והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 5 באוקטובר 2020

ימי לבנון: סוכת דאוד הנופלת

 

את דאוד, גשש בחטיבה המרחבית של הגזרה המערבית, הכרתי לאורך שירותי כחובש קו בחטיבה, ועם הזמן נרקמו בינינו יחסי ידידות חמים. מעבר להיותו אדם נחמד באופן יוצא דופן, אחז דאוד במאפיין ייחודי מאד: חיבה עזה לחגים ולמועדי ישראל. "שמע, חובשוס", שח לי פעם כשישבנו על קפה שחור חזק אחרי עוד פתיחת ציר, "זה שאנחנו המוסלמים הגרלנו בקושי שני חגים וחצי זה אמנם חבל מאד, אבל זה ממש לא אומר שאנחנו לא יכולים לכל הפחות ליהנות מחגים של אחרים". אמר וקיים. חודשיים לפני חנוכה כבר היה מתחיל לחפש בתאווה רבה סופגניות בסופר. בפסח דחה בבוז גלוי אי אלו הצעות מגונות בדבר משיכת אספקה סדירה של פיתות מסליק החמץ הסודי של הגששים. בראש השנה כובד בברכת "שנהיה לראש ולא לזנב" בליל החג ומרוב התרגשות אף הרהיב עוז ושלח ידו בגפילטע פיש הצה"לי הידוע לשמצה. ובעשרת ימי תשובה בואכה כיפור הרצין, נתן עול תשובה על צווארו ומנה חטאותיו כיהודי כשר לכל דבר ועניין.

על כן אין להתפלא שכשפגש אותי בחג ראשון של סוכות תשנ"ז בירך אותי לבבית בברכת חג שמח ושאל אותי מה קורה עם סוכה ועם "הענפים היפים והלימון" (כך קרא דאוד לארבעת המינים). "עזוב, אחי", אמרתי לו, "הסוכות הזה אבוד".

יומיים לפני סוכות עזבתי את מוצב תורמוס לרגל שחרורו מהכלא בשעה טובה של החופ"ל מרובאית "חרב". מאחר ולמוצב שלי כבר עלה בינתיים חופ"ל אחר, שלח אותי קצין הרפואה של החטיבה להחליף חובש במין מוצבון גדר שהחזיקו חיילי הנדסה קרבית ושאין לי שום דרך לזכור את שמו. למען האמת, התואר "מוצב" היה גדול בכמה מידות על החושה המשונה הזו. ואם לא די בכך, הסתובבו תריסר המוהנדסים המיואשים שאיישו אותו כמוכי ירח, מיעטו מאד לתקשר, איתי או בכלל, והפגינו מידה רבה מאד (אף כי מובנת למדי) של ניתוק מהמציאות. לקח לי בדיוק חצי יום להבין שאת מצוות "ושמחת בחגך" כבר לא אקיים בהידור רב השנה.

דאוד, מצדו, סירב להפגין סימני ייאוש. "עם הסוכה תבוא גם השמחה", טפח על כתפי. "אני אשיג לך את הענפים והלימון" (לדאוד היו קשרים מצוינים עם רב החטיבה מאז שמסר לו מידע מודיעיני יקר ערך בדבר כוונתם של אי אלו גששים להוריד דורבן או שניים על הגדר ואז לצלות אותם מאחורי המטבח) "ואתה תבנה סוכה כמו שצריך ובלי חכמות".

אבל למחרת כשחזר דאוד נרגש כולו עם ארבעת המינים מצא אותי אבל וחפוי ראש. בלילה פשטה המשטרה הצבאית על המוצבון ויצאה משם עם לא פחות מחצי ממצבת הכוח. כדי לסבר את האוזן רק נאמר, שהמינים שהביאו המוהנדסים לכבוד החג לא היו הדסים וגם לא ערבות. אווירת הסוטול הכבד שנחה על ראשינו כענן קיבלה אמנם הסבר מניח את הדעת, אבל את המ"ם צדי"קים לא עניינו עניינים זניחים כמו כוננות או רשימות שמירה, ושארית הפליטה מצאה את עצמה טוחנת ארבע ארבע בעמדות. הייתי עייף ומרוט כמו טנקיסט אחרי פריסה סימולטנית של שני זחלים ולבנות סוכה היה בערך הדבר האחרון שעניין אותי באותו רגע, אבל דאוד לא ויתר, גרר אותי מהמיטה ויחד בנינו סוכה צנועה ממסגרת קרשים, חוטי ברזל, ענפי צפצפה ושלוש שמיכות סקביאס שרעדו מהתרגשות נוכח העובדה שמישהו אשכרה עושה בהן שימוש לראשונה בתולדות קיומן חסר הפשר. דאוד אף טרח וקישט את קירות סוכתנו הצנועה בכרזת "המטרה: ביטחון ליישובי הצפון" ובפוסטר על סוגי המטענים של חיזבאללה שפילח מהמקלחות.

אולם לפנות בוקר שלחה הקארמה הנוראית של סוכות תשנ"ז רוח קדים עזה שפירקה לחתיכות את סוכת דאוד הנופלת והעיפה את שרידיה עד בינת ג'ביל. בנקודה הזו אפילו אופטימיסט החגים הנצחי של החטיבה הרים ידיים. "לא נורא, עיוני", הניח יד כבירה על שכמי בעודו מוזג לי קפה רותח מהפינג'אן, "סוכות לא כל כך הצליח לנו השנה, אבל מצד שני כולה חודשיים עד חנוכה, לא ככה?".

לגמנו בשקט מהורהר מהקפה. לפתע ננער דאוד, נסוך תקווה גדולה. "תגיד רגע", אמר בהתרגשות, "נראה לך שבשבוע הבא כבר יהיה אפשר להשיג סופגניות בסופר?".