בליל שבת קודש אחד שוטטתי לי אחוז שרעפים באישון ליל ברחובות ירושלים קריית מלך, שאין לך עיר שחוט של חסד משוך עליה יותר מירושלים, ואין לך יום שחוט של חסד משוך עליו יותר מן השבת, ואין לך שעה שחוט של חסד משוך עליה יותר מאשמורת השלישית.
ובעודי מלופף כל כולי בפקעות זוהרות של חסד, חוצה לי בניחותא את כיכר החתולות, שאפילו חתולותיה (בירושלים כידוע גם חתולים הם חָת֫֫֫וּלוֹת) שקעו זה מכבר שינה עמוקה של שבת - הבחנתי בַּתל-אביבי. למען האמת כלל לא היה לי מושג אם אמנם היה תל-אביבי, אך כל רבעו ואורחותיו זעקו תל-אביביוּת. הוא ישב בג'יפון החשמלי המהודר שלו בכניסה לכביש הצר המקיף את הכיכר, ונראה תלוש ואבוד כמו שרק תל-אביבי בירושלים באישון ליל יכול להיראות. לבסוף החליט לקחת את הפנייה לכיוון רחוב יוסף ריבלין, ואז עלה ברוב הדר עם הגלגל האחורי על השפיץ של מכסה הניקוז הפתוח, שבלט החוצה כלפי הכביש במעין מלכודת ירושלמית ממזרית לתל-אביבים הלומים על ג'יפונים חשמליים. לצמיג האומלל לא היה סיכוי.
התלאביבי עצר לבסוף את רכבו המתנודד במדרון של רחוב ריבלין - כבר לא החלטה מבריקה במיוחד - ואז הוציא מקרביו מין ג'ק לא ברור, שדי היה להעיף בו מבט קצר כדי להבין שטובה גדולה כבר לא תצמח ממנו. אבל לפני שהספקתי לומר משהו כבר היה התלאביבי רכון בעסק גדול אצל גחון הרכב, ואני החלטתי לשתוק.
ואמנם כאשר יגורתי בא לו, לתלאביבי, ובדיוק שניה אחרי שעקרנו את הגלגל המפונצ'ר מתושבתו החליט הג'ק שלו כי ג'קים מפונפנים אשר כמוהו לא נועדו לפעול במדרונות ירושלמיים עם שיפועים בלתי סבירים, התעקם וקרס תחתיו. מרכב הרכב, נטול גלגל, כמעט ונשק כעת לכביש.
התלאביבי פכר אצבעותיו בייאוש. "עזוב", אמרתי לו, "תזמין שירותי דרך וזהו". "שישי בלילה עכשיו", נאנח, "ייקח להם מאה שנה להגיע ואני חייב לעוף לתל אביב (אני, בקרבי פנימה: "ידעתי!!"). יש לי טיסה מחר על הבוקר ואפילו עוד לא ארזתי. תגיד, איפה אנחנו בכלל?". "בכיכר החתולות", אמרתי. "אשכרה?", אמר התלאביבי בתדהמה של אמת, "יש לכם כיכר שקוראים לה החתולות? ועוד במלעיל?". הוא נשא מבט זועם לעבר מכסה הניקוז שהשמיד לו את הצמיג. "ומי בכלל משאיר דבר כזה ככה בולט לתוך הכביש?", צעק בתסכול, משל התנהלה עיר הקודש אי פעם לפי סדר, מנהל תקין או היגיון כלשהם.
מכיוון רחוב יפו ירדה במורד הרחוב חבורה ירושלמית צעירה וססגונית, מה שבירושלים נוהגים לכנות "מהשכונות", חלק מחבריה בבגדי שבת וכיפות לבנות גדולות וחלקם בג'ינס וראש גלוי. הם עצרו והביטו במפלת הג'יפון ובתלאביבי המיואש, ספקו כפיהם, הפטירו "וועאלייה" מתחייב ומיד נרתמו למלאכה.
למפקד החבורה, כך למדתי מיד, קראו וזאנה. בחור גדול ורב ורם כענקים עם כיפה לבנה גדולה לראשו. "קודם כל", קבע וזאנה בנחרצות, "קודם כל חייבים להרים את המרכב מהכביש. אתה, תפוס פה, אתה ואתה שם ואתם שניכם רוצו להביא את הרפסודות עץ משמה ותכניסו מתחת. "בוא תחזיק איתנו וזאנה!", צעק אחד הבחורים, "תראה לנו איך!". "נראה לך שלא הייתי עושה את זה בעצמי אם הייתי יכול?", אמר וזאנה בשקט, "אסור לי, בשבילי זה מוקצה. אתם תעשו את זה בסדר גמור, קדימה!".
אחרי שהמרכב הורם בזהירות מהכביש אל חיקן הבטוח של קורות העץ, שלף הסגן של וזאנה את הג'ק הרצוץ מתחת לרכב. "עם זה רצית להרים אותו?", פנה וזאנה אל התלאביבי בפליאה של אמת, "מה זה הדבר הזה? יש לי בבית סכו"ם חד פעמי יותר חזק מזה". התלאביבי משך בכתפיו במבוכה ואילו וזאנה שלח את כל חייליו לפשוט על הכבישים שמסביב לכיכר ולחפש "ג'ק נורמלי שאפשר לעבוד איתו, בחייאת אבל". שני חיילים יעילים פשטו על מונית שעמדה במורד רחוב הלל וארבה לציפורי הלילה של מרכז העיר, וחזרו ממנה בריצה עם השלל המבוקש. "אווווו, הנה ג'ק של פעם", ציין וזאנה בשביעות רצון.
חמש דקות לאחר מכן כבר עמד הג'יפון איתן ויציב על ארבעת גלגליו, התלאביבי ההמום קיבל לפחות ארבע צ'פחות אדירים על שכמו ואחרי עוד כמה וכמה ברכות שבת שלום מתבקשות גלשה החבורה המתרוננת במורד הרחוב והתלאביבי הפליג לדרכו אל עבר ארצות השפלה.
ולא הייתי טורח לכתוב כאן סיפור קטן על החלפת גלגל, אלמלא שהימים היו ימי מרץ השחור שלפני שלושה-ארבעה חודשים. הארץ בערה, ואיכשהו בקרבי חשתי שכלל לא מן הנמנע כי בכמה וכמה סיטואציות אחרות היו גיבורי הסיפור הקטן והחביב הזה עומדים משני צידיו של מתרס אחד לפחות, אם לא למעלה מזה.
הימים הללו טרם חלפו לגמרי, או שמא בכלל, ואולי יש לנו מה ללמוד, לקחת א ביסעל צידה לדרך, מההתרחשות הקטנה והחביבה הזו, שחוט מאיר של טוב וחסד נמשך על פניה, בליל שבת אחד, בשער אשמורת השלישית, ברחובה של העיר שחוברה לה יחדיו.
