והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 27 בנובמבר 2018

החיילים של מאסטר לין

הלכה היא ששונא היהודי קניות וסידורין. שנאה עזה שונאן, עד נימי נפשו היותר דקים, משחר נעוריו ועד עתה. ומאחר ואדם אינו יכול לשוות בבואתו לנגדו תמיד, התיר לעצמו לשער כי הנתקלים בו בעודו שם פעמיו לעבר מרכז מסחרי כלשהו לא חוזים בהכרח במובחר שבפרצופיו. ובכל זאת, זוג האסיאתים החביב בו נתקל בסופרמרקט השכונתי ליד העגלות לא הפגין קצה קצהו של חשש נוכח ארשת האלוהים-יאללה-בוא-נגמור-עם-זה-כבר שלבשו פניו. להיפך, כל הווייתם אמרה אהבה ואחווה ושלום ורעות עד שסָלֶדֶת הקניות הידועה שלו פינתה באחת את מקומה לרעותיה הטובות ממנה לאין שיעור, הלוא הן הסקרנות והחקרנות. A.I.I.T היה רקום על הז'קטים הכחולים שלבשו, Ahavat Israel In Taiwan, מעל לוגו של לב אדום בתוך מגן דוד לבן. על דש החולצות דגלי ישראל וטייוואן אחוזים וחבוקים כנר הבדלה.

בואו נעשה את זה קצר, אמר היהודי. אתם רוצים לדבר, אני רוצה להקשיב. כתרו לי זעיר ואגלח אי אלו מוצרים מאי אלו מדפים ואז קפה או תה לבחירתכם אצלי בסלון. בני הזוג הביטו זה בזו בחיוך רחב ושוררו מילות תודה נרגשות בעברית ספרותית כמעט מושלמת.
רבע שעה לאחר מכן, על ספלים מהבילים בבית היהודי, סיפרו קים וגלוריה (סינים/טייוואניים רבים, כך למד מזמן, מחזיקים שמות מערביים במקביל לשמותיהם המקוריים) על מנהיגם הרוחני הגדול מטייוואן, מאסטר לין, ועל משנתו, המייעדת לבני העם הנבחר תפקיד אקוטי עד מאד בכל הקשור ביאת משיח צדקנו. רוצה לומר, יכולים מיליארד סינים או הודים או ברזילאים או כולם יחד לייחל בכל נפשם ומאדם לביאת הגואל ולהתחנן להתגלותו עד קץ כל הדורות, אולם האחרון, מצדו, מתעקש לשעות משום מה אל תפילתם של בני דת משה דווקא. אשר על כן עוזבים חסידיו של מאסטר לין את משפחותיהם ומקומות עבודתם למשך שבועיים, וזאת כמה פעמים בשנה, כדי לנסוע לארץ הקודש ולשכנע את יהודיה, קטני אמונה שכמותם, להקדיש מאמץ קטן, מרוכז ומשותף, לטובת אוטופיית הנצח הכלל עולמית שיביא איתו המושיע בכנפיו המבורכות (בנקודה זו ניסה היהודי להקשות בעדינות האם מדובר במשיח היהודי או דווקא בהוא שאין להזכיר את שמו, ובתגובה חייכו השניים חיוך גדול ושתקו שתיקה גדולה אף יותר). כל שעליהם לעשות לשם כך הוא לקרוא לו שיבוא, זה הכל. ולכן, אם לא קשה מדי ואם טוב וכשר הדבר בעיניו (קידות ומחוות ידיים נרגשות-מתנצלות) יואיל נא היהודי להתקשר כעת חיה עם כמה שיותר משכניו למען יבואו ללא שיהוי אל ביתו, יקבלו על עצמם את עול בשורתו של מאסטר לין ויעבירו בטובם את המסר הלאה בתגובת שרשרת. ומדקיימא לן "חברך חברא אית ליה", ממילא בחלוף חמש שנים בלבד, כך כ"ק המאסטר, יפסע החמור הלבן מעדנות אל חניית האח"מים נוכח פני מקדש מלך עיר מלוכה, בבחינת מישן אקומפלישד.

היהודי נמלא לרגע מבוכה גדולה, ובמשנהו אמץ להבין כיצד יאריק את כל אנרגיית הקדושה שהצטברה לו על שולחנו. על מה עליו להתוודות ראשונה באזני אורחיו המתפעמים? האם על גישתו הליבוביצ'יאנית הידועה בשאלת המשיח ("יאאאאאבוא!!!!", הדהדה בראשו זעקת ישעיהו השלישי)  או שמא אודות האמיתה הנוקבת כצור כי היחיד מבין שכניו אשר אמונת משיח מפעמת בקרבו הוא ריקרדו הארגנטינאי, ואך זו צרה שהמשיח של ריקרדו נגלה לעיני מאמיניו כבר בשנת 1986 למניינם ועונה לשם דייגו ארמאנדו.
התפתל היהודי איפוא כנחש עקלתון, ושמים עדיו שעשה כל שהיה לאל ידו לעשות והסביר כל שהיה לאל ידו להסביר, אולם לבסוף השפיל מבטו אל מול דוק העצב שעלה בעיני אורחיו. אמנם החיוך לא מש מפניהם לרגע אחד, אבל מאחוריו יכול היה לחוש בהולם אכזבתם של מי ששברו את לסתותיהם אל מול מכיתות הצור של השפה השמית הזרה והמוזרה הזו ויכלו להן, ומאז מקדישים את מיטב זמנם וכספם כדי לטוס שוב ושוב אל צדו השני של העולם ולשכנע את בחירי האלוהים להעתיר לבוראם תפילה אחת קטנה בצוותא חדא. והנה אלה, עם קשה עורף שכמותם, אפילו את המעט שבמעט הזה לא מסוגלים לעשות. אהוי! אנה נוליך כלימתנו?

בניסיון של הרגע האחרון להמתיק את הגלולה נטל היהודי את המגנט ה- A.I.I.T שקיבל קודם לכן והדביק ברוב טקס על דלת המקרר את מכתב ההשבעה שנמסר לו, שגריר בודד ועקר שכמותו, למען ימצאו אורחיו חדורי המטרה סוג של נחמה. אני מצטער, התנצל בשם שכניו ואבותיו ואבות אבותיו, אני באמת מצטער. אבל קים וגלוריה מצדם חייכו חיוך גדול של למודי אכזבות הבזים לאכזבותיהם שלהם, קדו בנימוס ופנו לעבר דלת הבית, נחושים כפלדת אל חלד, בדרכם לכבוש את היעד הבא. לבו של היהודי אמר בקול רם מאד כי שלוחיו של מאסטר לין הנם ללא כל ספק מהירים, דייקנים ותכליתיים לאין ערוך מאשר מושא תקוותיהם, המתבושש הנצחי, וכי ביקום מקביל, בו המשיח הוא טייוואני ושתדלניו יהודים, כל העסק ודאי יעיל הרבה יותר. אולם פיו אמר "בהצלחה, אנשים טובים. אל תאבדו תקווה".

בסרטון: קים, גלוריה וחברים, ירושלים 2013.