צאלה

המקום:
רכבי המתגלגל מגשר אריק מערבה.

משתתפים:
עבדכם הנאמן - נהג ואנתרופולוג חובב.
צאלה, פירותנית על ספידים, מטפסת בכבדות מכיוון כנסיית הלחם והדגים לעבר צומת כפר נחום. על גבה שק מנגואים ענק שבהסתברות גבוהה שוקל כמחצית ממנה. אולי זה רצף הכנסיות שהרגע חלפתי על פניהן, אבל אינסטינקטיבית היא נדמית עלי כאותו האיש, צועד לאורך הויה דולורוזה עם הצלב על כתפיו.
אין שום שוּל אבל אני מחליט לעצור בכל זאת. מחוסנת? מחוסנת. ממוסכת? ממוסכת.
צאלה נכנסת לרכב בתחושת הקלה. שק המנגואים גודש לי את כל הספסל האחורי ואני מקווה שתושביו כולם יצליחו להחזיק את בשרם הצהבהב חזק חזק בתוך קליפתו.

לבוש:
עבדכם - קז'ואל.
צאלה - שרוואל מהוה, טוניקה שנראית כמו לונגי עם שרוולים, שרשרת עם לוכד חלומות, עגילי פיס אנד לאב, חמש צמידים על כל רגל. כובע קש רחב שוליים. נדמה לי שהקונספט ברור.

צאלה - מטרה כללית:
לחדש את מלאי הפירות שלה לחודשים הקרובים.

צאלה - מטרת משנה:
לאסוף כמה שיותר פירות מהרצפה לפני שירקיבו.

צאלה - מטרת על:
לשכנע עוד אנשים להיות פירותנים על מלא (על הכוונת: עבדכם).

היסטוריה:
היא גדלה במשפחה אוכלת בשר. בתחילה הפכה פסקטריאניסטית (מן הסתם גם אתם, ממש כמוני, שואלים בזה הרגע מה זה לעזאזל. ובכן, בפשטות, בשר אסור - דגים מותר. "פשוט תגיד פישחוני", היא מחייכת).
משם עברה לצמחונות, משם לטבעונות ומשם לטבעונאות (שזה, מסתבר, טבעונות פלוס: הכל מן הצומח, כמובן, אבל אסור לבשל או לחמם. אוכלים נא בלבד. וואלה, אני לומד לא מעט היום).
אוקיי, אני מניח שפירותנות זו התחנה האחרונה במסע הזה, אני תוהה בחשש. אממממ, לא בדיוק, היא מחייכת ואני תופס את הראש. לאן למען השם עוד אפשר להתקדם מפה? עלים? ענפים? קליפת גזע?
אז ככה, היא מסבירה, אני אוכלת רק מה שנשר מהעץ, כי עצם פעולת הקטיפה עשויה להזיק לו.
בשלב זה אני נאלם דום.

בוא, תצטרף:
צאלה פוצחת במונולוג נלהב בזכות הפירותנות וכמה היא שינתה לה את החיים ואיך אנחנו הפרימטים מותאמים מעצם בריאתנו לאכילת פירות ואיזה נפלאות היא מחוללת במערכת העיכול. אבל זה אלף טון סוכר, אני תוהה. שותים הרבה מים, היא עונה, ומיד ממשיכה: ידעת שאידי אמין היה פירותני? אני שואל אם יש לה דוגמא קצת פחות רצחנית בשבילי אז היא אומרת שגם סטיב ג'ובס.
אחר כך היא מזמינה אותי להצטרף למסעות לקטים ברחבי הארץ. אסור להביא כלום חוץ מהבגדים שעליך, היא מזהירה, וגם הם אופציונליים. אני אומר שתודה רבה על המחשבה אבל נראה לי שאוותר.

ההורים:
"לא קל להם, אבל הם אף פעם לא הבינו אותי ממילא".
אחרי המעבר לפירותנות נטולת קטיף הם הרימו ידיים סופית והכריזו שתעשה מה שהיא רוצה. אני מקווה שעדיין מותר לקרר את הפירות המסכנים, שלא יצטננו חלילה, עקץ אבא, אבל אז הביא קורות עץ גדולות, בנה מחסן גדול בחצר, קנה מקרר סמי-תעשייתי וסגר לה את הפינה.

החבר:
קרניבור על מלא, אבל מקבל את הפירותנות אקסטרא של אהובתו קבלה מלאה. הוא מצדו מכבד אותי בדיוק כמו שאני, היא אומרת, אבל לי ממש ממש קשה עם התפריט שלו. האמת? אני לא יודעת מה לעשות. מזתומרת לא יודעת מה לעשות, אני תוהה, הרי השוני הוא כל היופי. תראי כמה יפה זה שהוא מקבל אותך בדיוק כמו שאת, לא צוחק ולא מזלזל ולא מטיל ספק ולא קורא תיגר; תחשבי כמה מאירה האהבה כשהיא מתרוממת כמו ציפור גדולה גבוה מעל ההבדלים.
כשאני שואל אותה אם היא אוהבת אותו היא עונה מיד "האמת? כן, מאד". יפה, אני מכריז, אם הוא אוהב אותך או לא אני לא צריך לשאול אפילו. זהו. אנד אוף סטורי. נא לא לגעת. תודה.

אהבה:
אני חושבת שאתה צודק, אומרת צאלה אחרי כמה דקות. תודה על זה. תודה גם בשמו.

בקעת בית נטופה:
צאלה מצביעה על מטע כלשהו בצד הדרך. תעצור לי כאן, היא אומרת. יש לי בתיק עוד שק למלא. את לא באמת מתכוונת לסחוב עוד שק מעבר לתפלץ שמאחורה, אני שואל בתדהמה. אם תפסיק לפחד ותעבור לפירותנות תבין מאיפה הכוח, היא קורצת, ומקסימום אקפיץ את החבר לבוא לעזור לי. הוא יבוא מכפר סבא? אני שואל. בטח, היא עונה. הוא כולו לב.
אגב, אני מעיר, אולי הספקות שלך חלחלו אליו קצת. כשיבוא, תגידי לו שוב כמה את אוהבת אותו. ככה, בדיוק כמו שהוא. מבטיחה, היא עונה, פיה ועיניה מחייכים. בתנופה נחושה היא מעמיסה את שק המנגואים העצום על שכמה, מנופפת לי לשלום ונעלמת בין העצים.

דער קיגעל מאכער

מיילך קליין הוא קיגעל מאכער, מכין קיגעל. זה מה שהוא יודע לעשות וזו פרנסתו כבר יותר שנים ממה שהוא מסוגל למנות. אמנם יש כל מיני סוגים של קיגעל בעולם: עפפעל קיגעל ומעהל קיגעל וקרטאפעל קיגעל ואפילו איזו המצאה חדשה מקרוב באה בשם קיגעל אוברנייט, שטרם ירד עדי פשרה. אבל מיילך קליין עושה קיגעל ירושלמי וזהו. אפילו בשבתות זכור, כשתוהים לקוחותיו במפגיע מדוע אינו מוכר גם עפפעל ומעהל וקרטאפעל קיגעלאך בנוסף ללוקשען קיגעל הרגיל, כדי לקיים מצוות מחיית עמל"ק כמנהג, פוטר אותם מיילך בהינף יד, ממלמל משהו על כך שמומחיות אסור לה שתתפזר ומתעקש להמשיך להכין רק לוקשען קיגעל, וביתר דיוק מה שמכנים העולם "קיגעל ירושלמי", עם המאזן העדין מכל עדין שבין מתקתקות לחרפרפות. ובאמת, הגם שרבים רבים נתאוו להשיגו לעצמם, נותר המתכון של "קיגעל קליין" בגדר סוד כמוס, איש מפי איש. אל מיילך עבר מאביו, ולאביו מזקנו, ולזקנו מזקן זקנו, וכך אחורה בשרשרת הדורות ממש עד להסבא רבא רבא ר' דב בער קליין, הראשון ששלח ידו בלוקשען, אי שם בערבות הכפור של גליציה.

בצעירותו, כשניסה מיילך לחלץ עצמו מעיסת האטריות הדביקה שלכדה את גורל שושלת משפחתו, פסק מוישה אביו נחרצות שישכח מזה. "הקיגעל שלנו זה כבר מזמן לא רק פרנסה, קבע, אלא מצווה מפורשת של לא תמנע טוב מבעליו. כדי לעודד את בנו הזכיר באוזניו את אמרתו הידועה של הרבי מקומרנה, לפיה מי שאינו אוכל קיגעל בשבת בבוקר יש לחוש ליהדותו. משמע, הכריז, שכל עוד יש יהודים בעולם תימצא לך פרנסתך ברווח. בטח ובטח עם המתכון שלנו.

ואכן שמעו של "קיגעל קליין" יצא למרחקים, ואפילו עדי האחים הטועים סרוגי הכיפה הגיע. הנה כי כן מסתבר, שגם המזרוחניקעס, אף שוודאי התרחקו כהנה וכהנה מכמה וכמה ממסורות האבות הקדושים - עדיין לא שכחו צורת היימישע עסען מהי, והיו מזמינים ממיילך סירים מהבילים להקידושים שלהם ומשלמים לו בעין יפה.
ומשרבתה אצלם התחרות בקידוש של מי יוגש הקיגעל הירושלמי המובחר ביותר - הכניסו אי אלו מבני הקהילה את ידיהם לעומק כיסיהם ושכרו את מיילך לשבות בבית הכנסת כל השבת, כדי שישגיח אישית ומקרוב על הבן יקיר המהביל שלו, שלא יישרף חלילה תחת ידיו של איזה שלימזל ויוציא דיבתם רעה בקרב שאר המתפללים.

ומצד האמת קשו השבתות הללו על ליימך. העבודה, שאין בלבו דבר על המזרוחניקעס, ודאי כשהוא מוציא מהם את פרנסתו ברווח נאה, אבל לכל הפחות א-שטיקעל חסידישע נשומע לא יכולה להיכנס אצלם בדלת? מיילך היה ננסך אז געגועים לשבת שלו בגאולה, עם ההייליגע רבּה, ועם קה אכסוף - איך ייתכן שהמזרוחניקים לא שרים קה אכסוף? הם לא יהודים? - והבית מדרש והטיש והניגונים והריקודים על הפרנצ'עס ודיבוק החברים. ומפה לשם היו מהדהדות במחשבותיו מילותיו של הקרלינער, "װען איך װלט געהאט כח, װאלט איך געלאפן אין די גאסן, און איך װאלט געשריגן הױך, הוי שאבעס הייליגע שאבעס!". ואולם מסגור פיו לא יצאו על כל פנים.

ואותה שבת בה מתרחש סיפורנו שבת שבע ברכות היתה, ואל תוגתו הרגילה נתווספה עקת נפש נוספת. זה זמן רב שהוא וזהבה אשתו אינם שרויים בטוב. אין עוד דרך להתחמק מלהכיר מכך. כמה פעמים עוד ניסה, בדרכו המגושמת משהו, לדבר על לב אשתו, ומשנכשל, התכנס גם הוא בשתיקתו והשקיע את יגונו בעבודה. ואם סבורים אתם שעבודה קלה היא, כנראה לא הכנתם קיגעל ראוי לשמו מימיכם.

לעתים רחוקות היתה מגיעה איזו ווייבער לקיתונו של מיילך, בירכתי מטבח אולם הקידושים שמתחת לבית הכנסת, כדי לרחרח את הסירים. אולם ברגיל, נכנסו לקבל ממנו הוראות בעיקר הגברים. לכן מה רבתה פליאתו כשבליל שבת אחרי הסעודה נכנסה לפתע ריבה צעירה ויפת מראה, מטפחת צבעונית קשורה בחן על ראשה, ולא רק זו אלא שמיד פנתה אליו והודתה לו על שעזב את ביתו לכל השבת במיוחד עבור שמחתה. הנה כי כן, ניסה מיילך הנדהם לסדר את אשד מחשבותיו, הנה כי כן - קודם כל מדובר בכַּלֶה עצמה. ואחר שהבין זאת שאל עצמו במבוכה כיצד יענה, מחד, הן לא יאה להשיב פני כלה-מלכה ריקם. מאידך, בכל זאת, לא ירבה שיחה וכולי. לבסוף הרכין ראשו, מלמל תודה חטופה ומיד נפנה לסוב על עמדו ולשוב אל הדברים הברורים יותר בחייו, הלוא הם הפלטות והסירים והסכינים וחביות החמוצים, אך אז חייכה הכלה לעומתו - לא רק פיה חייך אלא גם עיניה, חשב - ולבו של ליימך נעצר לרגע, התכווץ ואז שב והלם בקרבו. א גיט שאבעס, מלמל, ונס על נפשו אל מאחורי מערום ארגזי החד פעמי.

יסלח לו קודשא בריך הוא, אבל מאז שנכנסה הכלה למטבחו בפעם הראשונה - כל חפצו של מיילך היה שתיכנס בשנית. ולא שתקפוהו הרהורי עבירה חלילה - הס אף מלהעלות על בדל שפתיים, עפר לפי המלעיזים - הן כלה היא, ממש יצאה מחופתה, וגם ליימך עצמו, ככלות הכל, כבר אלטערע חוסיד, מה גם שפתו בסלו זה יותר מארבעים שנה. רק קיווה כי תחייך אליו שוב בפיה ובעיניה כמעשיה אמש, כי ידע כמה הקל חיוכה על צקון נפשו.

והנה, בסוף הקידוש של הבוקר, נכנסה שוב לקיתונו ומיד הלם לבו נגד צלעותיו. ובפעם הזו גם בקרב הכלה פגה במעט המבוכה וישר ניגשה אליו, פיה ועיניה מחייכים, ואמרה לו, תודה רבה מיילך (מהיכן לה שמו, חשב מוכנית), הקיגעל היה ממש מעולה, ואז, לרוב תדהמתו, נטלה כיסא פלסטיק אפור והתיישבה ממש לצדו. מיילך האומלל הביט חסר אונים בסיר הגדול שעל הפלטה והתאווה מאד להיבלע אל קרבו ולסגור את המכסה מעליו. אבל הכלה לא המתינה, הביטה ישירות בעיניו המושפלות ואמרה, אז תגיד, מיילך, לא קשה לך להיות פה לבד בלי האישה והילדים? ומיילך, מסמיק כסוכר מקורמל, מלמל בשארית כוחותיו שברוך השם הילדים כבר מזמן גדלו ונישאו, ולגבי האישה, א-נו, פשיטא שלא קל לה הנסיעות האלה לכל השבת, אבל זאת הפרנסה שלו והיא מבינה.

עיני הכלה הצעירה שבו וחייכו, ומיילך הרגיש בחוש ממש איך הסכר שבין לבו ללשונו הולך ומתמוטט לו מתחת לסינר הלבן. ואז, שוטף מילותיו במהירות לפני שיבין שכלו מה מעולל בעליו, סיפר לה על הימים והשבתות הארוכים והשותקים של זהבה ושלו, וכיצד אין להם עוד לאן להוליך עוד את כאבם בין קירות הדירה הקטנה. ולכן, מצד האמת, אולי יותר טוב להם ככה עכשיו, כשהיא בבית והוא כאן.
והכלה שאלה אם קרה משהו ומיילך אמר שהוא באמת לא יודע. הוא חוזר הביתה וזהבה שותקת אז גם הוא שותק, וכי מה עוד נותר לו לעשות?

החיוך בעיני הכלה נתכסה דוק של עצבות. לכמה רגעים נשתתקה ואז אמרה בהיסוס, אתה יודע מה אני חושבת מיילך? אמנם רק עכשיו התחתנתי ומי אני בכלל שאשיא לך עצות, אבל אולי כל מה שצריך זה פשוט לשבור אותו. לשבור את מה, תהה ליימך, לראשונה מישיר מבטו אליה. לשבור את המעגל, אמרה הכלה ומיד שאלה מה זהבה הכי אהבה לעשות יחד איתו והדגישה שמטלות הבית וענייני שגרה לא נחשבים. מיילך חשב וחשב וכמעט התייאש, אבל אז נזכר לפתע כמה אהבה זהבה לחתור איתו בסירת משוטים, פעם, לפני שנים, כשהיו הולכים עם הילדים בקיץ לפארק הלאומי ברמת גן; את אינספור ניסיונותיה ללמד אותו לחתור בתיאום איתה ואת צחוקה המתגלגל כשלא עלה הדבר בידו והם היו שטים סביב עצמם במעגלים בלתי נגמרים.
והכלה, מצדה, הקשיבה, הנהנה וחייכה.

יומיים לאחר מכן התיישב מיילך לפנות ערב על הספה שמול דלת ביתו. ידו האחת אוחזת זר פרחים גדול – איפה קונים פרחים לא ביום שישי, תהה אז תהייה של אמת נוכח הכלה הצוחקת – ובידו האחרת שני כרטיסי השיט שקנה לו אמש חבר בני ברקי בפארק הלאומי.
הוא נשם עמוקות, ואז חייך לעצמו, הביט אל הדלת וחיכה.

תשעה באב תשפ"א: הגאולה של עזרא

פעם גרתי בכותל לתקופה. כפשוטו ממש. ומעשה שהיה כך היה.

ישיבת האידרא, המתנשאת ממש מעל לרחבת הכותל, הלכה והתרוקנה עם השנים מתלמידיה. בצר לה, פנתה אלמנת הרב שלמה גורן, ראש הישיבה, לחברו הותיק הרב חיים דרוקמן, שהיה במקרה ראש הישיבה שלי, וביקשה ממנו לשלוח מישיבתו עתודת תלמידים מתחלפת כדי למלא את הספסלים הריקים.

וכך, בקבוצות קטנות ואחת לכמה חודשים, נשלחנו לישיבה לא לנו, לשירות מילואים מלהיב ועתיר צ'ופרים לרוב. ראשית, עברנו מיישוב קטן ונידח אל העיר הגדולה, ולא זו בלבד אלא היישר למרכז העניינים: העיר העתיקה והכותל המערבי. הקבוצה הקטנה תרמה לגיבוש ולאווירה, ודאי בהשוואה לישיבת האם שלנו על מאות תלמידיה. התור לטלפון התקצר פלאים, מה שוודאי שימח מאד הן אותנו והן אי אלו עלמות חן חסודות מעברו האחר של הקו. אבל הצ'ופר המשמעותי ביותר היה בגזרת המטבח, כי ממש כמו בצבא, גם תלמידי ישיבה צועדים בסופו של דבר על קיבתם. את המטבח התעשייתי והסתמי בישיבת האם החליפה סופר-מאמא טוניסאית מהאגדות, שהכירה לחך האשכנזים/משוכנזים שבינינו ריחות, גוונים וטעמים שכלל לא ידענו על קיומם, ולא זו אף זו, היתה גם אמונה על הכלל הבלתי כתוב המפורסם ביותר בתולדות הקולינריה המזרח תיכונית, שבכל יום שלישי יש קוסקוס. מה נאמר ומה נדבר, ברכת "פעמיים כי טוב" קיבלה תוקף רענן מאד בימים העליזים ההם.

באופן טבעי הפכה לנו רחבת הכותל לבית שני ומהר מאד התוודענו לדריה הקבועים - גלריה מרהיבת עין של טיפוסים נפלאים וצבעוניים מאד. כולם, כמובן, חצבו מהמקום הקדוש את מטה לחמם, אם בקיבוץ נדבות, אם בארגון מניינים לבר מצוות מעוטות משתתפים ואם במכירת מיני סגולות, קמיעות פתקים ותפילות.

והיה את עזרא. עזרא גר ברחבת הכותל, פשוטו כמשמעו. ממש אבן מאבניו. אולם בניגוד לשכניו הקפיד לא ליטול ולו אגורה שחוקה של צדקה. את לחמו הדל (עזרא היה צמחוני על גבול הסגפן) הוציא בעבודות דחק בישיבות הסמוכות, ולזכותו ייאמר שלא בחל בשום מלאכה. שטיפת כלים, כיבוד רצפה, פינוי זבל. כל מה שירוויח לו פרוטה מהירה וישחרר אותו בחזרה אל הכותל אהוב נפשו.

נעדר הצורך הכלכלי לאמץ לעצמו ארשת של ייסורים, הסתובב עזרא בכותל כחתן ביום חופתו, זורח ומחייך, שופר ענק ומסולסל בידו והוא תוקע בו באופן חופשי מאד כהנה וכהנה, ביום ובלילה. שופר זה כמו בריזה באוגוסט - כמה שיותר יותר טוב, הכריז פעם באוזניי ולחיזוק דבריו קינח בסט תשר"ת מהודר.
ונפשי נקשרה בעזרא לחבבו עד מאד, והוא מצדו הצמיד לי את הכינוי המפתיע "סניור".

בליל תשעה באב מצאתי את עזרא ישוב על רצפת הרחבה, עצום עיניים וממלמל בכוונה רבה, שופר הענק שלו תלוי על כתפו. ראיתי שאינו אוחז בספר קינות והצעתי לו את שלי. עזרא פינה לי קצת מקום על המרצפת שלו וחייך. לא תודה, אמר, אני לא אומר קינות. למה, שאלתי, אתה לא מתאבל על חורבן הבית? האמת שלא, השיב בכנות מפתיעה, אני אוהב חיות ולא בא לי טוב קרבנות. ובכלל, מה רע לנו פה בכותל תגיד לי? אנשים יש? תפילות יש? ספרי תורה יש? חשמל באוויר יש? אז מה אנחנו צריכים עכשיו כסף וזהב ותכלת וארגמן וקרבנות ומזבחות וכהנים ועניינים?

אז למה אתה פה על הרצפה מקונן, שאלתי. אני לא מקונן על בית המקדש של כולם, השיב עזרא, אני מקונן על הבית מקדש הפרטי שלי. יודע מה זה בית מקדש פרטי, סניור? זה הבית. האישה. אני בעוונות עדיין לא זכיתי להתחתן, אתה מבין? ואני כבר לא צעיר. אז על זה אני בוכה פה הלילה יחד עם כולם. בסוף הרי כל אחד כאן בוכה גם קצת על הצרות של עצמו, לא? העיקר, אם תשב ותצטער עם הציבור, בסוף גם הגאולה שלך תבוא על בטוח.

כמה שנים לאחר מכן הזדמנתי שוב לכותל בליל תשעה באב. בעודי מפלס דרכי ברחבה הצפופה שמעתי לפתע קריאת "סניור" מלאת עיזוז ומוכרת מאד ממש למרגלותיי. התרגשנו מאד לפגוש שוב איש את רעהו. עזרא כיבד קודם כל את המעמד בתרועה גדולה ואז הזמין אותי להצטופף על המרצפת שלו. תכיר, החווה כלפי אישה במטפחת בד עצומה שודאי היתה מספיקה לאוהל סיירים עם קצת עודף, זו שרה אשתי. שרה מצדה אחזה בספר קינות עצום ממדים וקוננה בעיניים עצומות ובקול רם מאד. מזל טוב עזרא, טפחתי על שכמו, אבל בעצם, אם התחתנת - מה יש לך לעשות פה? הגאולה שלך כבר הגיעה, לא?
תקשיב סניורינו, חייך עזרא, קודם כל שרה ואני נפגשנו לפני שנה בדיוק ממש כאן בקינות אז בעצם אנחנו חוגגים פה עכשיו את יום השנה שלנו. אמנם על הרצפה אבל העיקר שחוגגים, לא? וחוץ מזה, אם אני כבר נגאלתי - לא אשב להצטער עם הציבור? ככה יפה?

אבל הכי חשוב - עזרא הגניב מבט אל שרה לוודא שאינה שומעת ואז לחש לתוך אוזני - הכי חשוב זה שכתוב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, נכון? רק זה חסר לי לא להיות איתה פה הלילה. היא מנאמני הר הבית!
ואיך אתם מסתדרים עם השוני, שאלתי, מבליע חיוך גדול. עזוב אותך סניור, קרץ עזרא, זה צרות של עשירים זה. בשביל זה לוותר על הבית מקדש הפרטי שלי? יש לנו זמן, ברוך השם. מה הלחץ? כשיבוא המשיח נשבור ת'ראש.

התורן

                                                                                                                         בתמונה, בלי קשר אבל קצת עם:  ,The Old Guitaristפאבלו פיקאסו

ההרכב בערב הבמה הפתוחה של הפאב הקיבוצי היה צעיר ובועט, יש שיאמרו בועט מדי. אבל המוסיקה היתה טובה והאווירה אפלולית ונעימה, כמו שאווירה בפאב ראוי לשמו צריכה להיות.

על הבמה שני גיטריסטים ארוכי שיער, מתופף שנראה לכל היותר בן כיתה י' וזמר שכנראה עישן קצת יותר מדי קטורת ולבונה לפני ההופעה. כחובב בס, ישר אני תר במבטי אחר הבסיסט, תר אבל לא מוצא. תעלומה, כי את הבס שלו אני דווקא שומע יופי, והוא אפילו מנגן לא רע בכלל.

בסוף החלטתי ללכת בעקבות הכבלים, שזו שיטה עתיקה אבל יעילה מאד, וככה אמנם מצאתי אותו לבסוף, בפינה אפלולית, הרחק מהבמה, רכון בישיבה על גיטרה בס כחולה, פשוטה. שיערו לבן ומקורזל. גילו, באומדן גס, איפשהו בין 60 ל-70 והוא לבוש בגדי עבודה כחולים של הקיבוץ.
ישר בלב אני קורא לו חיימק'ה.

חיימק'ה פורט על הבס ברצינות תהומית, לא מרים עיניים מהמיתרים. אני מניח שאחראי התורנויות במזכירות שיבץ את חיימק'ה בבוקר למפעל, אחר הצהריים לגיוסים של האבוקדו ובלילה לשבת בפינה אפלולית בפאב ולנגן בס, וחיימק'ה, כמו חיימק'ה, איפה שהאחראי תורנויות אומר לו ללכת הוא הולך. לא מתווכח. מה, הוא צריך צרות אחר כך כשיבקש מהמזכירות רכב לצאת עם האישה לקפה במול כנרת?

עוד שיר ועוד שיר. הזמר כנראה רק החל לנסוק על גלי השאכטה שלקח קודם (שמא הציע גם לחיימק'ה ונענה בשלילה מזועזעת?) ולא ממש נראה כמי שמתכוון להפסיק מתישהו. ואני, שכבר מזמן הסרתי מבטי מכל השאר, עוקב רק אחרי איש ההתיישבות העובדת אשר על הבס - רואה איך מדי פעם הוא לוקח פאוזה (רק היכן שאפשר, כמובן) מציץ בשעונו ומניד בראשו, ודאי חושב לעצמו כמה זה לא אחראי כלפי המשק מצד חבורת הפוחזים הזו לא לסיים כבר את ההופעה. תיכף חצות... הוא לא יודע מה עם שאר השייגעצים מהלהקה, אבל הוא בארבע וחצי בבוקר כבר צריך לקום לחליבה.