הנחתים בבירות, כי בכל זאת לא נעים.

מסביב, אין צורך לומר, ממשיכה וושינגטון בשאונה. איש לא טורח אפילו להעיף מבט בחבורת היהודים המשכנעים בהתלהבות עצומה את עצמם שאחמדינגא'ד (או כמו שצבי יחזקאלי מערוץ 10 קורא לו בשם החיבה החינני בואכה אחוקי בואכה אכלנו-מאותו-מסטינג-בסנוּר: 'נְג'אד') הוא ממש נוֹטי-נוֹטי-נוֹטי בוי.

כך, בלב הכיכר הירוקה, תחת שמי וושינגטון הכחולים להפליא, חצי אוחז חצי שומט את שלט הפוליגל הכחול-לבן, באתי לידי ההרהור הקיומי הבא: ככל שהדברים נוגעים לאיראן ולגרעין לצרכי שלום-על-ישראל שלה - אנחנו די לבד. כרגע לפחות. ימים יגידו אם זה ישתנה ומתי.

"מפי עוללים":

נעמה: מה, באמת לא תדברו אתנו כל יום הכיפורים?

אמא: מההה? למה?

נעמה: את יודעת, נו, "אכילה, שתיה, שׂיחה" וכל זה...

"בשם אומרם":

ג'יזס! אתם יודעים כמה נמוך אתה צריך להיות כדי שיהיה לך תסביך נפוליאון בצפון קוריאה? (גרג ג'יראלדו על קים ז'ונג איל).

רדיו גע-גע

הלכת לקנות דיסק. השקעת. הגעת לחנות. חיפשת. בחרת בקפידה. שילמת ממיטב כספך. אולי דווקא קיבלת כמתנה מאדם אוהב, אהוב. בדיסק, אין צורך לומר, הושקעו גם כשרון ומאמץ ואהבה והתרגשות. של הזמר, של המלחין, של הכותב, המפיק, הנגנים, אנשי האולפן. של המשפחות שלהם. מבחינת כל אלו הדיסק הוא ציפור הנפש, בבת העין, משאת הלב, חלום שמתגשם...

ואחרי כל זה אתה לא שומר עליו כמו שצריך??? אז מה עם אריזת הפלסטיק המעצבנת הזו של הדיסקים מהונדסת להישבר אחרי יומיים? אז מה אם הדיסקים שלך עברו איתך דירה ליבשת אחרת? אז מה אם עוד לא קנית ב'טארגט' את המתקן המגניב ההוא לדיסקים שתולים מעל הנו-איך-קוראים-לזה-אתה-יודע-נו-הזה-שמגונן-על-העיניים-מהשמש? אם נגן הדיסקים (השווה, השבח לאל) של דודג' תעשיות רכב מסרב אפילו להתחיל לנגן את הדיסק שלך – שלא לומר, אף מקיא אותו מקרביו בתערובת של סלידה ותיעוב – כנראה שבאמת פישלת ביג-טיים הפעם. כנראה שהדיסק שלך יותר שרוט אפילו מפרופ' הלל וייס. אין ספק, מגיע לך עונש ראוי לשמו. למשל, להסתפק ברדיו. האמריקאי. 

אכן, לא עליכם ועלינו, בריה משונה היא הרדיו האמריקאי. בריה משונה עד מאד ובעלת שלל פרצופים, ובכן, משונים. ומאחר ומדובר ככלות הכל בסוג של נגעים שלא כתובים בתורה, לא נתקררה דעתי עד שעמדתי ונתתי בהם סימנים. מפאת קוצר הזמן נמנה כאן בינתיים רק שלושה מהם, לו יעזרנו מי שאמר והיה העולם להשלימם בעגלא בזמן קריב.

1. המגניב:
יש רק בעיה אחת עם התחנות האלה. שהסו-קולד מגניבוּת שלהן עומדת ביחס הפוך לחלוטין לרמת המודעות העצמית של מגישיהן. אם תיפלו עליהן על הבוקר - זה בערך מה שתשמעו:
ריק: בוקר טוב לכם תושבי בולטימור והאזור. איזה בוקר נפלא! האין זאת, סמנתה?
סמנתה: בוקר טוב גם לך, ריק, האין זהו פשוט בוקר מגנובי-נובי?
ריק: אכן, מאזינים יקרים, בוקר מגנובי-נובי-נובי זורח מעל בולטימור, עד שממש מתחשק לך לרקוד שובי-דובי-דובי-דו אפילו עוד לפני שאכלת את דגני הבּוֹקֶר-בּוֹקֶרִינוֹ שלך. האין זאת, סמנתה?
סמנתה: בדיוקי-דוקי-דוקי, ריק, אני רואה שאתה ממש שַנוּנִי-נוּנִי-סוף-על-הקָטוּנִי הבוקר!
ריק: כמובן, ככלות הכל זהו בוקר פשוט מדלוקי-לוקי לגמרי. אז בואו נאמר בוקר טוב גם לאיש הרטוב (סמנתה: וואו, זה היה פשוט חרוז סבָּבִּי-בָּבִּי, ריק) החזאי הסופר-דופר-גארי קופר שלנו, סטיב. אאאאאאאאאז, בוווווווווווווווקר מזניב, סטיב!
סטיב: בוקר מדליק, ריק! ובכן, מזג האויר שלנו הבוקר פשוט פיגוזי-גוזי לגמרי, מה יש לומר. רק צאו החוצה ושאפו את האויר. כל כך צלול וסופר-קוּל שפשוט בא לך לצרוח יאבאדאבאדוּל , ריק. אגב, אפשר לקרוא לך ריק המבריק?
ריק: בטח סטיבי-מגניבי! ורק תן לי לומר לך שאתה פשוט חזאי על הגובה, הלוא כן, סמנתה?
סמנתה: בדיוקי-יוקי, ריק. סטיבי-מגניבי הוא ממש מלהיבי, וזה כמובן באופן אובייקטיבי.

אגב, אם העסק לא סכריני מספיק כמות שהוא - מפזרים ריק, סמנתה ואלפי מקביליהם מלוא הטנא שירי צמר גפן מתוק ורדרדים בסגנון עדות הקלי קלארקסון, כדי לייצב את רמת הסוכר בדם מאזיניהם במדה וזו תצנח לפתע, חלילה, אל מתחת לקו השבע מאות וחמישים. היופי-חי הזה ממשיך, אם במקרה תהיתם, לאורך כל היום כולו. מחסור באנרגיה, מסתבר, מעולם לא היוה בעיה עבור הריקים והסמנתות.

2. המושיע:
התחנות האלו מתחלקות על פי רוב לשני תתי ז'אנר. הסוג הראשון לא משחק משחקים. מוסיקת מעליות עדינה. קול ממיס ושקט, תמיד של גבר, זוחל לך במעלה האפרכסת ומבשר לך שזהו זה, אתה יכול להזדכות על כל הצרות שלך מכאן ועד סוף כל הדורות. "האם אתה קם עייף בבוקר?", לואט הממיס (אני: "אוי ואבוי"); "האם אתה חושב שמגיע לך לחיות טוב יותר? האם היית רוצה שילדיך יתייחסו אליך אחרת? האם נמאס לך לרדוף אחרי האושר? האזן עוד היום ל"קול התנ"ך", מוגש לכם באדיבות אחוות 'הצלוב המגנוב' וכנסיית 'המסומר מכפר אז"ר' (הכנסיות בארה"ב - בניגוד לאחיותיהן באירופה, למשל - עוברות בעשורים האחרונים תהליך עקבי של מגניביזציה בכל הקשור לשמות שלהן). 

הסוג השני, לעומתו, מתוחכם בהרבה: "אני שמחה לארח היום את סוזן ארצ'ר", טווה המנחה בעליצות רבה את קורי מלכודת הדבש שלה, "שתלמד אותנו איך להכין דלעת ממולאת (צחקוקים), איך לנקות כתמי מרציפן ממערכת הסטריאו שלך (צחקוקים מתגברים) וכמובן איך לאבד את עשרים הפאונד שהסתפחו אלייך בחג ההודיה ופשוט מסרבים ללכת" (צחקוקים היסטריים). מכאן ואילך הכל נשמע ומתנהל כמו תכנית לייף-סטייל בשמונים סנט לכל דבר וענין, עד שלפתע, משום מקום וללא כל התראה, נוחת עליך ישו הקדוש שליט"א נוחו עדן - כולל הלחי השניה, המסמרים וכל החבילה - ואתה מבין לאן נקלעת. "הו, ת'נק יו סו סו מאץ', סוזן", מצחקקת המנחה, "הדיאטה שלך נשמעת כל כך - אבל כל כך - גורג'ס! ובכן ליידיז, זה מאד פשוט. כל הסיפור זה לא לערבב את הפחמימיישן עם הכולסטריישן, לאכול הרבה פירות וכמובן למצוא נחמה, מזור ישועה וגאולה בישו מושיענו, משהו שאגב מאד עוזר גם עם הכתמי מרציפן ועם הדלעת הממולאת".

 3. קאנטרי:
הקאנטרי בארצות הברית הוא תרבות שלמה, הנישאת מעל גלי האתר של עשרות, אם לא מאות, תחנות רדיו. הללו, כראוי לתחנות קאנטרי המכבדות את עצמן, מחזיקות באתוס בסיסי למדי בפילוסופיית הקאנטרי האמריקאית, לאמור: "אני יודע שאולי אני לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, פוֹלְקְס, אבל אין לי ממש בעיה עם זה". בהתאמה, הן משדרות כל היום שלל עצום של שירי קאנטרי, שרובם ככולם מתחילים בתיאור סדר יומו של המשורר, ממשיכים באותו סדר יום עצמו ומסתיימים בכך שהבחורה שלו זרקה אותו. זה נשמע בערך כך:

קמתי בבּוֹאוּקֶר, לבשתי ת'מכנסיים
ספרתי לי שמונה חורים בגרביים
הלכתי למכּוֹאוּלת קניתי חלב
הכנתי לי טוסט ושכבתי על הגב
אהוהוהוווווו, כן על הגב

אחרי הצהריים יצאתי לעיר
קניתי לי סט צלואוּחיות במשביר
אחר כך הרגשתי שאני קצת רעב
אז קניתי לי פַלָאוּפֶל, כמו שאני אוהב
אוהוהוהווווו, כמו שאני אוהב

האוטובוס ברח לי אז חיכיתי שעה
שלפתי מסרק והוצאתי מראה
'סתרקתי, 'תחתכתי קראתי עיתון
קניתי עוד פַלָאוּפֶל כי עוד היה לי תיאבון
הוהוהוהוווווווו, היה לי תיאבון

חזרתי הביתה בשש בדיוק
הוצאתי לטיול ת'כלב שלי בּרוּק
אכלתי קצת חציר, חלבתי ת'פרה
והלכתי לשמוע הודעות במזכירה
הוהוהווווו, במזכירה

הודעה ראשונה, היא אמרה את זה ברור
"אל תתקשר אלי שוב פ'ם, בחור
'תה לא היית בחירה מאד מוצלחת
כבר לא נאכל תירס מאותה צלחת"
הווהוהוהווווו, היא זרקה אותי
כן כן הוהוווווווו, פוֹלְקְס, היא זרקה אותי.

uncle ham

במין אוקסימורון נפלא במיוחד - שסודותיו, טעמיו, אותיותיו ורמזיו נהירים ככל הנראה רק לסוציאליסטים היותר מדופלמים - צוין ביום שני יום העבודה האמריקני, Labor Day, באמצעות - הפתעה-הפתעה! - שבתון מוחלט מעבודה. אשר על כן, כדי לקיים את מצוות היום כהלכתה - ולאחר שניצלנו את הסאנדיי שקדם לו כדי לחצות את וושינגטון רבתי ברגל רק כדי להתעלף בסוף (באורח תרבותי ומדעי מאד, מיותר לציין) במוזיאון האוויר והחלל הלאומי - החלטנו לחגוג הפעם ב"יריד מדינת מרילנד" אשר בטימוניום העיר. 

על העובדה שהשטעטל שלנו, פייקסוויל (שיש מבין יהודי העיירות הסמוכות המכנים אותה בלעג מה "קַייקְסוויל", וד"ל ואכמ"ל והמשכיל יידום) אינה מייצגת את אמריקה האמיתית בשום מובן שהוא – כבר עמדנו לעיל. למעשה, את אותו הדבר בדיוק ניתן לומר גם על ה"וושינגטון מוֹל", שבסאנדיי הספציפי האחרון, מסיבה עלומה כלשהי, נכבש ללא קרב בידי עשרות אלפי צליינים הודים, ובאופן כללי הומה תיירים זרים ומתלהבים עד זרא. אמריקה האמיתית, לעומת זאת, מבלה מזה שבועיים ביריד. 

בליל נפלא של של אמריקאים – לבנים, ורדרדים, בני חם, הודים, גאגנסטה'ס, לטינוס, רד-נקס, מלוכסנים, בימבו'ס ,יהודים, סופר-גיקס, אינדיאנים, מקועקעים ומה לא - התנחשל לו אנה ואנה במתחם הגדול, עמד בתורי ענק (מופתיים, יש לציין בקנאה גלויה) למתקני השעשועים, צפה במרוצי סוסים והתרשם מחליבה ידנית של פרות. 

כל הנ"ל, ראוי להדגיש, נעשה תוך ניסיון כנה ועקבי של החוגגים להרוג את עצמם מאוטם שריר הלב בתוך עשרים וארבע שעות לכל המאוחר. על מנת להשיג את מטרתם זו הקפידו באי היריד לבלוס לא הפוגה כמויות עצומות של בשר - שנדמה כי שהה, כנערות אחשוורוש בשעתו, שישה חודשים בשמן המור בטרם טוגן (שוב) והובא אל פיהם - ולאחר מכן לקנח בגיגית של צ'יפס, מכולה של גלידת שמנת ומשטח תעשייתי של פאי תפוחים. כדי לוודא הריגה, נמשחו כל הנ"ל (כן, כולל הבשר) גם בכמה גלונים של חמאת בוטנים - כמנהג המדינה (שכן זאת יש לדעת, באמריקה משתווה שיעור צריכת חמאת הבוטנים רק להיקף הפאניקה מהאלרגיה שנגרמת, ובכן, מחמאת בוטנים). 

רוב האירוע עבר אצלנו בשקט יחסי. סוג של ביקור שגרתי בלונה-פארק, שבמקרה שוכן בתוך ענן של שמן מטוגן ("אין לכם מה לדאוג, אבא ישמור עליכם במתקנים המפחידים", מרגיע סחבק המסוקס את ילדיו בבטחה, שתי דקות בדיוק לפני שהוא צורח את נשמתו, מקלל את היום בו נולד ומתפלל לאלוהי שלושת הדתות גם יחד שיורידו אותו מיד למטה ועל הדרך שיואילו להחזיר לו גם את הקיבה שלו, שעפה החוצה - דרך הסינוסים - בדרכה ליעד לא ברור).
ובכן, עד למירוץ החזרזירים. 

כבר ממרומי הגלגל הענק צפיתי בנחיל האמריקאים המתמקם לו בהתרגשות על טריבונות סביב מסלול מירוצים זעיר מרופד חציר. "מירוץ החזרזירים של דאג", היה כתוב על הטריילר שתחם את המסלול, וגם "החזרזירים הכי נקיים, יפים ומהירים באמריקה", וגם "טריילר ממוזג, שיהיה נעים לחזרזירונים המתוקים". 

בארבע וחצי בדיוק, לאחר שהטריבונות והמעברים התמלאו עד אפס מקום, יוצא דאג איש החזרזירים מן הטריילר, פונה בחדווה משונה אל הקהל, והטירוף מתחיל. "ובכן, פוֹלְקְס, בואו נתחיל לעודד את החזרזירונים המתוקים, פוֹלְקְס, זה הולך להיות מירוץ שכמוהו טרם ראיתם, פוֹלְקְס" מתפייט דאג בסגנון עדות טקסס והגלילות, מחלק לכל חזרזיר שם מקורי משלו ("ברק אוהאמה", "בראד פיג", "שרה ג'סיקה פורקר". הקהל ברצפה) ומזניק את הבהמות המטומטמות לדרכן. "בראד פיג!!! בראד פיג!!! בראד פיג!!!" צורח האיש הממושקף ולבן השיער שעומד לשמאלי, לפי מראהו – מינימום פרופסור באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. הקהל כולו באטרף. "החזרזירונים המתוקים", לעומת זאת, הרבה פחות. הם משרכים את דרכם בריצת עצלתיים, חלקם אף עוצר לדגום את החציר שעל המסלול. זורמים. בסופו של דבר מואיל מיודענו בראד פיג לעשות לכולנו טובה ולדשדש ראשון אל קו הסיום. "יייייייייייש"!!!!!!!!!!", צורח הפרופסור, "יייייייייייייייייייייש!!!!!!". יכול להיות שאני הוזה בהקיץ? בינתיים מוצגת לקהל סוויפטי, שחיינית אולימפית ישר מהאולימפיגיאדה. היא מועלית אל סיפונה של גיגית, שניים וחצי מטר אורכה, וכולם מחכים שתרביץ את הסילואט המפורסם שלה ותקפוץ למים. סוויפטי - סוג של ושתי חזירית, מסתבר - מסרבת בתוקף. "ובכן פוֹלְקְס, נדמה שסוויפטי זקוקה למעט עידוד, הלא כן, פוֹלְקְס?" מרביץ דאג תורה בנוכחים ופוצח בקריאות קצובות "גוֹ סוויפטי גוֹ!!!". כל הקהל נענה כאיש אחד. אני מגניב מבט שמאלה, אל הפרופסור. לא ייתכן שהוא שוב... ובכן, כן. בדיוק מה שחשבתם. סוויפטי, מצדה, לא ממש מתרשמת ומתמידה בסירובה, מה שגורם לדאג המודאג להורות לאחד מאנשיו לקצר תהליכים ופשוט לדחוף אותה מעדנות אל תוך הגיגית. האולימפית המבועתת אכן גומאת את המרחק במהירות שיא ויוצאת החוצה בצרחות מהסוג שבני מינה שומרים בדרך כלל לפגישתם עם האנשים הנחמדים ממפעלי הנקניק. כל זה כמובן כלל לא מפריע לקהל להריע לה ממושכות. דאג המאושר מחלק למעודדים המצטיינים חוטמי חזיר מפלסטיק. טוב, אני חושב לעצמי, הם הרי לא באמת הולכים אשכרה לענוד... ובכן, כן. בדיוק מה שחשבתם. 

שעה לאחר מכן נוקם אלוהי כל בשר (כולל הלבן, מסתבר) את נקמתה של סוויפטי המושפלת וממטיר גשם בולטימוראי הגון על היריד ומשתתפיו. בשלב זה אנחנו כבר בבית, מתאוששים לאיטנו משגעת החזירים. בשבוע הבא רודיאו יענים. יהיה פנאן.

מפי עוללים: 
נעמה: את יודעת כמה אני צמאה? 
אמא: כמה? 
נעמה: אם הייתי ירח הייתי שותה את כל שביל החלב!

היהודי של וולמארט

וולמארט. מותג כלל אמריקאי ממועדון האולטרא-בסיסיים, כמו קוקה-קולה, מקדונלדס, סֶבֶן אִילֶבֶן, או מאמע לאה'ס פיצה (סתם, האחרון מהשטעטל שלנו).
נראה: כמו פגישת מחזור של מחסני השוק, מחסני חשמל, מחסני אופנה, מחסני תאורה ועוד כמה מטובי מחסנינו.
על מדפיו: מקרני ראמים ועד ביצי כינים (כולל שמפו מיוחד שיגרום להן להצטער על הרגע בו בקעו. רק היום!!! -Unbeatable Price!!!).

א-מה-מה, מקום אחינו בני ישראל נפקד ממנו, משום מה. בעוד שבתחומי תאומו-הקצת-יותר-בקלאסה, הלוא הוא ה"טארגט", ניתן למצוא עשרה יהודים למנין בכל רגע נתון גם במחלקה לפרזול סוסים - בוולמארט ניתן למצוא בני ברית בודדים בלבד, ובתוכם כמובן אותי. אבל הסיטואציה עצמה זרקה אותי כמה שנים טובות אחורה, למופע סטנד-אפ של קומיקאי אמריקאי שאני מאד אוהב, גרג ג'יראלדו שמו, ששמעתי בזמנו ואשר הולך ומתברר לו למפרע כבעל אלמנט נבואי משהו.
את דבריו נביא כאן בשם אומרם בתרגום חופשי, ונרבה גאולה:

"בזמן האחרון מתעצבנים לקוחות בוולמארט על כך שהקופאיות חויבו לברך את הקונים בתקופת חגי החורף ב-happy holidays במקום ב-mary Christmas הישן והטוב. וכל כך למה? כי מסתבר שגם ליהודים יש איזה חג משלהם - האנוכּה או משהו, ווטאבר - וכדי לא לפגוע ברגשותיהם ביקשו בוולמארט מהקופאיות שלהם לעבור לברכה כללית יותר, שתתאים לכולם. זה כל הסיפור, אבל הלקוחות, כאמור, עצבניים. מה אני אגיד לכם? אומר זאת כך: אם אתה יהודי, ואתה קונה בוולמארט, סיכויים טובים שמשהו לא הלך בדיוק לפי התכניות שלך. סיכויים טובים מאד שמשהו השתבש בדרך, במסלול החיים שייעדת לעצמך. ואז, לא מספיק שאתה מוצא את עצמך קונה בוולמארט, אתה עוד צריך לקבל מהקופאית "מרי-כריסמס-מרי-כריסמס" ישר לפרצוף באמצע ההאנוכה שלך ולהתבאס עוד יותר? באמ'שלכם, אל תהיו נודניקים שם בוולמארט! עזבו את המסכן בשקט!".

השפמפם של אובמה

אז קו טלפון - יש, אינטרנט בבית - יש, אוטו - יש (מיניואן, אלא מה? ועוד בצבע זהב - משום מה [משום מה, עאלק] צבע מאד פופולרי כאן), כרטיסי אשראי - יש, דאנקן דונאטס כשר - יש. מה נשאר בצ'ק ליסט? כמובן! המשימה הראשונה שנכתבה בו! למצוא סוף סוף איזהbrainsick, daft, ,Demented, fruitcake, halfwit, dotty, insane, lunatic ,mad, moonstruck, bonkers, cracked, daffy, gaga, loony, meshige, bananas, batty, buggy, cuckoo, wirdo, loco, nuts, nutty, screwy, wacko אמריקאי במצב טוב, יד ראשונה מבציר משובח.

אכן רבותיי, לא בכדי נתקבעו עשרות ביטויי סלנג אמריקאיים ל"crazy" (מאה וחמישים מהם, אם לדייק, לפי The Thesaurus of Slang, Lewin 1988), ולא בכדי נדמה לעתים כי השורה "ארצם של בני החורין" מן ההמנון מקומי מתייחסת פחות לאזרחי ארה"ב עצמם ויותר לברגים מסוימים בתוככי אונותיהם. כי ארצות הברית של אמריקה - מדינה שבה מגה-פרוטקייק כמו מייקל wacko-Jacko ג'קסון, האיש והאף הנשלף, מועלה לדרגת אלוהים ואשתו לאחר שנאסף אל גלולותיו - זכאית ללא ספק לתואר יצרנית המטורפים הגדולה בעולם כיום. למעשה שניה לה רק ירושלים, עיר הולדתי ויצרנית קוֹקוֹ-לוֹקוֹס ותיקה ואיכותית מאד בשוק, אך כידוע לכל בר בי רב, לא הרי מג'נוני ירושלים כהרי מטורללי אמריקה, וגם מי שקיים מצוות "והיית משוגע" (דברים כח, לד) בראשונים - לא יצא ידי חובתה באחרונים. 

אשר על כן, למן בואי הנה תהיתי ביני לבין עצמי אימתי תבוא זו לידי ואקיימנה, עד שככל הנראה עמדה לי זכות ירושלים עירי והזדמנה לי בהידור רב וללא ספק ספיקא של חשש (כי זאת יש לדעת, משוגעים עממיים מההכשרים הפושטים יש כמו זבל. ההידור הוא למצוא את השווים – אלו שנראים בדיוק כמו השכן ממול, אבל חתומים על מוח מסדרת ייצור אחרת לגמרי). והיכן הזדמנה לי זו? דווקא בשערי משרד הרישוי האמריקאי שנוא נפשי, אולי כפיצוי על כל המרורים שאכלתי מהם קודם לכן. 

כבר במגרש החניה מול משרד הרישוי של ווסט-מיניסטר הרגשתי שזה הולך להיות היום שלי. דוכן קטן, הרבה ברושורים צבעוניים, שני פעילים להוטים ופוסטר ענק של פרזידנט אובמה עטוי שפמפם מסוג מאד מאד מסוים...או יהה!
- "גוד גוד אפטרנון, מיסטר, אפשר אולי לעניין אותך ב..."
- "הו, ת'נק יו, בוודאי! אין שאלה בכלל! תן לי רק להוציא את הלוחיות הארורות לפני שסוגרים פה"
- "הו, יו אר וולקאם, סו סורי, ת'נק יו, נחכה לך".

עשרים דקות וארבע מאות וחמישים ירקרקים לאחר מכן (אכן, למשקיעים ולמחפשי הזהב שבינינו, חדשות טובות: נמצאה המתכת היקרה בעולם. זו של לוחיות הרישוי דמדינת מרילנד תובב"א. אחרי מה ששילמתי על 100 גרם ממנה - אני לא רוצה לחשוב אפילו כמה עולה אונקיה) שבתי והתייצבתי אצל ההידור-מצווה שלי. "כולי אוזן", אמרתי בחגיגיות, נרגש ומלא ציפייה, "פתח פיך ויאירו דבריך".

- "הו", כך ההידור, "כמובן, הענין הוא שפרזידנט אובמה ממיט עלינו אסון נוראי. הנה, תראה את הפוסטר שלנו, ממש כמו היטל..."
- "הו יס, סר. כמובן, סר. אני יודע כמו מי. היה אמנם קצת קשה לנחש אבל עליתי על זה איכשהו. בכל מקרה, על איזה אסון בדיוק אתה מדבר?"
- "הו, זה ברור, מיסטר. זה הרי ברור כשמש. אובמה הנאצי הולך לקחת את הכסף מהזקנים כדי להשקיע אותו בוול סטריט"
- "מהזקנים? כלומר מקצבאות הזקנה?"
- "הו, לא, ידידי, הרבה יותר גרוע. הוא הולך לרצוח אותם", סח ההידור בהתלהבות הולכת וגוברת. "כן, פשוט לרצוח אותם ולהזרים את הכסף שלהם ישר לוול סטריט, מיסטר. הו, כן. פשוט כך... נאצי!", הישיר מבט יוקד אל הפוסטר המבועת וחסר הישע, "נאצי חסר רחמים!"
- "הו, תשמע, זה פשוט מרתק", התמוגגתי. "ואיך בדיוק הוא ירצח אותם?"
- "הו, זה מאד פשוט, מיסטר. הוא ינתק אותם ממכונות ההנשמה שלהם", ניסה ההידור לאתר את סימני הפלצות שהתמהמהו להופיע על פניי, "הו, כן. הוא פשוט יוציא את התקע מהקיר!"
- "אההה, אתה כנראה מדבר על המתות חסד", הרמתי להידור להנחתה נאה, "זהו הלוא ויכוח ידוע על אנשים שמבקשים לשים קץ לסבלם, אבל בכל מקרה מוציאים את התקע רק למי שמבקש, לא?"
- "כן, מיסטר. בהתחלה. אבל אחר כך כבר יחליטו בשבילם, הו כן, לגמרי. זו התכנית. אחר כך כבר לא ישאלו אף אחד. פשוט ירצחו את כולם. את כל הזקנים, החולים וחסרי הישע. אובמה כבר הכריז על זה. הוא פשוט חייב להשיג הרבה מאד כסף כדי לתת אותו ככה ישר לכל הברוקרים השמנים מהבורסה". בנקודה זו היטה ההידור את ראשו אל על: "הוציאו את התקע מתכנית אובמה!", חרז בפאתוס רב את משלו נוכח שמי מרילנד הכחולים והשותקים, "לא ממכונת ההנשמה של גראנדמה! תרצה לקחת חומר הביתה?"
- "בוודאי. תביא לי מכל מה שיש לך פה", התענגתי על הרגע המזוכך, "תשמע, חייבים לעשות הכל, פשוט הכל, כדי לעצור את זה. כבן לעם היהודי אני פשוט..."
- "זהו!, קפץ ההידור, "זהו בדיוק. ראיתי! והוא גם רוצה לחלק את ירושלים! פשוט לא להאמין. אז תבוא לעצרת שלנו ביום ראשון?"
- "הו, לגמרי, סר, לגמרי. אני בפנים. לעולם לא עוד!"
- "זהו בדיוק, מיסטר", הביט בי ההידור במבט מצועף, "לעולם לא עוד. שיהיה לך יום נפלא".
- "הו, הוא כבר נפלא, תאמין לי", עניתי, סוחב במאמץ ניכר חומר קריאה יקר ערך.

מחר מחר אנחנו נוסעים לוושינגטון די.סי, חממת קוקיות איכותית ומבטיחה. שיהיה לנו בהצלחה!

מפי עוללים:

"יש! בטח נראה חולד!" (נעמה מפתחת ציפיות נטורליסטיות לקראת הנסיעה בסאבוויי).

ברכבת, בתחתית

נדמה כי די לנו בעשרה ימים בעיירתנו פייקסוויל - לא כל שכן שתי שבתות תמימות - בכדי לחרוץ את דינה לאמור, כי אין בין בית וגן לפייקסוויל אלא שינוי השם בלבד, וכי לו היה לי דולר על כל יהודי שאומר לי "שולם עלייכם" או "גיט שאבעס" ברחוב – הרי כבר הייתי ללא ספק בין שועי בולטימור ונגידיה. לכן ביום ראשון האחרון, הלוא הוא יום אידם היותר נפלא המכונה "סאנדיי", נמנינו וגמרנו כי בשל העובדה שעוד אין לנו רכב (לא משהו מסובך, תנוח דעתכם. פשוט הרג'יסטריישן של האינספקשן לא הסתדר עם הסרטיפיקיישן של הזהו וברח עם האינשוראנס לקאריביים) הרי שעוד יש סיפק בידינו לקיים את מאמר רבי אהוד ברבי יעקב משום רבי אליהו "כל הרוצה לרדת אל העם – יעלה על אוטובוס". כך, בצעד מאד לא מקובל בפייקסוויל - בה אתה מתנייע מכל מקום לכל מקום מטווח חמישה מטרים ומעלה עם מיניואן 9 מקומות כברירת מחדל (כן, גם אם אתה קשיש ערירי בן 90) - עלינו עם שלל מיטלטלינו על קו 58 ושמנו פעמינו אל הסאבווי דבולטימור, שלקחה אותנו עד לנמלה של עיר, המתקרא the inner harbor. ואולם לא על שלל הרפתקאותינו בהנמל רציתי לספר כאן (על כך בפעם אחרת) אלא על ענין אחר. שחורים. "אפריקנים-אמריקנים" בשפה התקנית. "כושים" (במלעיל, כמובן) או "שווארצעס" (בואכה "שווארצע חייעס") בפי היהודים המקומיים, המתחמקים בחסות השפות העתיקות השגורות (יותר או פחות) על לשונם מכללי הפוליטיקלי קורקט המחמירים. ביני לבין עצמי – חש זרות כלפי הכינוי הראשון וסלידה מובנת מהשניים האחרים - אני מכנה אותם במבוכה "בני חם". רבים מהם, בעיקר צעירים, כבר נראים כנמנים על המעמד הבינוני ואף הבינוני-גבוה. פקידי בנק מעונבים, גבירות מפונפנות נוהגות במיטב רכבי השטח, משפחות צעירות מבלות במקדשי השופינג הפזורים כאן תחת כל עץ רענן (ויש פה הרבה עצים, תאמינו לי). אבל באוטובוסים ובקרונות הסאבווי תמצאו את השחורים האחרים. אלפים אלפים מהם, יושבים על הספסלים המיטלטלים בעיניים כבויות ועייפות, לא אחד, לא שניים ולא שלושה סובלים מנכויות קשות, שאין לי אלא לשער שהנן תוצאה של נפלאות מערכת הבריאות האמריקנית המטורפת ותאבת הבצע. צולעים באורח משונה, נוראי ומכמיר. חלקם לבושים במדים החומים של חברות הניקיון, אחרים - בלבוש דהוי ומרופט. כמעט כולם חובשים כובע בייסבול מהוה. כל הווייתם אומרת לאות - רבים מהם נרדמים דקה אחרי שהתיישבו. ממבטם נשקף ייאוש. לבי יצא אל האנשים האבודים הללו, אשר כמעט בחוש ניתן היה לראות בפניהם את חרדת הקיום ותלאת ההישרדות המתמדת, יום אחרי יום, במדינה שבה אם אינך מרוויח אינך קיים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אינה מרחמת על מי שהאפשרויות שלו נותרו מאחור.

***

ואולם, בעודי מאחל לפקידי הרישוי האמריקאים שלל מחלות סופניות ומיתות משונות - נזכרה חגית כי העובדת הסוציאלית של בית הספר זרקה משהו על רכב מיותר שעומד אצלה בגראז'. כמה דקות לאחר מכן כבר הופיעה אצלנו הסוציאלית ובפיה שלל סליחות ומחילות: "אתה חייב להבין, מיסטר רודריגז גארסיא", הסבירה, "זה נס שהוא עוד נוסע", הצטחקקה, "נראה לי שדלת אחת בכלל לא נפתחת", התנצלה, "יש מעצור כפול ברדיו", מלמלה, "הצ'ופצ'יק של הזהו תקוע", הצטדקה, ואז – בעודי מנחם את עצמי ש"יאללה, ווטאבר, בנסיבות האלה הייתי חותם גם על ריקשה" - הצביעה אגבית על ההונדה SUV היפהפיה שמעולם לא הייתה לי וכנראה כבר לא תהיה – לא בגלגול הזה לפחות. "מיסטר רודריגז גארסיא" דפק צעקה+ניתור שני מטר של ילד בן תשע שלקח את כל הקופה בגוגואים, ולאחר שסיים לגרד את לשונו מן האספלט הבולטימוראי הלח לקח את הבייב היפנית לסיבוב ניצחון X44 ברחובות פייקסוויל עם בון ג'ובי בפול ווליום ברמקולים, שר My heart is like an open highway . יברך אלוהים את אמריקה ואת העובדות הסוציאליות שלה - איימן!

(אם כי אולי – רק אולי – היה לכל זה קשר מסוים לעובדה שקראו לה דבי דיסני, והיא נשואה לאחיין של אחד, וולט דיסני...).

מפי עוללים:

נעמה: מה מברך מי שמתחיל ללמוד ב - preschool?
יונתן: בורא פרי הסְקוּל.