מסע פורטוגלי: אחרית דבר

1. הנה תם לו המסע הפורטוגלי שלנו.
פורטוגל (שזו לי הפעם הראשונה לבקר בה) התגלתה כארץ מקסימה ויפה, עם נופים שמזכירים במובנים רבים את שלנו ועם אנשים מאירים ומסבירי פנים באורח בלתי רגיל. היא צבעונית מאד, תוססת ועזת גוון, וקצב החיים בה נעים ורוגע. בחיי, שמתי לב שאפילו המדרגות הנעות בקניונים ובשדות התעופה שלה זזות הרבה יותר לאט.

2. מעבר לערך ההיסטורי המשמעותי של מסעות הקיץ שלנו בהולנד ובפורטוגל, הם לימדו אותי רבות, בייחוד האחרון, על יחסי ילדים והוריהם המבוגרים; על קרבה מסוג אחר, על רגעים קטנים של חסד, ועל אור רך של עדנה שירד כטל על ראשינו, אב ובנו, ציידי זכרונות, גומאי מרחקים במטוסים ובמכוניות ובסירות ובמעבורות ובהליכה עיקשת, עקב בצד מקל, בסמטאות צרות מרוצפות אבנים לא מסותתות, במסע אל עברם המשותף, ואל כאביו ואל תקוותיו - אלו שנמוגו ואלו שנתקיימו.

3. אשת חבר יקרה סיפרה לי שנכחה ממש לנפי כמה ימים בברית מילה של צאצאי אנוסים, וכדרכה בבריתות ניסתה להתחבר אל התדר הרוחני שלה, ובעשותה זאת הפעם עלה קלסתר פניי לנגד עיניה. כששאלה כלפי מעלה מדוע, קיבלה בתשובה כי אבות אבותיי רואים אותי בפורטוגל ומתפללים עליי ועל נפשי ועל שלומה וטובתה. ואפילו אנכי הצב"י, רציונליסט גמור בימים כתיקונם, התרגשתי מזה מאד. "הנסתרות לה' אלוקינו"...

4. אלכסנדר פָּיין הוא אחד מבמאי הקולנוע של דורנו האהובים עליי ביותר (אם נתעלם באלגנטיות מסרטו האחרון). סרטו הלפני אחרון, "נברסקה", הוא סרט מסע עדין ופיוטי ומתוק מדבש על גבר ואביו המבוגר שנוסעים יחד בעקבות חלום מסוים של האב ברחבי צפון מרכז ארה"ב. על אף שהוא מהשנים האחרונות, זהו סרט בשחור לבן, עם פסקול נפלא שערב לאוזניי משמיעה ראשונה.
אז כמחווה ל"נברסקה", האהוב עליי מאד, ולמסע אבא-בן הפרטי שלנו, הנה קליפ סיום קצר לחוויית פורטוגל תשפ"ג - לצלילי הפסקול ההוא, ובשחור-לבן נאמן למקור (רמקולים חובה).

5. לחיי המסעות שעוד יבואו!

מסע פורטוגלי: "וְעֵינְךָ תִּרְאֶה אוֹצָר נִשְׁמָתֵנוּ"

1. האסיינדה שלנו מחוץ לבלמונטה היא אחת האכסניות היפות בהן התאכסנתי מעודי. ממש בלב השדות, בקצה דרך מתפתלת ולא נגמרת. היא בנויה אבנים מקומיות כהות ולא מסותתות, ללא טיח גם מבפנים. בכל אביזר ובכל כלי ובכל קישוט ניכרת השקעה ומחשבה, איך להעביר לנו, האורחים לרגע, את המסורת והתרבות המקומיות.

2. אם לא די בכל הטוב הזה, בעלת הבית לבבית גם היא באופן יוצא דופן. היא משאירה לנו במקרר ריבת דלעת ביתית וכד מיץ הדרים שסחטה במו ידיה.
אבא מבקש ממני לשאול אותה אם יתקיים מחר מניין לתפילת ראש חודש בעיירה. כשרה אמנו בשעתה אני צוחק (אבל בלבי פנימה). אבא שיחי' ינסה למצוא מניין לשחרית גם בתוך מנזר. בעלת הבית, מצדה, דווקא עונה בחיוב, ואני צוחק בלבי בפעם השניה. מניין שחרית באמצע שבוע בעיירה קטנה בלב לבה של פורטוגל הנוצרית... למה לא באמת? אולי גם נשאל באותה הזדמנות על הכנסת ספר תורה וערב לימוד אבות ובנים?

3. אבל מי שצחק אחרון בסיפור הזה היו אבא ובעלת הבית, ולי נשאר רק לאכול את שלל הכובעים במזוודה שלי, באשר בבלמונטה הקטנה, הרחוקה מאות קילומטרים מכל עיר גדולה במדינה, נערכה תפילת שחרית של ראש חודש כדת וכדין, בבית הכנסת "בית אליהו" הממש לא מוזיאוני כי אם חיוני ופעיל לחלוטין, בשולי הרובע העתיק של העיירה.

4. באופן אישי אני לא מכיר אח ורע לתופעה הזו. ככל הידוע לי, מרוכזים יהודי אירופה בקהילות מאורגנות רק בערים הגדולות ובפרבריהן. אמנם קיימת נדידה ממרכזי הערים לפרברים (כמו למשל מאמסטרדם לאמסטלפיין או מליסבון לקשקאייש) אבל מרכזי הכובד תמיד יהיו הערים הגדולות. מי שמע על קהילה יהודית אירופאית חיונית ומתפקדת בעיירה קטנה בלב אזור כפרי מרוחק?

5. אני משער, כמובן, כי התופעה הייחודית הזו קשורה לתופעת האנוסים בפורטוגל. בבלמונטה ובטרנקוזו אשר בלב המדינה, המשיכו בני קהילותיהן המקוריות, אלה שמלפני הגזירות, לחיות בהן כאנוסים במשך מאות מאות שנים. אולי היה להם מעט קל יותר לעשות זאת מאשר אחיהם שתחת צבת הברזל של השלטון בערים הגדולות.
הקהילה בבלמונטה המשיכה להתקיים בתודעת מסתור הרבה אחרי שהאינקוויזיציה בפורטוגל פסקה מלהתקיים, קצת כמו החיילים היפנים שנמצאו בג'ונגלים, שרויים בתודעת לחימה, עשרות שנים לאחר תום מלה"ע השניה.
בשנות ה-20 המאה העשרים גילה אותה נוסע יהודי פולני בשם שמואל שוורץ, וב-1992, חמש מאות שנה בדיוק לאחר גירוש ספרד שהחל את הכל, גיירה הרבנות הראשית לישראל גיור לחומרא את בניה שחפצו בכך ושמה קץ לפרק ההסתרה הארוך והקשה מנשוא בדברי ימי יהודי בלמונטה.

6. מתחת לכתובת המרגשת בשער בית הכנסת (בתמונה) יש העתק של אבן גדולה אשר נשתמרה מבית הכנסת העתיק של העיירה, מאמצע המאה ה-13 (!!). חרות עליה הפסוק מחבקוק ב', "וה' בהיכל קדשו - הס מפניו כל הארץ", ואני חושב לעצמי שזהו קרוב לוודאי שלט ה"אין לדבר בשעת התפילה" העתיק ביותר על פני הכדור.

7. במעלה המדרגות לעזרת הנשים תלויה הקדשה ממוסגרת מאת מבקרים יהודים צרפתים בזו הלשון (בתרגום חופשי): "במחווה לנשות הכפר, שבאומץ לבן, אמונתן ועקשנותן סייעו ליהדותנו להיוולד מחדש במקום הזה".
ההכרה בתפקידן המכריע של הנשים בכל הקשור לשימור המסורת בתנאים הבלתי אפשריים שהיו מנת חלקם של האנוסים - מורגשת כאן מאד. וכבר הזכרתי באחד הפוסטים הקודמים את המחווה לארבע האמהות בבית הכנסת המחודש בטרנקוזו, שהיא פועל יוצא נוסף של הכרה זו.

8. במוזיאון היפה לתולדות יהודי בלמונטה, ממש בצנטרום של הפיילה של הרובע העתיק בעיירה, מוצגים בין השאר מפתחות בתים שנתנו האנוסים שברחו מפורטוגל לשכניהם הנוצרים, בתקווה (שנכזבה) כי יזכו לשוב מתישהו לכפריהם ולבתיהם ולחייהם שבפורטוגל.

9. יהודיה מקומית צעירה העובדת עם הוריה בחנות המזכרות שלהם ברובע העתיק, שגם חיה תקופה בישראל ומדברת עברית, מספרת לנו כי הקהילה מונה כיום שלושים ושמונה נפשות בלבד. לפי זה, יותר ממחציתה נכחה בתפילת ראש חודש בבוקר היום. אמה משוררת לכבודנו בפורטוגזית מעין תפילה יהודית נסתרת, שעברה מאם לבת מאם לבת במשך דורות, לבל תכבה לעולם השלהבת.

10. מבלמונטה היפהפיה אנו מתגלשים בחזרה לליסבון, אשר בפרבריה התחלנו את המסע הפורטוגלי חובק המדינה שלנו. באחת התצפיות הצופות על פני העיר העצומה, מראה לי אבא ממרחק את הכיכר בה התקיימו טקסי ה"אוטו דה פה" ואף מציע לי לתפוס מבט קרוב יותר דרך המשקפת הקבועה במעקה התצפית. אבל אני מוותר, קשה לי מדי.
הנה כי כן, המסע הפורטוגלי שלנו מתקרב לסיומו. עוד מעט נעלה על מטוס האיירבוס של TAP, חברת התעופה הלאומית המקומית, ונשוב הביתה.

עוד כמה מילות סיכום - בפוסט הבא (והאחרון). הישארו בסביבה.

מסע פורטוגלי: "אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי"

1. פורטו, העיר השניה בגודלה בפורטוגל, יפה ונעימה; רחבת שדרות ועצומת ככרות. אנו מוצאים נקודת תצפית גבוהה, ממש מעל נהר הדורו רחב הידיים החוצה אותה. הבחור החביב שניאות לצלמנו מתגלה כלבנוני מג'זין (שאצלנו, בתקופת רצועת הביטחון, כונתה "מובלעת ג'זין").
כפי שקרה לי פעמים רבות בניכר, המרחק מטשטש ואף מעלים את העוינות האזורית. הוא, כמוני, מייחל לימים אחרים ומזמין אותי לבקר בארצו היפה. אני מתלבט אם לומר לו שכבר יצא לי לראות אותה כהנה וכהנה, אבל בסוף מוותר.

2. מפורטו אנו מתגלשים דרום מערבה, אל העיירה טרנקוזו, ממש במרכז קו הרוחב של צפון פורטוגל. בתקופת האנוסים חיו בטרנקוזו יהודים רבים (או, כפי שכונו, "נוצרים חדשים"). לפני כמה שנים החליטה מועצת העיירה להקים מרכז לתרבות ומורשת יהודית ברובע ההיסטורי. הבניין, מודרני ומזוות, נבנה ממש על יסודות הבתים העתיקים, במעין קונטרסט שחור-בזלת-אפור-בטון שכזה.

3. לא היו לנו בני משפחה בטרנקוזו, לפחות לא כאלה הידועים לנו, ואנו נוסעים לשם כדי לחוות את תאניית אנוסי פורטוגל בכללה. ובכל זאת, כשאנו נכנסים למבואה דמעות נקוות בעיני אבא ובהתרגשות רבה הוא מברך שהחיינו בשם ומלכות.

4. בחדר המבואה מוקדש קיר אחד ליחסם של מלכי פורטוגל השונים ליהודי הממלכה, קיר אחר - לתפוצתם בעולם לאחר שנמלטו ממנה, ועל קיר נוסף, שנגע ללבי יותר מכל, מצוירות נשים בוכיות, מחזיקות בילדים קטנים, ולצדן תיאורי רדיפות האינקוויזיציה וטקסי ה"אוטו דה פה" האיומים שלה.

5. אופן התגלגלות האירועים בפורטוגל, שבו נגעתי בפוסט הקודם, הביא לכך שכל היהודים אולצו להפוך נוצרים בכפייה ובבת אחת. באופן טבעי, לאוכלוסיה הנוצרית הכללית לא באה טוב בעין הצטרפותם של עשרות אלפי ה"נוצרים החדשים", ובייחוד שוויון הזכויות שנגזר מכך.
כך מצאו את עצמם היהודים במצב בלתי אפשרי: אנוסים להתנהג כנוצרים כלפי חוץ ולשמר את יהדותם בסתר, וכל זאת בשעה שהם ממשיכים להיות שנואים על ידי שכניהם הנוצרים ולהוות מטרה נוחה וזמינה לעלילות דם, פוגרומים ופרעות. ואם כל זה לא מספיק, האינקוויזיציה ובלשיה גם לא מפסיקים לחפש אותם בפינה בכל רגע נתון.

6. לכן לא ייפלא, כי ברגע שהמלך מנואל (שכל הרעה הזו באה, כזכור, בשל אשתו בכלל) הבין כי ההתנצרות ההמונית שיזם לא הביאה לשיפור במצב היהודים אלא לדרדורו הקטסטרופלי, וביטל את איסור ההגירה - ברחו רבים רבים מהם אל מחוץ לגבולות המדינה (ביניהם, כזכור, גם סבנו הגדול פרנסיסקו ויירה). במרכז מוקדש, כאמור, קיר שלם למקומות תפוצתם.

7. החדר הבא הוא חדר זכרון, ובו שמות יהודי האזור ש"נמצאו אשמים" על ידי האינקוויזיציה והוצאו להורג באכזריות איומה. חמש מאות שמות חרותים לאורך קירות שחורים, זוויתיים.

8. במרכז גם בית כנסת חדש, המשמש בעיקר לצרכים לימודיים. המדריכה מסבירה לנו כי מניין פסי העץ המעוצבים לאורך קירותיו עולה כדי חמש מאות, כמניין הנרצחים המונצחים בחדר הזכרון הסמוך. בתקרה קרועים שנים עשר חלונות רבועים, כמנין שבטי ישראל, וסביב הבימה ארבע עמודים כנגד ארבע האמהות. בארון הקודש ספר תורה (אמנם אשכנזי) ועל מעילו הקדשה לזכר אנוסי טרנקוזו ופורטוגל.

9. אבא מתעטף בטלית ומתפלל מנחה בהתרגשות ובקול רם, והמדריכות מביטות בפליאה כיצד הופך בית הכנסת המוזיאוני למקום תפילה אמיתי.

10.על קירות הבתים הסמוכים הן מראות לנו את סימני ה"נוצרים החדשים" החקוקים עליהם, סמוך לפתחים. על פי רוב אלו צלבים עם "טוויסט יהודי", כמו צלב עם בסיס מנורה או צלב עם שלושה ענפים היוצאים מכל אחד מארבעת קצוותיו, רמז לשנים עשר השבטים.
בית סמוך נוסף נקרא "בית החתול השחור" ("קאטו נגרו" בספרדית, או "קאטו פטרו" בפורטוגזית). מעל משקופו תבליט גור אריות, והמסורת המקומית גורסת כי בשנים שקדמו לרדיפה היה זה בית הרב.

מטרנקוזו אנו מדרימים, מוצפים מהחוויה שעברנו, אל בלמונטה היפהפיה, שעליה אספר כבר בפוסט הבא.

מסע פורטוגלי: בלשי געגוע

1. בשנת 1620 למניינם קם פרנסיסקו ויירה ויצא למסע ארוך מפארו, דרום פורטוגל, לאמסטרדם. הוא היה אנוס, ככל יהודי פורטוגל של זמנו, ומכאן שמו הנוצרי. פרנסיסקו הגיע ליעדו בשלום, בירך את אלוהי ישראל על מזלו הטוב, נפנה לשנות סוף סוף את שמו וייקרא מעתה דוד.
דוד ויירה הוא מחשובי אבות אבותיי, ראש שבט ויירה הגדול באמסטרדם, עליו נמנתה גם סבתי, שרה רודריגז גארסיא ויירה הי"ד.

2. אבא מספר שצאצאי דוד ויירה באמסטרדם הגיעו למאות רבות, ואני נזכר בעצב באנדרטה הלאומית ליהודי הולנד שנספו בשואה, ליד הסְנוֹחֶה באמסטרדם; איך חיפשנו את שמות סבתא, הוריה ואחיה בין עוד ועוד בני ויירה, ששמותיהם מילאו שורות שורות של לבנים אדומות.

3. אבא נחוש היה לצעוד בעקבות סבו הגדול ברחובות פארו, אף שהדבר יצר מעקף עצום במסע שלנו, שהתמקד בעיקר בצפון ומרכז המדינה, ואף שמעבר לעובדות המועטות שציינתי לעיל לא ידוע לנו דבר נוסף אודותיו. בפארו גם לא נותרו, מסיבות מובנות, שרידים כלשהם מקהילת ימי הביניים (אף שקיים בה בית עלמין יהודי מהמאה ה-19).

4. אז הנה אנחנו באים בעקבותיך, סבא פרנסיסקו-דוד ויירה, בשבוע שמשי ומתרונן של קיץ שנת ה"א אלפים תשפ"ג, ארבע מאות ושלוש שנים אחרי שעזבת את העיר לבלי שוב. ציידי זכרונות שכמותנו, הולכים אנה ואנה ברחובות פארו העתיקה, "פארו וֶיָיה", מתחקים אחר מדרך רגליך וחוקקים בזכרוננו את המראות שראו עיניך, אי אז בשנות הייסורים אשר עברו על אחינו בני ישראל האנוסים והנאנחים תחת מגף השמד האינקוויזיטורי.

5. יפה ונאוה פארו, יפה עד מאד. בפארו וֶיָיה ניצבים שרידי מבנים מימי הביניים לצד בניינים בסגנון ספרדי מהמאות האחרונות. האטלנטיקו, הענק הכחול, שולח לשונות מים מרהיבות אל תוך היבשה והן יוצרות לגונות פתלתלות המקיפות את העיר מדרום.
בימי הביניים התקיימה בעיר קהילה יהודית מפוארת. אחד מגביריה, דון סמואל פורטירה, אף הדפיס בפארו (פארא) לא מעט ספרים, כולל החומש הראשון שנדפס בפורטוגל ולפחות ארבע עשרה מסכתות מן התלמוד הבבלי. ב-1497 ברח לפזארו שבאיטליה מכובד הרדיפות והמשיך משם את מפעלו.

6. אנו לנים באוֹלִיהוֹ הסמוכה, ואבא, שמתעקש לחפש כאן שורשים יהודיים מעל ומתחת לאדמה גם יחד, מחליט מיד לקרוא לה אליהו. יאללה, שיהיה אליהו. למה לא.
במלוננו שבמרכז אליהו מספר לנו פקיד הקבלה על סבתו, שהדליקה נרות בשישי והלכה לכנסיה בראשון. שמעתי שמעריכים כי צאצאי האנוסים מהווים בין חמישית לרבע מאוכלוסיית פורטוגל.

7. בצרפתית אומרים "שָׁרְשֶׁה לָה פָאם", "חפש את האישה" (אם ברצונך להבין תהליכים, כי היא הגורם להם). בסיפור העצוב של יהודי פורטוגל האמרה הזו ודאי נכונה, באשר מלך פורטוגל בסוף המאה ה-15, מנואל הראשון, כלל לא רצה לגרש את היהודים מארצו, אלא שאשתו לעתיד, איזבל (בת פרדיננד ואיזבלה מגרשי יהדות ספרד השכנה), הציבה זאת כתנאי לנישואיהם.

8. מנואל, שהכסף והקשרים של בני הקהילה היהודית בארצו דווקא היו נחוצים לו עד מאד, מצא את עצמו בין פטיש רצונותיו לסדן ארוסתו. לבסוף התחכם לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, חתם על צו גירוש אך בפועל עשה בדיוק את ההיפך: מנע מיהודי ארצו לעזוב וכפה עליהם להתנצר בהמוניהם. הפליפ-פלופ לאחור הזה עיצב את ההיסטוריה של אנוסי פורטוגל באופן ייחודי ושונה מזו של אחיהן לגורל בספרד, ומן הסתם עוד אתייחס לכך כהנה וכהנה בהמשך סיפורי עלילותינו.

9. את ביקורינו בין היומיים בפארו המעטירה אנו חותמים בשיט אל האי דֶזֶרְטָה, שכשמו כן הוא, בגדול.
למה שטים הפורטוגזים מפארו דווקא לאי שנראה בגדול כמו שטחי אש בצאלים? באמת שנשגב ממני. אבל לפחות חופיו נאים ומרחיבים את הדעת, ואבא אף נפנה לתחביבו משכבר בימים ומלקט בהם לאטו צדפים לרוב.

10. ואם חשבתם ששאון השחפים והגלים ומנוע הסירה המהירה שלקחה אותנו מאִילְיָה דֶזֶרְטָה בחזרה לפארו ימנע מאבא לספר ליושבי הסירה, את כל תוקף, יפעת וחזון מסעותינו בהולנד ובפורטוגל, אף שכמובן לא יכלו לשמוע מילה וחצי מילה - אז חשבתם.