והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 25 באפריל 2017

יום השואה תשע"ז


בתחילה הם ניסו למכור סיפור שזהו ילד חצי אינדונזי. אבא שלי היה כהה עור הרבה מעל לממוצע בברליקום, דרום-מרכז הולנד, ואולי מישהו במחתרת ההולנדית חשב שזה יעבוד איכשהו.

אבל ברליקום מקום קטן והימים ימי מלחמה, ויום אחד דפק הכומר של הכפר על הדלת של מריה ואדריאנוס ון דן ברג ואמר להם שאף אחד לא קונה את הסיפור על הילד מאינדונזיה. חלילה, הוא כמובן לא יאמר דבר לגרמנים, גם לא אף אחד אחר מתושבי הכפר, אבל רצוי שהאדון והגברת יידעו כי לו ייתפסו - לא רק הם יועמדו אל הקיר אלא גם חמשת בנותיהם. מריה ון דן ברג שתקה לרגע ואז שאלה את הכומר מה הוא מצפה ממנה לעשות עם הפעוט שמוחבא אצלה באסם ואדרבא היא תשמח לשמוע אם הוא סבור שיש לאחוז אותו בידו ולהוליך אותו ישירות אל ציידי האדם התרים אחריו. הכומר פכר את אצבעותיו במבוכה ושתק. "הוא נשאר כאן בקיצור", מריה הרימה את קולה. "הוא נשאר כאן וזהו זה".

אין יום שעובר שאינני חושב אם הייתי עומד בעצמי במבחן האומץ והגבורה של מריה ואדריאנוס. מילא לסכן את עצמי. מילא לסכן את בת זוגי. אבל הלוא האינסטינקט הבסיסי ביותר של האדם הוא להגן על צאצאיו. הזוג ההולנדי-קתולי הזה העמיד את חמשת בנותיו בסכנת חיים ברורה וממשית ולאורך שנים כדי להציל ילד קטן אחד. ועוד יהודי. זר. אחר.
אבא שלי.

מורשת השואה שלי היא לא נעליים צבאיות על הפסים במאידנק ולא מטסי אביונה מעל אושוויץ. זה כבר כמה עשורים שהמטרה הזו הושגה. ישראל אוחזת בעליונות צבאית גדולה כל כך מול האיומים שסביבה, שכל האתוס הזה מתחיל כבר לגרד מרוב מבוכה. הכל בסדר, יהודים. אני שמח לבשר לכם שיש לנו אוגדות שריון ומערכות הגנה אויריות הטובות מסוגן בעולם ומטוסי F-35 "אדיר" וצוללות גרעיניות עם יכולת מכה שניה מכוונות על כל מדינה נתונה במרחב. לסך המצטבר של אויבינו הקונקרטיים הנוכחיים יש כרגע עשרים טויוטות עם מקלע 0.5 מאחורה, להק טיסנים, שתי טייסות עפיפונים ושבע עשרה סירות גומי.

מורשת השואה שלי היא לקחת את המושג "חסידי אומות העולם" ולהגדיר אותו מחדש. ובהגדרה מחדש הזו החסידים יהיו אנחנו, מגדלור עולמי בין אומות העולם. ובכל מקום שמתרחשת קטסטרופה (וקטסטרופות כידוע לכולנו ממשיכות להתרחש) ישראל תהיה הראשונה להגיע ולהושיט יד - בהלימה מקסימלית לגודלה, אבל גם לעוצמתה. מהר, ישר ובלי תירוצים. תירוצים למכביר היו גם לאדריאנוס ומריה, כולם מוצדקים מאד אגב. אבל הם בחרו בפשטות ובגבורה בהצלת חיים.

"הוא נשאר כאן וזהו זה". זו מורשת השואה שלי.