1. שישה מיליון יהודים.
מעל מאה אלף מיהודי הולנד.
עשרות אלפים באמסטרדם לבדה, מתוכם אלפי בני הקהילה הספרדית-פורטוגזית.
עשרות מבני ובנות משפחתי המורחבת.
סבא וסבתא של אבי, ארבעה מדודיו.
אבל בסוף בסוף, המחשבות חוזרות תמיד לסבא וסבתא שלי, הורי אבא, אורי ושרה.
סבא וסבתא. כל כך קרוב, כל כך רחוק.
2. סבתא שולחה מווסטרבורק שבצפון הולנד לסוביבור במשלוח של
ה-18 במאי 1943. היא הגיעה לסוביבור כעבור שלושה ימים, ב-21 במאי, ונרצחה בו ביום.
סבא
שולח מווסטרבורק לסוביבור במשלוח של ה-20 ביולי 1943. הוא הגיע לסוביבור כעבור
שלושה ימים, ב-23 ביולי, ונרצח בו ביום.
3. הנסיעה האחרונה של סבא וסבתא היתה אותה נסיעה ממש,
בהפרש של חודשיים. משפחה צעירה - אבא, אמא וילד - נבעטת בפראות בחוד המגף השחור,
הארור לדראון עולם, ומתפזרת לכל רוח. חומות עבות של אי ידיעה וחוסר וודאות הולכות
ומתגבהות בין איש לאשתו ובין אישה לבעלה ובין הורים צעירים לילדם הקט.
4. סבתא ידעה בעת שנתפסה היכן היה אבי מוחבא (בנפרד ממנה,
כדי לצמצם סיכונים). היא גם ידעה שסבא ככל הנראה עודנו אסיר במחנה הריכוז פוכט
בדרום הולנד. היא הלוא נתפסה כשיצאה ממחבואה כדי לשלוח לו חבילה.
סבא
ככל נראה לא ידע שסבתא שולחה אל מותה חודשיים לפניו. הוא כן ידע, איכשהו, שאבא
עודנו במחבוא לא בטוח בפרברי אמסטרדם. מרציף הרכבת, ממש על פי התהום, הצליח לזרוק פתק
שמוען לקרוב משפחה חבר המחתרת ובו הוא מבקש לדאוג לבנו יחידו הנמצא במחבוא. סבא
הובל אלי מיתה משונה מבלי שיידע מה עלה בגורל אשתו; מבלי שיידע האם בנו יינצל;
מבלי שיידע אם יהיו לו שם ושארית בארץ.
5. הנסיעה מזרחה ארכה שלושה ימים. בתחילה הוסעו הקרבנות
בקרונות רגילים, לצרכי הטעיית הבאים אחריהם. אולם בשלב בו גורשו סבא וסבתא, קיץ
1943, כבר היו אלה קרונות בקר. האסירים הורשו לקחת איתם בקבוק מים כל אחד. בכל
קרון היה דלי לצרכים. ככה נסעו רצוף שלושה ימים בחום הקיץ. אם עצרו היה זה רק כדי
לאפשר מעבר לרכבות צבאיות של הוורמאכט. בעיני הנאצים היו היהודים פחותים מבהמות
בדרכן לבית המטבחיים.
6. הנסיעה האחרונה של סבא. על מה חשב? מה הרגיש?
סבא
היה אסיר ותיק. שנתיים. ראשית בווסטרבורק ואז בפוכט. כשהובל שוב צפונה מפוכט
לווסטרבורק היה זה רק כדי להישלח ישר מזרחה.
האם
ידע מה מצפה לו בסוף הנסיעה?
האם
שמע אודות מחנות ההשמדה מאסירים אחרים לאורך תקופת מאסרו במחנות הריכוז?
או
אולי ייחל להתאחד שם עם רעייתו ולאמצה אל לבו; לספר לה על הפתק שהצליח לזרוק,
להרגיע את חששותיה?
7. הנסיעה האחרונה של סבתא. על מה חשבה? מה הרגישה?
סבתא
היתה אסירה רק לכמה ימים ספורים. מעת שנתפסה (ולפי השמועה שהגיעה עדינו הורדה מן
הטראם בצהרי היום במרכז העיר) ועד להירצחה עברו בין שבוע לעשרה ימים.
האם
ייסר אותה מצפונה על היציאה מהמחבוא כדי לשלוח את החבילה ההיא?
האם
ידעה מה מצפה לה בסוף הנסיעה? ההגיעה אליה השמועה מפי שכניה לצריף העונשין
בווסטרבורק?
או
אולי קיוותה להתאחד עם בעלה באותו יעד נעלם במזרח, לשרוד את המלחמה יחד איתו
ולחזור יחדיו אל ילדם הקטן, המחכה להם במחבוא בו השאירה אותו בנפש חרֵדה?
בקרון
הרכבת המחניק המתגלגל מזרחה ציינה את יום נישואיה השישי לסבי. האם הרגישה שיהיה
האחרון? היכולה היתה לשער כלל את מפץ הקורנס האכזר העתיד להלום בה תוך שעות ספורות?
8. בסוביבור (בפולנית: יער הינשופים) אפילו לא היתה
סלקציה. הקרבנות הופשטו מיד והורצו לאורך ה"הימלשטראסה" ("הדרך
לשמיים", בפיהם הלועג של הרוצחים הארורים) תוך מכות והתעללויות הישר אל תאי
הגזים. תוך כשעתיים מרגע הגעתם אל הרציף לא נותר עוד איש מהם בחיים.
9. בזכות הפתק שזרק סבא העבירה המחתרת ההולנדית את אבא
הקטן למחבוא בטוח בכפר בדרום מזרח המדינה. אחרי המלחמה אומץ בידי קרובי משפחה
חשוכי בנים והמתין יום יום על המדרכה לאמא. "אני מכיר את אמא שרה שלך",
אמר לו אביו המאמץ - אם בתקווה של אמת ואם בלב נבוך ונשבר, "היא ודאי תחצה
כלביאה את כל אירופה כדי לחזור אליך". אבא האמין וחיכה.
10. פעם כתבתי לסבא:
עַל מַה חָשַׁבְתָּ
דָּחוּס בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם
בּוֹדֵד, דּוֹמֵם, מֻקָּף
בְּשֶׁכְּמוֹתְךָ
תְּלוּשֵׁי חַיִּים, מְשֻׁלְּלֵי
חֵרוּת
מַה בִּשְּׂרוּ לְךָ
צְרִיחוֹת הַיַּנְשׁוּפִים
מַה סִפְּרָה לְךָ שְׁעִיטַת
הָרַכֶּבֶת
פְּנִימָה, אֶל מַעֲבֵה הַיַּעַר
הַרְחֵק מִמְּקוֹם יִשּׁוּב
הַרְחֵק מֵעֵין אָדָם...
אֵי שָׁם, בְּעוֹלָם אַחֵר
מֶרְחָק אֶלֶף שְׁנוֹת אוֹר
הָיוּ בַּיִת, אִשָּׁה וְיֶלֶד
וְגֶבֶר צָעִיר, בְּשִׂיא אוֹנוֹ
כֹּבֶד הָאַחֲרָיוּת עַל כְּתֵפָיו...
אָח בּוֹעֵר
תַּקְלִיט מְנַגֵּן
שֻׁלְחָן עֲרוּךְ
שִׂיחָה שְׁקֵטָה
לִטּוּף, חִבּוּק
עֲרִיסַת תִּינוֹק
שִׁגְרָה מִשְׁפַּחְתִּית נְעִימָה
פִּסּוֹת מְתוּקוֹת שֶׁל חַיִּים
אֵי שָׁם, בְּעוֹלָם אַחֵר
מֶרְחָק אֶלֶף שְׁנוֹת אוֹר...
הַאִם נִזְעֲקָה בְּתוֹכְךָ,
חֲנוּקָה
זַעֲקַת חַיֶּיךָ שֶׁלֹּא נִחְיוּ?
הַאִם חָמַר בְּמֵעֶיךָ הַכְּאֵב
חוֹדֵר עַד לְשַׁד הַעֲצָמוֹת
עַל שׁוּם מָה?! עַל שׁוּם מָה?!
עַל שׁוּם מָה?! עַל שׁוּם מָה?!
הַאִם עוֹד נִסִּיתָ לְהָבִין,
לִמְצֹא הִגָּיוֹן?
הַאִם עוֹד קִוִּיתָ?
הַאִם כְּבָר יָדַעְתָּ?
כְּשֶׁהָרַכֶּבֶת שָׁעֲטָה אֶל
מַעֲבֵה הַיַּעַר
וּצְרִיחוֹת הַיַּנְשׁוּפִים
מַחֲשִׁיכוֹת אֵת הַאֹפֶק...
***
בתמונה:
הבית ברחוב מֶרְהוֹיזְנסְטְרָאאט 22. פעם - אי שם בעולם אחר, מרחק אלף שנות אור -
חיה בו משפחה צעירה וחולמת.
בזכות
יוזמתו הברוכה של רִיֶין בּוֹש, מנכדי מצילי אבי, יוטבעו בקרוב בחזיתו, בעזרת
העליון, "אבני נגף" (גגלו) עם שמות סבי וסבתי לזיכרון עולם.
אֶרֶץ
- אַל תְּכַסִּי דָמָם! וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתָם!