ימי לבנון: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה

"במקום בו יש חיים - תימצא גם האהבה", אמר פעם מהטמה גנדי. והלוא גם בלבנון היו חיים, או לפחות סוג של חיים.

***

קשות השמירות במוצבים. שעתיים נטו בעמידה (וזה במקרה הטוב, אם לא מוכרז בינתיים נוהל אירוע). על רדיו או גרעינים אין מה לדבר אפילו. מילא בשעות היום, מרוב העמדות נשקף אז נוף הררי מוריק המרחיב את הדעת. אבל בלילה? לילות לבנון חשוכים היו כאפלת מצרים. אם במקרה יצא לך ליפול על אמצעי ראיית לילה נורמלי, ואם הערפל טרם ירד כשמיכה על המוצב - עוד יכולת לראות משהו מחוץ לעמדה. אבל לרוב ניסו שומרי הלילה בעמדות לשמור בעיקר על שפיות דעתם. כמו מאליהן היו נשלחות אז אצבעותיהם אל חוגת מכשיר הקשר ומעבירות ל"סיאס", התדר הסמי-מחתרתי על שם אגדת הרדיו משנות התשעים, בו עלו לילה לילה לשידור-מטעם-עצמם עשרות שומרים משועממים מכל רחבי הגזרה.

ואם זרחה השמש באופק לילו של השומר, אם הציצה לרגע הקשת מבעד לעננים, אם הסתדרו כל הכוכבים בנוף האסטרולוגי של המשמרת באותו תיאום מושלם, סינכרוני - או אז היה בוקע לפתע קול נשי מתוך אפרכסת הפלסטיק השחורה, וכל חלל העמדה המבוטנת היה מתמלא רוך ועדנה ומתיקות שאין לתארן. קופידון הלבנוני היה יורה אז את חיציו בינות לתעלות הקשר ולסוללות – תחליף משובב ומרענן כל כך לבליסטיקה השגרתית של הגזרה. זוגות זוגות היו פורשים להם אל תדרים נסתרים ומוסכמים מראש, ושם, הרחק מאוזניים זרות, משוחחים ביניהם משני עברי הגדר בערגה ובכיסופים. ופעמים רבות גם היתה נבנית, אט אט וברוב חמדה, הציפייה הכבושה להיפגש זה עם זו ביציאה הבאה.

***

האדם הסביר לא היה מונה את אשר ברזני כיעד הטבעי של קופידון הלבנוני, או בעצם כל קופידון שהוא. דחוס וקצר קומה, שחור שיער ומזג – כונה ברזני בקרב רעיו החי"רניקים "הפרד", ראשית על שום מזגו ושנית מטעמים פיזיו-זיאולוגיים גרידא, שכן ברזני היה בפשטות כלבויניק של פק"לים. החברים מגבעתי העמיסו על כתפיו הרחבות כל מה שיכלו. במובן מסוים ניתן לומר שברזני היה הפיילוט המוצלח הראשון לפרויקט שילוב הלאמות בצה"ל.

אבל חיציו של קופידון ערמומיים הם, ומשננעץ אחד מהם בלבו של ברזני, אי שם בין השרשירים של המא"ג לקנה של ה-0.5, כבר לא ניתן היה להוציאו. ענבל, קראו לסמב"צית שפגש בתדר סיאס בצפון-מזרחית. מי היה מאמין שבת תמותה תצליח לכבוש בתמרון פשוט כל כך את לבו של הפרד? אבל עינינו הרואות שכך קרה. ומשכך קרה, נהפך ברזני והיה לאיש אחר. הוא הסתובב במוצב חולמני כציפור שיר, נטה שכמו לסחוב עוד יותר ציוד במארבים וכשכולנו קיללנו את מר גורלנו אחרי שמיכלי המים הגדולים פוצמ"רו למוות ונשלחנו להתקלח עם ג'ריקנים קפואים – נישא ברמה קולו המתרונן של עופר האהבים ממקלחת הג'ריקנים המאולתרת: "ענבללל, זה מצב לא נסבללל, את חייבת לחזור עוד הלילההה. הו ענבללל, הו ענבללל".

ברשימות השמירה ניסו כולם להשתבץ לפני הפרד, שהיה דופק באדיבות, דרוך געגועים, על דלת הפלדה של העמדה חצי שעה לפני הזמן. הרץ-קנקן דילג מראש על העמדה שלו. לא היה עם מי לדבר. הבחור טבע בעיניה של אהובתו עוד לפני שחזה בהן במציאות ולו פעם אחת. "אפילו קובה וממולאים היא יודעת להכין, ישתבח שמו", שח לי בעיניים מצועפות, אבא שלה כורדי, היית מאמין?". הציפייה לפגוש את אהובתו אחרי שלושים וחמישה יום בפנים הלכה ונבנתה בגופו הדחוס כפרפר מרהיב עין המחכה לפרוץ מסגור כלאו ולפרוש את כנפיו כנגד השמש.

***

וכשחזרנו למוצב ביום ראשון שאחרי מפגש האוהבים ההיסטורי, חשתי לבדוק מה שלומו של הפרד ומצאתי אותו אבל וחפוי ראש. שלושה ימים תמימים לא הוציא מילה מפיו. ביום הרביעי שלח אותי עידו המ"פ לרפא את הלב השבור. "אני חובש, לא פסיכולוג", התרעמתי. "אתה מה שאני אגיד שאתה", פסק עידו ויצא לתדרך את התשמוע. בלית ברירה עליתי לעמדה של ברזני וטפחתי על כתפו בעדינות. "מה קרה, אשר", שאלתי, "היא לא היתה יפה?". הפרד נעץ מבט לא ממוקד לעבר הואדי. "יפה, יפה מאד", מלמל. "נו? ולא מצאה חן בעיניך?", הוספתי להקשות. "מצאה, מצאה מאד", ענה רפות.
"נו, אז מה קרה??", צעקתי. ברזני שתק. "היא ספרה לי הרבה על אבא שלה", נאנח לבסוף, "פחות על האמא."

הנה כי כן מסתבר, שענבל של ברזני היתה פרי אהבתם יוצאת הדופן של שמוליק כהן, הטרקטוריסט השחום של מטע הנקטרינות הקיבוצי, וקוני ון דר האל, מתנדבת צעירה ואדמונית מהולנד. כדי לסבר את האוזן רק נגיד שקוני לא ממש נזקקה לסולם כדי לקטוף את כל הנקטרינות מהעץ. נתוני הגובה של ענבל, אם טרם הבנתם, נתרמו במלואם מהצד ההולנדי של המשוואה.
"מה בסך הכל רציתי? מישהי שתתכרבל בזרועותיי. לא דמיינתי סנטרית באליצור חולון!", זעק ברזני אל שמי לבנון האפורים והשותקים, "אם כבר אני יכול להתכרבל בזרועותיה, ותאמין לי שגם לך עוד יישאר מקום, כולל הפק"ל שלך. ואולי גם אלונקה".

"עזוב, עוד קורבן סיאס", אמרתי לעידו כשירדתי, מניד בראשי לשלילה. "אין יותר מדי מה לעשות, תן לזמן לעשות את שלו".
אבל כמה ימים אחר כך, כשעמדתי בחמ"ל וניסיתי להבין מה קורה עם השיירה, נכנס ברזני בשקט ופילח את הסרגל של התצ"אות מקופסת העטים. כשחזרתי לחדר מצאתי אותו יושב על מיטתו, מודד את עובי הסוליות בנעליו ומחשב חישובים שלא התקשיתי מדי לרדת אל פשרם. "גם אתה ירושלמי, נכון?", אמר בשקט כשהבחין בי, "תגיד, מה עם הבחור ההוא, אליק, במרכז העיר מול בניין העמודים? אתה חושב שהוא עדיין מכין נעליים בהזמנה אישית?".

ימי לבנון: בואי גלי

בדרך הביתה מהעבודה משחה השמש השוקעת את השמים לימינו באדום דם. בגלגלצ החלו להשמיע את "בואי גלי" של ירמי קפלן ושלומי קלט שעשרים שנה לא שמע אותו, מאז לבנון.

במוצב נקראו החדרים "צוללות", צרים וארוכים, עטופים שכבת בטון עבה ובלי חלון בודד לרפואה. לכל אורכם, משני הצדדים, מיטות של שלוש קומות. 18 לוחמים במסדרון צר ואפלולי. החלל הזה, שאורכו כאורך מיטתך וגובהו עשרים סנטימטרים מעל ראשך, היה בערך המקום הפרטי היחיד לברוח אליו בינות לתדריכים, לשמירות, לתשמועים, למארבים ולפצמ"רים.

את השקט בצוללת, ההכרחי כאוויר לנשימה, הפרו באופן עקבי ומתמשך שני פסקולים. הראשון היה של צעיר הלוחמים בפלוגה המסייעת של החי"ר, שבשל צעירותו עדיין הסתובב עם נשק ארוך ותכנן בקול רם במיוחד ובמונולוגים ארוכים מאד עם כל מי שרק מוכן היה או לא מוכן היה לשמוע כיצד ישים את ידו על המקוצר הבא שיתפנה. המקוצר הבא שהתפנה, מצדו, הקפיד תמיד לנחות בסופו של דבר בידיו של לוחם אחר, וכך זכו שלומי וחבריו לצוללת לשמוע את המונולוגים הללו שוב ושוב, ללא חשך.

על הפסקול השני היה אחראי הלוחם הותיק באותה פלוגה עצמה, ששמע את "בואי גלי" בלופ אינסופי שהוציא מהדעת. החי"רניקים האחרים בפלוגה לא העזו להתעמת עם בכיר הותיקים. השיריונרים ניסו להתקומם והתייאשו, ושלומי, כדרכו מימים ימימה, שכב על המיטה וספג בדממה, בורח לקסטה המוקלטת שקיבל מדימה הטען-קשר (ג'טרו טול בהופעה חיה בלונדון) שחרכה לו את הווקמן, ומדמיין בפירוט רב ובצבעים עזים מאד את השפטים הנוראים שיעשה בסליל הקלטת של ירמי קפלן ברגע שזו רק תיאות ליפול לידיו.

בסוף, כמו כדי לשוב ולהצדיק את הפתגם שהסתובב בין החיילים, 'הפצמ"ר מחפש את הסמ"ר', נהרג הלוחם הותיק בהתקפת מוצב. בתמונה של ההלוויה בעיתון ראה שלומי את חברתו כורעת מתייפחת על הקבר הטרי. בכיתוב מתחתיה קרא ששמה היה גלי והבין. בלבנון כל אחד התמודד בדרכו שלו.

שקט ירד על הצוללת. הלוחם הצעיר קיבל את המקוצר של הלוחם שנפל בצעד שייתר כארבע תוכניות מגירה מפורטות, ואת "בואי גלי" שלומי לא שמע עוד. עד עכשיו, ברכב, בתוך השקיעה האדומה, בדרך הביתה. ולמרות שחלפו עשרים שנה, זכר, מסיבות מובנות מאד, כל אקורד וכל מילה וכל ריף גיטרה. אבל את הזעם ומזימות הנקמה החליף עצב גדול, שעטפו כשמיכה שחורה.

ימי לבנון: הופעת מילואים

לפני כמה שנים ראיתי את אהוד בנאי ברמי לוי בטבריה, מסתובב בין המדפים צנום וקטן קומה עם קסקט וזקן. לקח לי כמה שניות להבין שזה הוא וחשבתי שאולי זו הזדמנות טובה לגשת אליו ולהודות לו סוף סוף על השיר ההוא שכתב לפני שבע עשרה שנה, שיר שבמובן מסוים הביא גאולה לנפשי.

אינני מדבר על השפה הייחודית של "הופעת מילואים"; על התמצית ההוויה הישראלית שבנאי מפליא ללכוד; על ההתכתבות המדמיעה, הן עם "ים של דמעות" ("אולי תביא איזה זהר ארגוב") והן עם "שיירה שלנו" ("שיירה, לאיפה את הולכת?!").

אלא על הבור שפוערת בנפש חוויית המוות המרפרף סביבך. בור שאיש לא מכין אותך אליו. הזינוק כאיש אחד מאפלולית החדרים המבוטנים בהישמע האזעקה, ואז, בשוך המתקפה, החזרה אל השקט הצורח בחדר; אל המיטה מתחתיך, שעודנה חמה. החפצים עודם מסודרים תחתיה, או מפוזרים עליה, הספר עוד פתוח, הווקמן עוד פועל, אבל האדם שחלק אתך את החלל המצומצם והאפלולי בלילות ובימים, זה שהוויית המוצב הדחוסה והאינטנסיבית קשרה נימי רעות בינך ובינו; שצחק איתך מבדיחה טובה או המליץ לך על שיר שאהב או שיתף רגש או חלק געגוע; האדם שזינק לצדך החוצה ממש לפני רגע - פתאום איננו עוד. אינו קיים יותר. נחתך באבחה מן הקיום. גם מקיומך.

שנים הסתובבתי עם הבור הזה ולא ידעתי לאן להוליך אותו. זה פשוט היה חד מדי, חותך מדי, שורף מדי. הנפש שלי לא יכלה להכיל את זה. עד שבאו אהוד בנאי ו"הופעת מילואים", עם החיילים הבאים ללא גוף והחלל שמתמלא אור נרות נשמה, ולכד במילותיו את ההבנה החמקמקה הזו, הדקה מן הדק, על רעינו הלוחמים שגופם עוד ישנו עמנו בממד אחד אך נשמתם כבר נמצאת בממד אחר וממתינה לו.

קשה להכניס תחושות טמירות ואישיות כל כך אל בין סורגיהן של מילים, אבל בשורה התחתונה השיר הזה, שיר שני הממדים - כך הוא גם ערוך מוסיקלית, אי אפשר לפספס את זה - עושה שולם בין הבור המצמית ההוא לביני.

בסוף לא ניגשתי אליו. מישהו אחר כבר עשה זאת לפניי ואהוד ענה לו בסבלנות ובמתינות וחשבתי לעצמי שבזה כבר נתמלאה מכסת חובו לבאי רמי לוי באותו יום ושגם לזמר מפורסם מותר לקנות כמה מצרכים בשקט וביישוב הדעת. אבל "הופעת מילואים" ממשיך להתנגן אצלי בכל יום זיכרון ולהעלות ארוכה, קמעה קמעה, לפצעי לבנון שלי.

ולזכרו של סגן אייל מישאל לוי, מחללי המלחמה-ללא-שם בשנות התשעים בארץ הארזים המדממת, שמפגש מקרי שלו ושל פקודיו עם אהוד בנאי על גדר המערכת הוליד הופעה מאולתרת עם "דוד ושאול" על כבש הנגמ"ש, ולימים גם את "הופעת מילואים". הוא נפל במארב חיזבאללה זמן קצר לאחר המפגש ההוא, ביום ב' באלול תשנ"ג.

ימי לבנון: הסוטול של איציק

כרכום, 1997. לילה.
משחק קלפים סוער בחד"ב. כרגיל, מישהו שיחק אותה, מישהו אכל אותה, ושני המישהואים לא חלקו דעה משותפת באשר להשתלשלות האירועים. אלא שהפעם קוטעים את הויכוח הרגיל צרורות ירי ארוכים מכיוון העמדה הצפונית. רגע שקט אחד של עיבוד מידע, ובמשנהו כולם עפים לעמדות כפגזים הנורים מלוע תותח. אני רץ לנאפ"ל, שבדיוק עבר ממסדרון החד"ב האפלולי לחדר האוכל המבוטן שקיבלנו חדש מהניילונים (חדר האוכל הקודם, אם במקרה הסתקרנתם, היה פריקינג מכולה, מעוטרת יפה יפה מכל עבריה בחורים שקדחו בה הרסיסים הלוהטים של הפצמ"רים).

בחדר האוכל אור הפלורוסנטים לבן בוהק. לך תדע מה יביא לפתחי האירוע הזה. פורס את כל האלונקות, פינת קשים פינת בינוניים פינת קלים. בחייאת אלוהים תן להיות מובטל הפעם.

אחרי זמן שנראה כנצח מגיע בטיסה לחדר האוכל, כיוסיין בולט בסרבל שיריון, התותחן של אחד מצוותי המגחים. לא ממש הספקתי להכיר אותו, הגיע כמחליף רק לפני יומיים. לצורך הסיפור נקרא לו איציק. אחריו, במקומות 2-5, מגיעים, מתנשפים, ארבעת נושאי האלונקה שלו.

הנה עוד סצנת לבנון הזויה בשבילכם. איציק מקיף את חלל חדר האוכל בריצת משוכות, מחזיק את זרועו האחת בידו האחרת. טס במהירות האור. אחריו, כושלים, ארבעת האלונקאים ועבדכם, מנסים להבריך אותו ארצה ולהבין מה לעזאזל קורה פה. בסיבוב החמישי אני מצליח להשיג את האצן ולאחוז בכתפיו. שני אלונקאים אוחזים ברגליו ועוזרים לי להשכיב אותו על אחת האלונקות בנאפ"ל. מה מתברר? בלחץ ההקפצה נתפסה לאיציק היד בצידוד הצריח או בסדן התותח והפכה לגוש כחול-סגול וחסר צורה בעליל. בודק דופק. יש, אין חסימה. חבישה, קיבוע והיידה לארץ, אבל מה עושים עם הכאבים? קודם הם גרמו לאומלל לשבור שיא אולימפי במשוכות ספסלים, עכשיו הם מקפיצים אותו על האלונקה כמו לברק על מחבת.

מוכנית אני שולף מכיס החולצה את ערכת המורפיום הקדושה, זו שלאבד אותה מזכה אותך בחודשיים פרימיום בכלא ארבע. מכין סירטה אחת בכל יד. מבין ערפילי הכאב איציק עוד מצליח להבחין במחטים השלופות ומנסה למנוע ממני להפגיש בינן לבין בשרו העדין, ממלמל משהו על פחד ממחטים. לא, באמת עכשיו? הופה תראה ציפור, אני אומר לו, מצביע על תקרת הבטון, ואז דופק לו שתי סירטות מלאות, אחת בכל ירך.

איציק תופס סוטול עמוק תוך חצי דקה. אני באמת צריך לדגום את המורפיום הזה פעם. יאללה, חובש, מקבע, מדווח והופה לאביר שלגון. והנה, בפתח האביר, צרה חדשה. הכיפה של איציק הלכה לאיבוד ובלי כיפה הוא לא מוכן להתפנות. בחישוב רווח-הפסד מהיר אני מוריד את הכיפה מראשי, מצמיד לו אותה יפה יפה עם הסיכה, נותן לו נשיקה על הלחי ומברך אותו לשלום. אבל חברה שלי סרגה לי אותה, הוא מוחה נמרצות מבעד לענני הסוטול הוורדרדים. גם את זאת חברה שלי סרגה לי, סיננתי, וזה עוד יעלה לי ביוקר, אז עכשיו עוף לי סוף סוף מהעיניים ותהיה לי בריא, שחמורוב.

ארבע הערות לסיום:

1. החברה לקחה ברוח טובה (שלי, לא יודע לגבי הבחורה של איציק).

2. הכיפה מעולם לא נמצאה (איציק, אם אתה קורא את זה תדע שחיפשתי מלאן).

3. בלהט האירוע נעלמו שתי סירטות המורפיום הריקות, מה שכמעט ושלח אותי לחודשיים פרימיום בכלא ארבע בכל זאת. בסוף חמקתי מזה איכשהו.

4. הצרורות? הורידו חזיר בר או שניים. או אולי שרקו מעל שונרא, חתול הבית הערס שלנו. או אולי סתם כיסחו איזה שיח שזז מהר מדי ברוח. מחבלים, בכל אופן, לא היו שם באותו לילה.

ימי לבנון: פסיפס יהודי

קבוצת לבנון החדשה בפייסבוק מנערת את שגרת הקורונה המנומנמת שלי. יחד עם רבים אחרים אני נשאב אליה פנימה, חווה מפגשים מחודשים אחרי יותר מעשרים שנה, חוזר למציאות שאיש לא יבין מלבדנו. הפוסטים מרגשים ומטלטלים, נוגעים בנקודות עמוקות של הזדהות וחוויה אבל גם פותחים פצעים ישנים. טוב? לא טוב? לא יודע. בינתיים אני שם.

***

לפני כמה ימים ראיתי את "בופור" עם הגדולים שלי. רציתי לנסות להעביר להם איך זה מרגיש להילחם עם אויב שלעולם אינך רואה, להחזיק קו מול אורב הסמוי מן העין. תכלס קצת הרסתי להם את הצפיה, כל חצי דקה נדרך, צועק "בול! בול ככה היה גם אצלנו! אתם מבינים?! בול!"
טוב אבא, הבנו, תן לראות כמו בני אדם.

***                                                                                       

בשרשור תגובות לפוסט שכתבתי בקבוצה מתברר לי שדוד, חברי מהתיכון, עלה לכרכום בדיוק כשירדתי משם. הוא סיפר לי שבשמירות, מול ירוק משכר ביום ובתוך ערפל שחור בלילה, היה שר ניגונים חסידיים מבית סבא כדי להרוג את הזמן (שיטה מוצלחת הרבה יותר, אגב, מזו שפיתחתי אני באותן עמדות עצמן: גילוף בעץ. לא לגמרי ברור מה חשבתי לעצמי, אבל כבר ביצירה הראשונה גילפתי את האצבע שלי בצורה הזו שהייתי צריך לדפוק תחבושת-אישית כוננות מהאפוד כדי לתקן את הנזקים).

          ***                                                                                        

סבא של דוד, שרגא פייבל דופלט, הסתתר בבלגיה בזמן המלחמה. כשמלשין בלגי איים לחשוף את מחבואו חנק אותו למוות בידיים חשופות. אחרי המלחמה שב הביתה, העיף מבט קצר בהפיכה שהשאירו השכנים הגויים בהעדרו כשניסו לשווא למצוא את היהלומים מהעסק המשפחתי, ואז חשף את המחבוא שבקיר, הוציא את היהלומים שחיכו לשובו וחזר לסחור בהם עוד באותו שבוע. מאז עבד ושתק, עבד ושתק. רק ניגוני חצר רוז'ין של בית אבא נבעו מחדרי לבו ופרצו את סגור פיו.

***                                                                                         

בצורה שאין לי שום דרך להסביר, הכל התחבר לי בראש למין פסיפס יהודי אחד. רוז'ין וכרכום, המלחמה ללא שם שלנו ושרידי המלחמה ההיא. סבא שר מבין חומות שתיקתו באנטוורפן, נכדו שר בעמדה המבוטנת בלבנון, "רַבְרְבִין עוֹבְדָךְ וְתַקִּיפִין, מָכֵךְ רָמַיָּא וְזַקֵף כְּפִיפִין, לוּ יִחֵי גְּבַר שְׁנִין אַלְפִין, לָא יֵעֹל גְּבוּרְתָּךְ בְּחֻשְׁבְּנַיָא". כמה יופי טמון בבריח הדורות הזה. כמה הדר, כמה ערגה וכיסופים.

***                                                                                         
מאז מתנגן הניגון היפהפה הזה (שדוד הקליט עם אחיו ובן דודו) בחלל ביתי בכל שישי בשעת רעוא דרעוין, רגע לפני כניסת השבת.

"לְמקְדְּשָׁךְ תּוּב וּלְקֹדֶשׁ קֻדְשִׁין, אֲתַר דִי בֵהּ יֶחֱדוּן רוּחִין וְנַפְשִׁין, וִיזַמְּרוּן לָךְ שִׁירִין וְרַחֲשִׁין, בִּירוּשְׁלֵם קַרְתָּא דְשׁוּפְרַיָּא".

ימי לבנון: הקינה על עומר שליט

מוצב כרכום, הגזרה המערבית של רצועת הבטחון בדרום לבנון. ליל רביעי, ה-4 בפברואר 1997, ואני בדרכי לעוד משמרת בעמדה המזרחית. שגרת 2:6. שעתיים שמירה, שש שעות מנוחה.
בחוץ ערפל של פברואר. ראות אפס. כמו מאליהן נשלחו אצבעותיי אל חוגת מכשיר הקשר כדי להעביר לתדר "סיאס" ולפטפט את עצמי לדעת עם אחיי לתאלת השמירה הלבנונית מכל רחבי הגזרה.

ואז החל הקשר לטרטר כמטורף.
הדקות נקפו, ומבליל הפקודות וההוראות שהציף את התדרים המבצעיים החלה אט אט להצטייר תמונה בהירה יותר. תאונה אווירית. שני מסוקים התנגשו זה בזה מעל גבול לבנון. הקשר מטרטר "יסעורים" והנשימה נעתקת. יסעורים מסוגלים לשאת בקרבם עשרות לוחמים כל אחד. אלוהים, תעשה שיהיו ריקים מלוחמים. גם ככה יסעורים טסים עם ארבעה אנשי צוות בכל מסוק...

אבל לאט לאט התבהרה התמונה האמיתית, תחילה ממבע פניו של החבר שבא להחליף אותי בעמדה, ולאחר מכן ממסך הטלוויזיה שבחדר האוכל. שבעים ושלושה קצינים, לוחמים ואנשי צוות אויר נספו בלילה הארור ההוא. איש לא שרד את ההתרסקות.
ההלם והשבר היו עמוקים וכבדים. לוחמים ומפקדים התהלכו אנה ואנה, חפויי ראש ואדומי עיניים. לכל אחד מאתנו היו חברים בגזרה המזרחית. כל אחד מאיתנו הכיר מישהו בדלעת או בבופור. איש במוצב לא עצם עין כל אותו הלילה.

בזמן שנצמדתי בחרדה למכשיר הקשר, חבריי לפלוגת הרפואה הקדמית של אוגדה 91 שהוצבו בגזרה המזרחית התרוצצו כמו מטורפים בדפנה ובשאר ישוב, מחפשים לשווא ניצולים חיים לטפל בהם. ביניהם היה חברי ורעי לנשק, אבנר חזי, אשר לפי עדות מפקדיו לא חדל מלנסות ולמצוא סימני חיים בזירת ההתרסקות גם לאחר שברור היה כי אפסו הסיכויים לכך.
חודש וחצי לאחר מכן יפגע טיל נגד טנקים ברכב בו ייסע בדרכו לבופור, ואבנר יצטרף בעצמו לרשימה המתארכת של חללי לבנון.

אבנר נקבר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, מוקף בחללי אסון המסוקים בהם טיפל במסירות וברגישות. עם הזמן, בביקוריי אצל קברו, למדתי להכיר גם את שני הלוחמים שנקברו בסמוך לו: גלעד מישייקר מסן-סימון, כדורסלן מוכשר שקברו מנוקד בדגלי וצעיפי הפועל ירושלים, ועומר שליט מגבעת המבתר, קולנוען צעיר ומבטיח, כותב ומשורר רגיש.

בלוויתו של עומר נשאה עליו אמו קינה עזה ומטלטלת, שהולחנה מאוחר יותר על ידי שלומי שבת. היתה זו קינה אישית ופרטית מאד, אך למן הפעם הראשונה ששמעתי אותה ראיתי בה קינה גדולה, ארוכה ומתמשכת על חללי אסון המסוקים כולם - רובם בני גילי או בני מחזורי - ועל מאות החיים הרעננים שנגדעו על אדמת ארץ הארזים בשנות התשעים המדממות, עד לנסיגה.

בכל שנה ביום הזכרון, אני מתכנס לכמה דקות אל תוך עצמי. מן האתר לזכרו מתנגנת באזניי הקינה על עומר שליט. אני יושב לבדי, מתייחד עם זכר בני גילי שנשארו שם בני עשרים, ועיניי זולגות כמעיין.

ימי לבנון: סוכריות בנאקורה

החלום התחיל ממש כמו שאר חלומות לבנון שלי, דרוך ומתוח עד קצות העצבים. הפעם בשיירה בדרך מראש הנקרה למוצב רותם. שבת בבוקר. אנו דחוסים ברכבים הממוגנים, יד חובקת נשק, אצבע מטיילת סביב שמורת ההדק. מבעד לזכוכית העבה, החלבית, מנסים לזהות תנועות חשודות, או, גרוע מזה, את כדור האש השורק של הפאגוט.

עוברים בנאקורה ביעף, אסור לעצור. מי שלא זז חוטף. פתאום מימין לכביש התקהלות. לרגע נדרך כל שריר בגוף, אך במשנהו מתגלים לעינינו בני הקהילה היהודית של נאקורה (אל תחפשו, אין כזו) יוצאים מבית הכנסת שעל אם הדרך אחרי תפילת שבת של בר מצווה, מאירים כזוהר הרקיע. כולם לבושים בבגדים מרהיבים ביופיים. רקמה עדינה של תכלת וארגמן שזורה זהב מקודקוד ועד ראש. הם מפצירים בנו לעצור ולטעום מהסירים המכוסים, עיניהם טובות ומחייכות. אבל בלבנון אסור לעצור. מי שלא זז חוטף. אנו מבקשים את סליחתם בתנועות ידיים מסורבלות והם מצדם מהנהנים בהבנה ובמבטם דוק של צער. או אז שולפות הנשים מכליהן שקיות תפוחות וזורקות על רכבינו השועטים עוד ועוד סוכריות מלוא החופן.

ימי לבנון: סטאלין

סטאלין היה הכלב הראשון שהגיע למוצב שלנו, ואי אפשר לומר שהצבא לא התאמץ בשבילו. כשאנחנו היינו מגיעים בטרמפים או בהקפצות מאולתרות לשער בגדר - סוואנה לבנה, גדולה וממוזגת של "עוקץ" היתה מביאה את סטאלין ואת רותם, הכלבן שלו, פונקט עד לשער כמו קינגים. רותם עצמו, אגב, היה מדוגם ומזווד מעל ומעבר לכל לוחם אחר במוצב, עם גישה חלומית ובלתי מוגבלת לציודים במחנה סירקין. אני לא ממש זוכר במה סעד סטאלין את לבו, אבל אם אספקת המזון שלו יישרה קו עם שאר תנאי השירות להם זכה, אני מניח שבעוד אנו התמודדנו בחדר האוכל עם תסכולי השירות של ניסים הטבח – סטאלין המנוול היה בולס מעדנות נתחי אנטריקוט עם נגיעות קוויאר.

הבעיה עם סטאלין היתה, איך נאמר בעדינות, שהבחור סרב להפנים את הציפיות שצה"ל תלה בו. פחות בעדינות נוכל פשוט לקבוע שכנרמז בשמו מדובר היה בכלב סטלן, נצנצן על, שאמנם הסתער בחדווה על שלל הפינוקים שהונחו למפתנו אבל בנקודה זו עצמה תמה חדוות ההסתערות שלו. סטאלין פשוט התעקש להישאר חיית מחמד. ענייני רעל, וואסאח וראבאק, לחם חוקו של כל לוחם שמכבד את עצמו, היו ממנו והלאה. לסיורים המבצעיים סביב המוצב התייחס כמו לטיול בחוף פרישמן, שבר - שלא לומר, ניפץ - כל כלל בסיסי של חיילות ושדאות ונטה הרבה יותר לדגום שיחים ולרדוף אחרי גמלי שלמה מאשר לאתר מחבלים כיאה וכנדרש.

בשורה התחתונה, סטאלין לא היה הסטיקלייט הכי זוהר באפוד, ורק כדי לא לפגוע בשמה הטוב של "עוקץ" נימנע כאן מלקבוע מפורשות שמדובר היה באינפנטיל גמור וחסר תקנה. במוצב שלנו התארחו מדי פעם לוחמים מיחידות מיוחדות לפני מבצעים חודרי קו אדום. הכלבים שהביאו איתם התייחסו לסטאלין בזלזול מוחלט בואכה התעלמות. אני זוכר בבהירות שני כלבי רוח יפהפיים של היחס"פ מביטים בחבר מסירקין בבוז השמור ללוחמי שייטת שנתקלו במקרה בשק"מיסט בדרך למבצע בהרי השוף.

נוסף על שלל מעלותיו שכבר נמנו כאן, היה סטאלין גם טיפוס בלתי צפוי בעליל. העובדה הזו כשלעצמה דווקא פעלה לטובתי, אגב, בשבתי כחובש מוצב. בסוף כל "כוננות עם שחר" היה אסף המ"פ מפיל לי כמה מתנדבים עפוצים כדי שאתרגל עירוי. באופן כללי הייתי צלף ורידים לא רע בכלל, ובבה"ד עשר אפילו יצאתי שבת בזכות עירוי מוצלח עם כפפות בוטיליות (כפפות התפלצת של חליפת האב"כ). אממה, השחר ואני מעולם לא היינו חברים טובים במיוחד, ובסוף כל כוננות עם שחר הפגנתי סימני חיים זהים פחות או יותר לאלה של חיילי הדמה שתגברו את הסוללה הצפונית. קיצורם של דברים, ככל שפשטה השמועה על בעיות המוטוריקה העדינה שלי בשש לפנות בוקר - הלכה מצבת המתנדבים שלי והידלדלה. כמעט ועמדנו, אסף ואני, בפני שוקת שבורה, עד שבא סטאלין ולרשימת ההתנדבויות בתום הכוננות התווסף התפקיד הלא נחשק "מחבל". ה"מחבל" היה צריך, פשוטו כמשמעו, להתחבא בנקודה כלשהי על הסוללה, לחכות שסטאלין יואיל בטובו לאתר אותו ולהתפלל בכל מאדו שלאויל השעיר לא יתחשק לשם שינוי להגדיל ראש ולעשות בו שפטים. מפה לשם התור להתנדב אצלי התאושש פלאים וסטאלין זכה לקבל ממני טפיחה של הכרת תודה על השכם.

ויהי היום, ואיזה אלוף מזדמן הודיע שיגיע לבקר במוצב. המ"פ אירגן לכבוד האורח רם המעלה תצוגת תכלית חיילית מרשימה, שבין חלקיה הוטל על סטאלין לאתר מחבל ביש מזל אל מול עיניו המשתאות של הקצין הבכיר ובכך להצדיק את קיומו הטפילי משהו במצבת הכוח. היום הגדול הגיע, והאלוף התייצב על הסוללה נרגש ומצוחצח נוכח השואו שאורגן לכבודו. רותם התכופף, לחש כמה מילות אהבה ועידוד על אוזנו של סטאלין, טפח על אחוריו המדושנים ופקד "פוסתו!". סטאלין, מצדו, תלה ברותם עיני עגל ולא זז ממקומו. רק ב"פוסתו!" החמישי והנואש הואיל הבחור לקום ממקומו ולהתחיל להתקדם. כולנו עמדנו מאחוריו ופכרנו את אצבעותינו בחרדה ובתקווה. רותם החיוור התפלל בלחש לאלוהי הכלבים וסטאלין מצדו החל לתפוס תאוצה ולשעוט אל עבר עמית, ה"מחבל" האומלל שהצטנף בתנוחת עובר באיזו שפנייה בעודו תוהה מדוע לא הואילו החברים הנחמדים מהנח"ל לספר לו בבקו"ם גם על חווית השירות הספציפית הזו. אבל אז, חמישה מטר בדיוק לפני עמית המחשב את קצו לאחור, חתך שונרא, חתול-הבית הערס של המוצב ואויבו המושבע של סטאלין, את מסלול ההסתערות. אל מול עיני האלוף הנדהמות זנח סטאלין באחת את חובתו החיילית להגן על יישובי הצפון, את מורשת הניצחון של צה"ל, את ערכי החתירה למגע ואת רוח הלחימה המפעמת בעמנו עוד מימי יהודה המכבי ובר כוכבא, הסתער על שונרא כאילו אין מחר ודפק בעקבותיו לא פחות מארבעה רונדלים סביב המוצב.

למחרת, בשעה עלומה שאינה מן היום ואינה מן הלילה, ובחרישיות מבצעית ראשונה במספר וראויה לציון, עלו רותם וסטאלין על האביר-שלגון, דילגו ממנו בשקט מופתי אל הסוואנה הלבנה שחיכתה להם על הגדר, ולא נראו עוד במוצב לעולם.

ימי לבנון: על הניסים

ניסים הטבח ולבנון לא היו חברים טובים, בלשון המעטה.

ניסים לא אהב חוקים, ובלבנון היו לא מעט כאלה. את המתפסים של ה-M16 הארוך שלו, למשל, החליט ניסים לעטוף הרמטית באיזולירבנד שחור. עד היום לא לגמרי ברור לי למה. כולנו הזהרנו אותו חזור והזהר שזה חונק את הגזים ושבסוף יתפוצץ לו הנשק בידיים, אבל הבחור אהב את ההברקה העיצובית שלו אהבה עזה ומשונה וסרב להיפרד ממנה.

מה שמביא אותנו לנקודה השניה. ניסים היה יורה כמו עז עיוורת עם פרקינסון. מדי פעם היינו מארגנים מטווח מאולתר מול סוללת עפר סמוכה למוצב. כל אחד היה מציב לעצמו על הסוללה בקבוקים ופחיות בסגנון חופשי. מניסים ביקשו "רק תפגע בסוללה, עיוני. לא צריך יותר" ובכל זאת הבנאדם הצליח לפספס כל כדור וכדור. מחסניות שלמות היו שורקות להן בכיף מקנה הנשק שלו גבוה מעל סוללת העפר בדרכן אל יעד לא נודע.

ניסים גם לא אהב צפיפות, ובלבנון היינו ישנים כמו סרדינים על מיטות שלוש קומות לכל אורך החד"ב. בנוסף לשלל מעלותיו שכבר נמנו כאן, הרעימו נחירותיו של ניסים כמו חדר מכונות של סטי"ל. הלוחמים המותשים ניסו בתחילה כל פטנט אפשרי, ולבסוף החלו פשוט לזרוק עליו נעליים כדי שישנה תנוחה. מילא נעליים קלות, את אלה הגולגולת האנושית עוד יכולה לספוג איכשהו, אלא שניסים האומלל הגריל מיטה דווקא בחד"ב של השריונרים.

אבל מה ששבר את גב הגמל היו היציאות הביתה. טבחים הלוא עושים שבוע-שבוע, תנאי שירות שיסודתו בהררי קודש ואין לגעת בו כמלוא נימה. אבל הקולגות של ניסים לא ששו במיוחד לעלות ללבנון והאחרון נטחן בהחלפות כמה פעמים יותר מדי, עד שנמאס לו סופית וחגיגית.

לשיחה עמי, חובש המוצב, הגיע ניסים חמוש בשופרא דשופרא של האספקה שעלתה למוצב באותו בוקר, כמחווה של רצון טוב. שמע חובשוס, שח לי ובעיניו הייאוש הטמיר, לא באה לי טוב לבנון. מה אני צריך לעשות כדי לרדת מפה? הסרתי את המכסה מעוד מילקי ונאנחתי. שמע חבּיבּי, שחתי לו בכנות, האמת שחוץ מלחטוף כדור או רסיס אין הרבה מה לעשות. השטיקים הרגילים מהארץ לא ממש עובדים כאן. מצד שני, אם תמשיך עם הקטע של האיזולירבנד על המתפסים יכול מאד להיות שתרד מפה, אבל אני לא יכול להתחייב לגבי מצב הצבירה.

ניסים לא התייאש. יום יום חזר אלי עם רעיונות חדשים, כל אחד הזוי ומופרך מקודמו. כמה עוד נשאר לך פה, אמרתי לו לבסוף, כמה חודשים? בוא פשוט תעבור את זה כמו גבר וזהו. כמו גבר קאטלק, נהם ניסים במרירות, ואז יכולתי כמעט לשמוע בחוש את זמזום נורת האאוריקה שנדלקה אי שם במעמקי ראשו. הפוך גוטה, אמר לבסוף במבט צופן סוד, אני באמת אהיה גבר וככה גם ארד מפה.

בלילה נטל ניסים את הסכין הגדולה של השניצלים, נתן כפיס עץ גדול בפיו ודפק לעצמו חתך נאה ועמוק מאד בגב היד, מהפרק ועד למרפק. כפיס העץ נטחן לאבק בין שיניו, אבל הבחור לא הוציא הגה מפיו שעה שפילט לעצמו את הזרוע כמו קרפיון לשבת.

למחרת, על סיפון הספארי, נופף לי ניסים יד חבושה לשלום. "כמו גבר ועל הרגליים!", הכריז בתרועת ניצחון. נופפתי לו בחזרה ואז פניתי למטבח, לקחתי את הסכין הגדולה והחבאתי אותה עמוק בתוך ארגזי החבישה בנאפ"ל. אם יתחשק למחליף של ניסים להכין שניצלים לצהריים הוא יצטרך לדבר איתי קודם.

ימי לבנון: ינאי ואני

בעיתון סוף השבוע מצאתי לפני כמה שנים כתבה גדולה על שלמה ינאי, מנכ"ל ענקית התרופות טבע שהחליט לפרוש מתפקידו, כנראה לטובת קריירה חדשה כלשהי. קראתי על האיש, פועלו והגיגיו, הבטתי בקלסתרו הנחוש המרוח על כפולת העיתון וחזרתי בזכרוני למפגש המפעים והמאד אישי שלי עם הבנאדם, אי שם בשלהי שנות התשעים...

***

כשראיתי את הדם אוזל במהירות מפניו של עידו הבנתי שאנחנו בבעיה. הבחור, מ"פ חביב מגדוד צבר ומפקד המוצב שלי, עמד חיוור בחמ"ל, שמט מידו את השפופרת הירוקה של הטלפון הצבאי, נשען בלאות רבה על מפת התדרים ולחש, ספק לי ספק לעצמו: "ינאי מגיע".

בתחילה לא באמת הבנתי על מה המהומה. מוצב כרכום, בו שירתתי כחובש מוצב, היה חביב במיוחד על אי אלו מיני אלופים וסלבריטאים אחרים, שעטו על ההזדמנות לבקר במוצב "חם" מבלי להזדקק לנסוע 30 ק"מ לעומק לבנון כדי לזכות בחווייה. מי לא היה אצלנו? עמירם לוין (כאלוף פצ"ן), שאול מופז (כראש אג"ת), ליפקין-שחק (כרמטכ"ל), אילנה דיין (כגבר-גבר מהתקשורת), אור הלר (אז גל"צניק צעיר בסדיר). כולם באו, התנחמדו אלינו, הביאו איתם צ'ופרים וחבילות מהאגודה למען החייל, העניקו לנו צ'פחות חבריות ושאלו אם הכל בסדר. אף אחד לא עשה בעיות. אף אחד לא בא להעלות אותנו על טיל. אז מה הביג דיל עם הינאי הזה? כולה אלוף פיקוד דרום. ולמי אכפת אם גבעתי שייכת לפיקוד שלו? הוא בכלל לא מפה. שיבוא, יגיד יפה שלום ויילך לעזה, במובן המילולי ביותר של הביטוי.

אבל החבר'ה מגדוד צבר, בעיניהם הפחד הנעלם, הבהירו לי באופן שאינו משתמע לשני פנים כי ינאי לא עושה את כל הדרך מג'בליה כדי להריץ איתנו דחקות בחדר האוכל. באויר רצו סיפורים על לוחמים שהעזו להתעפץ מולו בתדריך או ניסו לענות לו בשיחת מוצב ועפו לכלא לחודשיים. המוצב המנומנם נכנס לאטרף של הכנות, נקיונות, ספירות מלאי, בדיקות כוננות וישיבות מטה קדחתניות. אפודים שופצרו, מימיות הוחרשו, שוברי הצורה של הקפלס"טים עוצבו מחדש, והכי חשוב - נפתחה רשמית עונת פולחן הנשק האישי, קודש הקדשים של ינאי. אני חושב שחוץ מלהשרות את הנשק שישה חודשים בשמן המור - סגולי הכומתה עשו בערך הכל, כולל לפרק את המכלולים ליסודות חד-תאיים ולשלול פילים בקנה באמצעות הלשון.

***

כשלעצמי, נמנעתי במופגן מלהצטרף לחגיגה. לא הייתי שייך לגבעתי אלא לאוגדה המרחבית, ואף ינאי לא ישלח אותי, חופ"ל שלם בצה"ל שטחן שמירות ומארבים בכרכום עוד כשגבעתי היו בנופש באולגה, לעשות אהבה עם כוונת חרירית שבוע לפני שהוא מגיע. לכן, שעה לפני הביקור השתרעתי על איזו בטונדה, שמתי קסטה של ג'טרו טול בווקמן, פירקתי בכיף את הנשק והתחלתי לנקות את חלקיו בניחותא.

אבל ינאי, כמו ינאי, הקדים בחצי שעה, וכל המוצב החל לרקוד כבני צאן מעוצם החרדה. מזל שהספקתי לנקות את הנשק. הרכבתי אותו בזריזות, עטיתי על עצמי את השכפ"צ, אפוד החובש והקפלס"ט, שדוגמו מבעוד מועד, ועמדתי שמח וטוב לב למסדר האימים של האלוף. סוף סוף הצלחתי לעמוד בזמנים, לשם שינוי.

אני עומד לי במסדר, נשק בתלה-צוואר, מבסוט מהחיים. מעיף מבט אחרון במתפסים כדי לשלול את קיומו של עוד אבקיק עיקש, ואז שם לב שמשהו חסר. מכירים את שאול, שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה? ובכן, עבדכם הנאמן הלך לחפש פילים ואיבד ידית דריכה. ידית הדריכה של ה-M16, לכל הדעות חלק בלתי שולי בעליל בקונסטרוקציה של המוצר, היתה מונחת כנראה על הבטונדה שעליה פירקתי את הנשק, או אולי על רצפת תעלת הקשר, או אולי במדרגות הבטון שיורדות מהסוללה לרחבת המוצב. למעשה, לא היה לי שום מושג היכן היא היתה, אבל הלכתי וקיבלתי מושג ברור מאד היכן לא היתה: במקומה הטבעי, בין הקת לכוונת האחורית.

בינתיים ינאי מתקדם לכיווני, עובר חייל חייל, מוציא מחסניות מהפאוצ'ים ומוודא בלחיצה שהן מלאות לגמרי, בוחן שיפצורים באפודים, מוודא החרשת מימיות וכמובן בודק את הנשקים לחלקיקיהם. אימה חשכה נפלה עלי. התחלתי לדמיין את עצמי באופן מוחשי מאד הולך ונרקב באיזה צינוק בכלא 4, שולח ד"ש להוריי דרך קלטת וידאו זולה כשהמקוצרר של ינאי (מצוחצח למשעי וכולל ידית דריכה תקנית) מכוון לראשי, ומייחל לאיזו עסקת חילופי שבויים עם פיקוד דרום שתביא לשחרורי עוד בטרם הגיעי לגיל הבלות. ידעתי בוודאות שאני הולך לחטוף ולחטוף חזק. עטפתי בכף ידי את המקום בו אמורה היתה להימצא הידית הסוררת וחיכיתי שאגרוף הזעם של ינאי יעצב את חיי מחדש.

ואז, לאחר שסיים לבדוק כדור כדור בשרשירים של רותם המא"גיסט, שעמד לצדי בשורה, נתן בי האלוף מבט קצר ופזור דעת, הסב את פניו לעבר ניר המג"ד ונבח "דקה כולם בתדריך". כל הפלוגה קפצה על מקומה כעדר ארנבות וטסה לחדר האוכל, אבל אני נותרתי נטוע במקומי, מתמסר כל כולי למגעה המרפרף של השכינה על פניי, מתענג על הקריצה הידידותית ששלחה לי וקורץ לה בהכרת טובה בחזרה.

***

בתמונה בעיתון ינאי המעונב מישיר מבט אמיץ אל האופק הלא נודע. גרסתו האזרחית מרוככת כל כך ביחס לזו הצבאית מ-97'. הוא מתרגש, ינאי, נוכח סיום עוד פרק משמעותי בחייו, כמו גם נוכח תחילתו של פרק חדש, עלום ובלתי נודע.

איחלתי לאלוף הצלחה בהמשך תפקידו.