והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 23 בדצמבר 2021

יָעִיר קִנּוֹ

 

ציר המפלים, שנמתח ממקום מגוריי למקום עבודתי, נקרא כך על שום שהוא עובר לאורך קו שיא הגובה של שיפוליה המערביים של רמת הגולן, ובהתאמה בזוקים לאורכו כמה וכמה מפלים נאים מאד, מהם מפל עיט, אשד בזלת, מפל האירוסים ומפל גמלא. בכל פעם שיש לי קצת זמן בהלוך או בחזור אני סר לי אל אחד מהם, לשבת ולהרהר, לחזות ולשבוע, לפוש ולהתגעגע.

אמש סרתי לראות מה מצב הנשרים בשמורת קודש גמלא אשר במחוזנו, באשר ידוע לכל בר בי רב שאוכלוסיית נשרי ארץ ישראל ספגה וסופגת בשנים האחרונות אסונות קטסטרופליים בשל הרעלות פראיות, ויש ענין גדול ללכת ולדרוש בשלום הנותרים ולעודדם לבל תיפול רוחם.

בסככת התצפית הגדולה מול מצוקיו האדירים של נחל גמלא, פגשתי את מת'יו, מנייפלס פלורידה, מעריץ מושבע של נשרי ארצנו. כן, הוא מכיר את הנשרים השחורים המנקדים לאלפיהם את שמי מכורתו, אבל איפה הכעורים הללו (שמהם פגשתי כהנה וכהנה מלוא חופניים לפני עשור בפארק הלאומי אברגליידס) ואיפה מלכותו השגיבה של הנשר הארץ-ישראלי שאינה ניתנת לערעור כלל. כמובן אין צורך לומר שדעתי הסכימה לדעתו.

מצאתי את מת'יו שרוי בצער, שכן כבר שעתיים עברו מאז התמקם על שלל מצלמותיו ומשקפותיו וחצובותיו (מינימליזם, כדוע, איננו קו מחשבה נפוץ במיוחד בהגאלדענע מדינה) ברם נשר אחד לרפואה טרם עלה אל קו הרקיע. הרגעתי אותו ואמרתי לו שידוע שהנשרים מבצעים טיסת סיכום יומית בשעות אחר הצהריים המאוחרות ושממש לפני כמה חודשים היינו פה וראינו ארבעה מהם במלוא תפארתם. ובאמת, זמן קצר לאחר מכן עלו שני הסקאוטים הראשונים לטיסת גישוש והבחור לא ידע את נפשו מרוב אושר.

מת'יו מאד קיווה לראות את הנשרים עפים יחד עם הגוזלים, ואמרתי לו שלהערכתי זה ידרוש ממנו לא מעט המתנה וסבלנות, ושאני עצמי לא זכיתי לכך עדיין, גם לאחר לא מעט תצפיות. אבל כדי לנחם אותו ציטטתי לו אגבית את הפסוק "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" ואת פירוש רש"י הידוע על הפסוק והוא התרגש מאד. אמרתי לו שבתור נשרולוג מדופלם הוא בוודאי יודע יותר טוב ממני שנשרים לא באמת מסוגלים לטוס עם הגוזלים על הכנפיים, אבל הוא ביטל אותי מיד בתנועת יד שמאמינים מבטלים בהן קטני אמונה טרוטי עיניים ואמר עזוב אותך, מה זה משנה בכלל כן יכולים לא יכולים, ברור שהם לא יכולים אבל איזו מטאפורה יפה זו, איזו מטאפורה יפה, ועיניו נצצו.

 (צילום: יצחק איתן)

 

אילי במבילי מדבר עם עגורים

 


מול בית העלמין של חספין מתנשאת לה גבעונת קטנה, צופה אל השדות המשתרעים צפונה ומזרחה ועל ציר 98 המנומנם במערב. היא משמשת לי מקום מפלט בהפסקות מהעבודה, כשמתעורר בי הצורך ללכת להסניף קצת טבע ושמים ושדות ירוקים. ומאחר שעם הזמן נוספה לה גם קומה של געגוע, הפכה חביבה עליי אף יותר.

לעתים עולים לגבעה חיילים בתעסוקה מבצעית. עכשיו אלה מילואימניקים. עוד מעט יעלה הגדוד שלי לקו ויחליף אותם. בינתיים אני מנופף להם לשלום. לקצין שלהם טרם חלפה הסגֶמֶת, מסתבר. הוא מתעקש לקיים מראית עין מיותרת כלשהי של פעילות מבצעית ומתעסק בעסק גדול עם המשקפות והקשר, שחלילה לא יחשוב מן דהוא כי חייליו עלו לגבעה סתם בשביל הפנאן. לבי אומר לו בקול רם מאד "עזוב אותך אחי, לאף אחד, ובטח לא לי, לא ממש אכפת שעליתם לפה להסתלבט קצת, ולמעשה אני בעצמי מתעתד להוביל את התאג"ד שלי לפה עוד שבועיים לשם אותה מטרה בדיוק", אבל פי מחייך ושותק
. 

בקצה הגבעה סב ונכדו. באמצעות שלל משקפות וחצובות הם צופים בעגורים העפים ממש מעלינו בקבוצות קטנות, צורחים את צרחותיהם הקרקרניות הידועות אל האוויר הקר. אני מברך את שני הצפרים לשלום, והם מצדם ששים לחלוק עמי את מטען חוויותיהם. הנכד, אילי, מסביר לי שהם "פריקים של עגורים" והגיעו לכאן אחרי שאגמון החולה נסגר למבקרים בשל התפרצות שפעת העופות. סבא שלו, סבא אמנון, מניד ראשו בצער. "חטפו חזק העגורים המסכנים השנה", הוא אומר, "קודם פגע בהם ברק והעלה איזה עשרים-שלושים עגור על הגריל, ועכשיו הצרה הזו. בסוף הם יתבאסו מאיתנו ויפסיקו לחרוף פה".
שתקתי. על הברק ידעתי, על שפעת העופות אפילו לא שמעתי.

"יא אללה תראה איזה ציפור זו", מתמוגג סבא אמנון. "אילי במבילי", הוא פונה לנכדו, "ספר קצת לבחור הנחמד פה מה שלמדנו יחד על העגורים". אילי במבילי מתמתח בגאווה כמו המועמד ממנצ'וריה ומספר לי בהתלהבות על הכתם האדום שבקודקודו של העגור, שצבעו מסמיק ומחוויר חליפות לפי מצב רוחו של בעליו; על טווחי התעופה המרשימים של הלהקות הנודדות, הנסמכות בתבונה על זרמי האוויר ועל האופן בו משתמשים העגורים בצרחותיהם הרמות כדי לתקשר זה עם זה בחשיכה. "אבל הם צורחים יופי יופי גם ביום", אני מעיר. "עזוב, זה כבר סתם מההרגל, ממש כמו אשתי", מפטיר סבא אמנון, ואני לא מצליח לזהות אם דבריו נאמרו במשובה או שמא ברצינות גמורה. "אתה יודע שהצרחות האלה ייסדו פתגם בעברית?", הוא שואל, לא ממתין לתשובה ועונה בהטעמה "מצווח ככרוכיה. כרוכיה זה עגור בארמית, תודה שלא ידעת".
"מודה שלא ידעתי", אני מחייך.
"הרבה אנשים אומרים שאלה צרחות מכוערות", הוא נוחר בבוז, "אבל לאוזנינו הן ערבות לגמרי, נכון אילי במבילי?". "נכון", אומר אילי בהתרגשות, "והם אפילו עונים לי, הנה תראה". הוא נעמד על סלע קטן, מפשיל את ראשו אל על וצורח מלוא ריאותיו "היי עגוריםםם!! עגורייייייםםםםםם!!!" והעגורים מצדם מנמיכים טוס ונענים לו בצרחות רמות ונלהבות.

תור ארוך מדי במכולת

(ברמקולים "ערב מול הגלעד" של אריק איינשטיין)

תנו רבנן, האי טליא דמן "ערב מול הגלעד" - מאן שמיה?
אמר רב יוסי, קא סלקא דעתך טליא שם איכא ליה? טליא הוֵי
אמר רב נחמן, "בדיר שמיה, דכתיב כבשה פועה, בוכה בדיר, זה בנה הקט אשר אבד" - דייקא, זה בנה ולא אחר בנה
אמר רב אשי, רואה אני דברי רב נחמן, דכתיב "ישוב טלה אל חיק האם, ישכב בדיר ויירדם", קא משמע לן קרא בהדיא דבדיר איתקרייא
אמר רב הונא, בשם שמיה, דכתיב "והיא תקרא אותו בשם"
אמר רב מתניא דמן מערבא, הקט שמיה, דכתיב "זה בנה הקט אשר אבד"
אמר רב ירמיה, קשיא קרא אהדדי, אלא "בדיר בשם הקט" שמיה
אמר רב יהודה, תיובתא. יהא מונח עד שיבוא אליהו
אמר רב פפא, עד שיבוא אליהו קא סלקא דעתך?
אמר רבי מאיר, תנינא בהדיא, "והנביא הגלעדי יורד דומם אל הבקעה"
אמר רב פפא, ר' מאיר אשרי יולדתו, בור סוד שאינו מאבד טיפה  


יום רביעי, 15 בדצמבר 2021

מסוף העולם ועד סופו

בשבוע שעבר קרה לי מקרה מוזר, קצת הזוי אפילו. בחורף-נטול-חורף הזה שעובר עלינו יוצא לי לנסוע לא מעט עם חלונות פתוחים, אפילו בערב. האוויר צונן במידה, נקי ורענן ומשיב נפש, ואני נושם אותו מלוא ריאותיי.
אבל לפני שבוע, בדרך הביתה מהעבודה, נשאה הרוח בכנפיה דרך החלון הפתוח הד של מה שנשמע לי כמו זעקה אנושית רמה, פולחת. נבהלתי. עצרתי על האין-שול באמצע שום מקום, הדלקתי מהבהבים ויצאתי אל החשיכה הסמיכה בניסיון להבין מהיכן הגיעה, אך היא, מצדה, לא נשנתה. חיכיתי עוד כמה דקות, ליתר בטחון, ואז נכנסתי ונסעתי הביתה, אבל הזעקה המשיכה לשוטט בחלל הרכב ובתודעתי, מעוררת בקרבי זיכרון רב שנים.

ירושלים מכורתי, מעבר למראותיה וצבעיה, טיפוסיה וניחוחותיה - מחזיקה גם בפסקול ייחודי, שספגתי לתוכי מינקות.
כרוזי לוויות סבבו ברחובות שכונת ילדותי מדי שבוע, פותחים ב"דִי לְוָיֶה פוּן הַרָב הגוֹיֶאן/הַרָבּוֹנִיס הַצִדְקוּנִיס", ממשיכים בשלל תארי כבוד בלתי נגמרים וחותמים ב"תֵּייצֶא מִבֵּיס הַלְוָיוֹת שַׁמְגָר לְהַהַהַהַר הַמְנוּוּוחֶעס".
אל חלל בית הספר שלנו בגבעת שאול נישאו מעת לעת צרחות מסמרות שיער מכיוון מה שמוכר היום כ"מרכז הירושלמי לבריאות הנפש" בכפר שאול, אך בשנות ילדותי נקרא בפשטות נטולת פוליטיקלי-קורקט "הבית משוגעים".
פעמוני הכנסיות ברובע הנוצרי התחרו עם קריאות המואזינים מהרובע המוסלמי על לבם של המאמינים.
הסוחרים במחניודה נאבקו זה עם זה בצעקות מחורזות על כיסם של הלקוחות.
שירת החסידים במאה שערים התערבבה עם הדיבור האידישאי הגלותי, העדין, שמילא את סמטאותיה.
תקיעות שופר הענק המסולסל של עזרא (שלימים הפך חברי) התמזגו עם קולות הרינה והתפילה שעלו מרחבת הכותל.

והיו גם צלילים נוספים, קצת פחות מוכרים לציבור הרחב, אך סמוכים מאד לשכונת ילדותי: צעקות המתבודדים הברסלברים במקטע יער ירושלים שבין קרית יובל ליד ושם.
כילדים היינו שומעים את הצעקות הללו לא מעט, ממקמים אותן בתודעתנו היכן שהוא על הציר שבין רתיעה לסקרנות. וכשבגרנו והיינו לנערים, ואף התהדרנו בכמה נהגים חדשים ואפילו ברכב חבר'ה ראשון, סובארו ג'אסטי חבוטה ומרוטה, גמרנו אומר לילה אחד לרדת אל טבור היער ולפגוש בצועקים מקרוב. כמה מבני החבורה היו אז בשלבים כאלה ואחרים של התחזקות דתית נערית מלאת התלהבות ועזות דקדושה, ובהתאמה אף שקלו להצטרף למתבודדים ולזעוק א-ביסעל לאבא שבשמיים בעצמם. עבדכם, מצדו, אז עדיין מִיסְנָגֵד חסר תקנה שטרם גילה את שורשיו החסידיים הידועים, התנדב להישאר לשמור על הרכב שחנה בקצה השביל המוביל ליער, בבחינת "שבו לכם פה עם הג'אסטי".
זו היתה גם הזדמנות נאותה עבורי לחנוך את האמגזית החדשה שרכשתי במיטב כספי במסגרת מאמציי הכנים למתג את עצמי כגבר-גבר ראוי לשמו בקרב בנות הסניף הנאוות. מצקלוני הוצאתי אלומה ריחנית של מרווה, שקטפתי שבוע קודם ליד אמת המים בואדי קלט וייבשתי על חבל פשתן במרפסת של ההורים, רקחתי לי בניחותא תה עז טעם ולגמתי ממנו בהנאה רעשנית, מאזין ברוב קשב לצעקות הבוקעות ועולות מלמטה ותוהה האם אמנם עמדו חבריי במילתם ותרמו כמה שאגות משלהם לסצנה הלילית. מדי כמה דקות היה משרך חסיד את דרכו על השביל, מכונס במחשבותיו, ואני הייתי מחייך לעומתו ומנופף לו לשלום.

אחרי כרבע שעה לערך עלה מתוך היער בחור צנום בג'ינס וסוודר, נטול כיפה, ארוך זיפים ושיער, עיניו ירוקות ובוערות.
במבט ראשון לא נתחוור לי כל צרכו פשר מעשיו ביער הצועקים, אבל נופפתי גם לו לשלום והוא נופף לי בחזרה והתקרב. הצעתי לו כוס תה ושאלתי מתוך נימוס האם צלחה תפילתו.
תגיד לי, אמר, אני נראה לך חסיד?
האמת שלא, עניתי והשתתקתי במבוכה. ישבנו קצת בשקט ולגמנו תה בחשיכה.
נו, אמר לבסוף, אם כבר הגענו לזה, בוא אסביר לך מה אני עושה פה. זה די אישי, אבל אנחנו כבר קצת חברים, אז חליק.
אני מקשיב, הנהנתי.
זה מאד פשוט, הוא אמר, אני בא לפה כדי לצעוק. זה אולי יישמע לך מצחיק אבל זה בדיוק מה שאני עושה.
אבל למי אתה צועק, שאלתי.
למי, תהה בקול, אנא עארף למי? לשמיים, לעולם, ליקום. אני צורח את הכאב שלי, על האהובה שלי שנסעה פתאום לפני חודשיים. הרי אף אחד לא באמת יכול להכין אותך לזה, ואלוהים, כמה שזה שורף. אם נראה לך שכאב לב זה ביטוי או מטאפורה - אז זהו, שלא. כואב לך פיזית בלב, פיזית, ושום אופטלגין לא יעזור לך גם.
הוא סובב בלי הרף את כוס הקלקר הרותחת בין ידיו. כך בעצם גיליתי, אמר, בדרך הקשה, שלצרוח את הכאב החוצה זו הדרך היחידה שלי לשחרר אותו טיפה, להצליח לנשום איכשהו.
כאב עמום חמר בי. שתקתי.

קוראים לי אסי, אגב, אמר בשקט. עכשיו מה הענין, המדינה שלנו קטנטנה, והעיר הזאת בכלל צפופה אללה יוסתור, כמו בגנגס ביום כביסה. גיליתי שאין לי שום מקום לצעוק בו בתוך העיר מבלי להיעצר במקום על סעיף סינדרום ירושלים או מינימום שוטטות. להיכנס כל פעם לרכב ולנסוע שעה לאיזה ג'הינם לא בא בחשבון, מה גם שאין לי אוטו, רק אופניים. בסוף חבר טוב, חוזר בתשובה, סיפר לי על היער הזה ומאז אני כאן, לפעמים פעם בכמה לילות ולפעמים כל לילה. הברסלבים החמודים נותנים לי אחלה מיסוך ואני יכול לצעוק כמה שבא לי בלי שאף אחד ישלח אותי להסתכלות. או למעצר.
ותשמע קטע מצחיק, אמר, קוראים לה נטע, וכשאני צועק את השם שלה זה נשמע קצת כמו ה"טאטע" שלהם. הם בטח חושבים שאני אחד מהם בכלל.
אני לא כל כך יודע מה לומר, אמרתי בעצב.
אין כל כך מה לומר, ענה, זאת האמת. אתה צעיר ובטח עוד לא יצא לך להתנסות במכאובים של אהבה. הלוואי שלא תתנסה גם.
הלוואי, אמרתי.

אסי הנמיך מעט את קולו. ודרך אגב, אמר, אם במקרה אתה חושב שאני הלא-חסיד היחיד שבא לפה כדי לצעוק - תחשוב שוב. מתחשק לך לראות פעם איך נראה הגהינום? תבוא לכאן בלילות של האבא השכול, שמסתובב פה בין העצים כמו מוכה ירח וצורח שוב ושוב את השם של הבן שלו אל השמיים.
גולה גדולה החלה לתפוח לי בגרון.
בכל מקרה, הכריז אסי, אני צריך לזוז עכשיו. כבר שלוש בלילה. מחר יום עבודה ובינתיים עוד לא נותנים פה חופשת מחלה על לב שבור. תודה על התה, אחי.
על לא דבר, אמרתי, והלוואי הלוואי שתמצא נחמה.
התחבקנו, והוא נפנה וטיפס למעלה אל הכביש, הכאב הולך בעקבותיו כצל שחור, נאמן.

כמה שנים אחר כך הייתי חייל וחזרתי הביתה מלבנון. כבפעמים רבות אחרות לא היה לי כוח להחליף את מדי הב' איתם הגעתי לשער שבגדר למדי הא', אלא שהפעם העצלות שלי התגלתה כטעות קשה. בתחנה המרכזית בירושלים ארבו שני שוטרים צבאיים חרוצים ועמלנים לחיילים פורעי חוק וסדר אשר כמוני. הצלחתי לחמוק מהם בעור שיניי רק כדי לגלות עוד שני צמדים כאלה מפטרלים מחוץ למתחם התחנה. מצאתי את עצמי כיונה בין הנץ לנחש. בתמרון של הרגע האחרון נמלטתי אל גינה קטנה מאחורי התחנה והתחבאתי, מילולית, מאחורי גזע עץ עבה עד יעבור הזעם כחול הכומתה. החזרתי לעצמי את נשימתי, מבטי משוטט סביב. ואז ראיתי, יושב על הספסל ממש מולי, את אסי מיער ירושלים (כלל ברזל ידוע הוא, שאם פגשת טיפוס ירושלמי לא שגרתי במהלך חייך - חזקה שתיתקל בו שוב היכן שהוא ברחבי העיר לפחות עוד פעם אחת).

אסי חבק ג'ינג'ית מתולתלת עדינת קלסתר, מבטו טובע במבטה. לא ידעתי אם היתה זו נטע שלו או שמא אהבה חדשה, ומיותר לומר שלא היתה לי שום כוונה להפריע להם ברגע פרטי כל כך, אבל פניו של אסי זרחו ועיניו הירוקות חייכו והוא היה מאושר ודי היה לי בזה. העליתי לנגד עיניי את דמותו הכפופה, משרכת דרכה בלאות על השביל העולה מהיער, ואז שבתי והבטתי בו ובאהובתו, כיצד הם אוהבים במבטם ובחיוכם ובמגעם ובמחוותיהם ובאצבעותיהם המשולבות בחוזקה, ולבי התרחב ונמלא כנהר.
העפתי מבט לכיוון התחנה. אגרוף הזעם הכחול עוד פיטרל שם בנחישות. יש לי כמה דקות נוספות להרוג מאחורי העץ, מסתבר. אסי ואהובתו קמו בינתיים ללכת לדרכם. היא הקדימה אותו ברגע, קמה והחלה ללכת, והוא קרא לה שתשוב. במחווה חמקמקה ונוגעת ללב, שכמי שישב פעם מול קיומו השבור על שפת יער הצעקות יכולתי הן להבחין בה והן לרדת אל פשרה, נטל את ידיה, כרך אותם סביב מותניו ואימץ אותה אל חזהו דקה ארוכה. ואז, ידו האחת סביב כתפה, ידו השניה ספק אוחזת ספק מלטפת את כף ידה, החלו לצעוד ולהתרחק במעלה הכביש, הופכים אט אט נקודה קטנה ואחודה של אהבה, עד שנעלמו בעיקול הרחוב.

יום שבת, 4 בדצמבר 2021

אַהֲבָה שֶׁהִיא מֵכָל עֲנָק


האהבה שלך היא כמו מֵכָל ענק, היא אמרה
ככל שפורשים ידיים לא מצליחים לגעת בדפנות שלו, לא מצליחים לזעזע אותו. כמו מֵכָל ענק...

 ***

תְּנוּ לִי אַהֲבָה שֶׁהִיא מֵכָל עֲנָק

מְּתַח יָדֶיךָ לֹא תִּגַּע בְּדָפְנוֹתָיו 

תְּנוּ לִי אַהֲבָה שֶׁהִיא כַּדּוּר שֶׁל אֵשׁ

כָּל מֵי תֵּבֵל לֹא יְכַבּוּ שַׁלְהֲבוֹתָיו


תְּנוּ לִי אַהֲבָה שֶׁהִיא צִפּוֹר גְּדוֹלָה 

פֹּרְשָׁה כָּנָף מֵעַל לְכָל הַהֶבְדֵּלִים

תְּנוּ לִי אַהֲבָה שֶׁהִיא נָהָר שׁוֹטֵף

זוֹרֵם שׁוֹצֵף חוֹתֵר, בּוֹקֵעַ מִכְשׁוֹלִים 


תְּנוּ לִי אַהֲבָה שֶׁהִיא מִשְׁעָן אֵין-קֵץ

וּנְמַל-תָּמִיד וְעֹגֶן-עַד וְלֵב כּוֹסֵף

תְּנוּ לִי אַהֲבָה שֶׁהִיא יָתֵד עוֹלָם

עֲצֹם עֵינֶיךָ, פֹּל אָחוֹר וְתֵאָסֵף


תְּנוּ לִי אַהֲבָה שֶׁהִיא אֵינְסוֹף, אֵינְסוֹף

בְּלִי קִלּוּפִים בְּלִי תְּנַאי בְּלִי אִם בְּלִי תְּהִיּוֹת 

תְּנוּ לִי אַהֲבָה הָרְאוּיָה לִשְׁמָהּ 

פָּשׁוּט, כְּמוֹ שֶׁאָהֲבָה צְרִיכָה לִהְיוֹת

יום רביעי, 1 בדצמבר 2021

מגלגלין זכות על ידי זכאי: כמה מילים על מעוז צור בלחן מרצ'לו

 

הבה נרימה נס ואבוקה ונכיר תודה להחבר החשוב בנדטו מרצ'לו, מוסיקאי איטלקי בן המאה ה-18 שאפילו בן עמנו איננו, ועדיין חתום בלעדית על שימורה של שכיית חמדה חנוכאית מהשוות, הלוא היא לחן יהודי איטליה ל"מעוז צור". מרצ'לו שמע את הלחן בבית כנסת ונציאני, אצר אותו בזכרונו, שיבץ אותו ביצירתו המונומנטלית "אסטרו פואטיקו-ארמוניקו" ובכך תרם תרומה מכרעת ביותר לשימורו (ואמנם הלחן נקרא על שמו אף שאינו שלו).

חיבה יתרה נודעת לי ללחן הזה, כיוון שספגתיו מינקות מסבא ירחמיאל שלי, בן טרייסט ומילאנו. כתבתי כאן פעם כיצד היה סבא מדליק מדי חנוכה את החנוכיה האיטלקית שלו, שחרף שלל מעלותיה היתה דוגמא ומופת של חוסר פרקטיות ואיימה ערב ערב (בצוותא עם קונסטרוקציית המתכת-זכוכית-פלסטלינה הבלתי אפשרית הידועה בציבור גם כחנוכיה של אבי) לכלות את בית הוריי באש ועשן; מחזן את הברכות ברוב הדר ופאתוס בנוסח יהודי מילאנו ולקינוח משורר את "מעוז צור" בלחן בית אבא, שותל בתודעתנו זרעים של חמדה וזיכרון מתוק.

וכבר התאונן המלחין והצ'לן הנודע יהויכין סטוצ'בסקי כי הלחן על שם מרצ'לו צריך היה להיות הלחן הנפוץ ל"מעוז צור", או בלשונו הזהב "אנו זכאים לראות נעימה זו כיהודית מקורית וקדומה. על כל פנים, היא קרובה להרגשתנו יותר מאותם חלקי שירים גרמניים, כי מי בינינו לא הרגיש בזרותה של הנעימה השגורה בפינו? אין ספק כי אף מבחינה מוסיקלית בלבד יש להעדיף בהחלט את נעימת מרצ'לו, שכן היא משכנעת בייחודה הבלתי סנטימנטלי, החגיגי ועשיר הביטוי. הגיע הזמן שהנעימה המיושנת, בת הכלאיים המוזרה, תיעלם מקרבנו, ותפנה את מקומה לנעימה הישנה-חדשה. יש להשמיע רק את הנעימה הזאת של "מעוז צור" בכל שכבות היישוב, בשידורים, בנשפי חנוכה רשמיים, בבתי כנסת ובבתי הספר!".

אז בסוף ההיסטוריה בחרה ככל הנראה שלא להכריע כדעת סטוצ'בסקי המנוח. ולמען האמת? לדעתי זה בסדר גמור שהפסדנו ללחן הפופולרי הנפוץ ההוא, למרות שלא צריך לבקר בכנסיה גרמנית מדי יום ראשון כדי להבין מאיפה הוא מגיע. סוף סוף כבר קבעו חכמי הגויים "vox populi vox dei" ואין להרהר אחר הכרעת הרוב. אולם לכל הפחות ראוי להכיר הכר היטב את הלחן הנפלא ע"ש מרצ'לו, כאן בביצוע מקהלת הזמיר, ניו יורק ארה"ב. שמעו ותחי נפשכם.


יום חמישי, 25 בנובמבר 2021

נס החנוכה של חנוכה חנוכייב

בקיץ שנת 1998 למניינם, נשלחתי על ידי סוכנות ממשלתית מסוימת למשימה עלומה וסודית ביותר בהרי הקווקז. מטבע הדברים לא אוכל להרחיב כאן יותר מדי על אופייה ועל המעורבים בה, שכן השתיקה יפה הן לזו והן לאלה. רק אומר בכלליות המתבקשת שתכליתה היתה יצירת קשר ראשוני מטעם מדינת ישראל וזרועותיה הארוכות עם קהילה יהודית קטנה ומבודדת אי שם בצפון אזרביג'אן, על מנת לבחון אפשרויות שונות, סודיות ומסווגות בתכלית הסיווג, שתכליתן העלאת בניה על כנפי נשרים אל הארץ המובטחת.
ומן הסתם עוד רבות יסופר ויושר על מעללינו, עבדכם ושאר הסוכנים המעורבים במבצע, ואולם טרם בשל הזמן לכך וגם הצנזורה טרם הסירה ידיה המגוננות מן החומרים הרגישים. ובכל זאת, לכבוד חג הקרב ובא, נושא בכנפיו ניסים ונפלאות לכל יהודיה ויהודי באשר הם שם - אספר כאן לראשונה את סיפורו של חנוכה חנוכייב
.

את חנוכה חנוכייב הכרנו בבית הכנסת הקטן של העיירה (בית הכנסת הגדול, שבע ימים ומפואר, היה סגור ומסוגר מזה כמה שנים עקב סכנת התמוטטות) בו הקפדנו להתייצב מדי יום כדי על מנת לטוות אט אט את הקשרים העדינים שהיו הכרחיים להצלחת המבצע. חנוכייב בלט בנוכחותו בבית הכנסת, להיותו הגבר היחיד בו. שכן זאת יש לדעת, גברי הקהילה כולם היו שוהים במוסקבה לאורך כל השנה, מתחזקים את עסקיהם הענפים - אשר סבבו, למראית עין לפחות, סביב "ייבוא וייצוא של מיני אריגים וטקסטיל" - ומותירים בעיירה רק את הנשים, הילדים והזקנים.

(כאן יש לסייג ולהעיר, כי שגרת החיים הזו היתה מופרת באחת בעת פטירת אחד מהוריהם. או אז היה הבן האבל עוזב את מוסקבה בבהילות, חוזר מיד לעיירה ובמשך שנה פוקד את בית הכנסת שלוש פעמים ביום כמו שעון סטורמנסקי-גגארין כשהוא לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש וקורא קדיש 1095 פעם עגול, אחת לא פחות, על אביו או על אמו).

אלא שחנוכייב לא היה בין אומרי הקדיש, מה שחייב אותנו להבין מה פשר מעשיו בעיירה נטולת הגברים - ללא ספק לקונה מודיעינית כבדת משקל שהיתה עלולה להעמיד בסכנה את המבצע כולו. ואולם, ככל שהפעלנו את קשרינו הענפים לא הצלחנו לרדת לעומקה של התעלומה, באשר חנוכייב התגלה כבחור מסתורי, ממולח וממודר עד מאד. רק לאחר נסיונות חוזרים ונשנים, שכללו אי אלו תרגילי חקירה מורכבים שאין כאן המקום לפרטם, הצלחנו לחלץ ממנו כי הוא שרוי באי אלו "בָּאלְשוֹי פְּרָאבְּלֶמִי", בעיות גדולות, שעל אופיין לא הסכים בשום אופן להרחיב, ואשר הביאו אותו לברוח ממוסקבה באישון ליל ולחפש מסתור בעיירת הולדתו שכוחת האל אשר מעבר להרים.

אגב, במאמר מוסגר, חנוכה חנוכייב לא היה היחיד מבני הקהילה הקטנה שזכה להיקרא על שם חג האורים. מאחר וכל תפילה נתונה בבית הכנסת הסתיימה בתפילת יזכור, אשר במסגרתה הוקראו שמות כלל נפטרי הקהילה בשנה החולפת - זכינו להתוודע באופן בלתי אמצעי (ורפטטיבי עד זרא) למאגר מגוון ביותר של שמות מקומיים. מלבד כמה וכמה חנוכות, כיכבו שם גם שמות נפלאים כמו ישמעאל, רמבם, אביי, ואפילו אישה בשם פורים (בת אסף, אם ממש חשוב לכם לדעת).

ובחזרה לקיץ 1998. על מדף עץ מימין לדלת בית הכנסת עמדה חנוכיה קטנה שחנוכייב היה מקפיד לנשק בבואו ובצאתו. מאחר והיה היחיד שנהג כן שאלתי אותו לבסוף לפשר מעשיו ולמדתי כי הבחור - באורח לא מאד מפתיע, יש להודות - היה ספוג געגועים לחג החנוכה וחיכה לו בקוצר רוח בלתי מסותר. אלה לא היו הסופגניות, הלביבות או הסביבונים שדרכו את קפיץ ערגונותיו, כי אם הסגולות הניסיות הידועות המיוחסות לימי החג. חנוכייב האמין באמת ובתמים כי בחנוכה הקרב ובא יתרחשו אי אלו "בָּאלְשוֹי צ'וּדֶסָה", ניסים גדולים, שיפתרו באופן כולל ומוחלט את ה"בָּאלְשוֹי פְּרָאבְּלֶמִי" שריחפו מעל ראשו ואשר הביאו אותו לרדת למחתרת ולנוס אל הרי הקווקז כאחרון הנרדפים.

בינתיים הקיץ נאסף ומשימתנו הסודית באה אל קיצה. במוצאי ראש השנה תשנ"ט המראנו חזרה ארצה, מותירים מאחורינו אי אלו זרעים מסווגים שנזרעו בקפידה וכן כמה וכמה סוכנים רדומים שחיכו ליום פקודה. יומני המבצע ננעלו בכספות מיוחדות בגנזך המדינה ואנו, הסוכנים, המשכנו הלאה בשגרת חיינו. מאחר והתבקשנו, מסיבות מובנות, לא ליצור בשום אופן כל סוג של קשר עם בני הקהילה, לא היתה לי באמת דרך לדעת מה עלה בגורלו של חנוכה חנוכייב, והאם אכן הוציא אותו חג החנוכה ה'תשנ"ט מאפלת הבאלשוי פראבלמי אל הישועה המקווה.

והנה לפני כמה שנים, כ-20 שנה לאחר סיום המבצע, שלח אלי אחד הסוכנים המעורבים קישור לסרט של חנוכת בית הכנסת הגדול של העיירה, אותו שהיה סגור ומסוגר בתקופת שהותנו בה. הנה כי כן מסתבר, שנגיד יהודי מבני המקום, כיום אוליגרך מוסקבאי רב עוצמה, תרם סכום עתק לשיקומו של בית הכנסת העתיק, ואף הגיע במיוחד ממוסקבה כדי לכבד בנוכחותו את הפתיחה המחודשת.

ליד דוכן הנואמים ניצב עצם גדול, מכוסה יריעת קטיפה אדומה, והמנחה הזמין ברוב רושם את הנגיד התורם לטקס הסרת הלוט. הלה פסע אל הבימה בחליפה כחולה הדורה וכובע פרווה שחור, וכשגבו למצלמה הסיר בתנופה את יריעת הקטיפה וחשף לעיני המוזמנים המשתאים חנוכייה עצומת ממדים, עשויה מקשה זהב ומעוטרת פיתוחי חותם מעשי ידי אמן. או אז נקבצו סביבו כל נכבדי הקהילה, וכן חבריו הנגידים שהטיס ממוסקבה במיוחד, לתמונה קבוצתית.

וגם ממרחק השנים, לא התקשיתי אף לרגע לזהות את "הנגיד הנכבד מר חנוכה חנוכייב נרו יאיר", עומד נרגש ומחויך כחתן ביום חופתו למרגלות חנוכיית הענק, סוגר מעגל עם חגו האהוב, אשר על שמו נקרא ואשר לפני אי אלו שנים, בלי שום ספק, הוציאו מאפלה לגאולה ומשעבוד לאור גדול.

)בתמונה, המפוקסלת חלקית מטעמי בטחון שדה: עבדכם הנאמן כסוכן צעיר, יחד עם שניים מאנשי כוחות הביטחון האזריים אשר שומנו היטב באי אלו מרשרשים לטובת הצלחת המבצע. חדי העין מביניכם ודאי יוכלו להבחין כיצד הימני מסמן באצבעו במורת רוח לסוכן הנוסף, ששמו נאסר בפרסום כרגע, כי הסכום ששולשל לכיסו אף אינו מתקרב כדי כיסוי תועפות הסיכון שנטל על עצמו).

יום רביעי, 24 בנובמבר 2021

יארצייט הודי"ה דפרדי מרקיורי


אחחחח פרדי, איך הלכת לנו יא פרדי. ואיך כבר עברו שלושים שנה יא אללה.

איך כשהייתי בתחילת כיתה י' (עד אז הכרתי בעיקר את מרדכי בן דוד ואתניקס) גיסי קנה לי את "איניואנדו" בקסטה ועףףף לי הסכך מהדבר הזה וכל כך נדהמתי מהקול שלך והייתי חורך אותה על הווקמן הלוך ושוב הלוך ושוב.

וכמה חודשים אחר כך הלכת ככה פתאום, וכל פעם שהייתי שר איתך "I can fly my friends" היו נקוות לי דמעות בעיניים.

ואיך הייתי הולך לפיקדילי, ברחוב ש"ץ שמה מעל המשביר, ובכל פעם מפנק את עצמי בעוד קלטת, עד שקניתי את כולן ורק את ההוא עם רדיו גה-גה לא הצלחתי למצוא וידעתי שזה להיט ענק והתמלאתי ציפייה כבושה ובסוף, כשמצאתי והאזנתי, אמרתי לעצמי "מה? זהו?".

ואיך הלכתי לחנות הזו של החולצות המודפסות בכיכר ציון ובלב רועד קניתי חולצה עם הדפס של קווין, ביי פאר הכי פושטקי שלי עד אז, ואיך נכנסתי הביתה עם ג'ינס ליווייס עאלק מקורי ממחנה יודה וחגורת ליווייס עאלק מקורית מאותה חנות עצמה ועם החולצה הזאת על ארבעת הגויים מגודלי השיער שהתנוססו עליה, ופיה של אמא שלי הצדקת לא הוציא הגה אבל לבה ודאי אמר בקול רם מאד "אוי ואבוי מה קרה לי לילד".

ואיך בישיבה התיכונית היינו שמים את הדאבל קאסט הענק של גדעון על אדן החלון של החדר בפנימייה, מכוונים אותו לכיוון המשוער של בתי הר"מים ומשמיעים בפול ווליום את "we will rock you" ואת "the show must go on" כדי להראות להם מה דעתנו על האיסור הגורף לשמוע מוסיקה לועזית.

ואיך ג'ורג' מייקל ואדם למברט הם אחלה זמרים, וזה ממש לא אשמתם, אבל בנעליים שהשארת אפשר רק לשחות מקצה אולימפי מהעקב לחרטום.

ואיך לקחתי את הבכורה לראות את הסרט עליך בקולנוע וכל שתי דקות אמרתי לה יואו את לא מבינה יואו את לא מבינה, בתצוגה מושלמת של אבא מדגם "קשיש-מתלהב".

ואיך אני גאה שהילדים משמיעים אותך בבית וברכב ואני מתבונן מהצד ורואה כמה המוסיקה שלך נוגעת בלבם בדיוק כמו שנגעה בלבי אי שם לפני שלושים שנה.

ואיך היית שילוב מושלם, אנושי כל כך ונוגע ללב, של פרפומר-על עם בחור ביישן, נחבא אל הכלים.

ואיך הלכת לנו הרבה לפני הזמן.

שלום לעפרך, פארוק בן ג'ר בולסרה. ההצגה שלך מעולם לא הפסיקה.

יום שבת, 30 באוקטובר 2021

עשר עובדות, השערות ומחשבות סביב שואה, משפחה וזיכרון

1. רוד ון ניסטלרוי היה אגדת כדורגל בשנות ה-90 וה-2000. הוא שיחק במנצ'סטר יונייטד ובריאל מדריד אבל מזוהה יותר מכל עם פ.ס.וו. איינדהובן, המועדון שגידל אותו.
לברטה ון אודן, בת הזקונים של אדריאנוס ומריה ון דן ברג, מצילי אבי במלחמה, והיחידה שעודנה בחיים (היא בת 90) יש אחיין בשם רוד ון ניסטלרוי, שכבר סיפרתי עליו כאן בפוסט קודם לא מזמן. לפני הכל נגנבתי מזה שקוראים לו בדיוק, אבל בדיוק, כמו אגדת הכדורגל ההיא. "כן, זה נכון", כתב לי, "תמיד שאלו אותי איך זה מרגיש לחלוק איתו את אותו שם. עניתי להם שאם כבר זו שאלה שצריך לשאול אותו לגביי".

2. מעת שנחנכה אנדרטת השמות החדשה באמסטרדם, מקדיש רוד, שאיננו יהודי אך בן משפחה לכל דבר ועניין, זמן ומאמץ מרובים לתעד את משפחתנו המורחבת, שנספתה יחד עם רוב רובה של יהדות הולנד באושוויץ ובסוביבור. בתיבת המייל שלי נחתו עוד ועוד מיילים ממנו, עם תצלומי שמות, מסמכים ורשימות. כל מייל שכתב נחתם על ידו בציווי זהה: אסור שאף אחד יישכח.
הרשומה נכתבת כנגזרת של הציווי הזה.

3. באופן טבעי כתבתי כאן לא מעט על סבי וסבתי. לכל אחד מהם היו שלושה אחים. בכל משפחה נספו שלושה אחים ואחד ניצל.
אלי, אח של סבא, חש כנראה בסכנה המתקרבת והפליג לאנגליה ממש רגע לפני שנסגרו השערים
.
מרגרט, אחות של סבתא, היתה בין הבודדים שהצליחו לברוח ממחנה הריכוז ווסטרבורק בצפון הולנד ולהתחבא עד סוף המלחמה. שניהם שרדו את המלחמה בגופם אך לא לגמרי בנפשם. וכי אפשר לצפות אחרת
?

4. ארבעת האחים האחרים, הרמן ומאוריץ אחי אבא, ויעקב ומריאנה אחי סבתא, לא ניצלו. הם הועלו על המשלוח הענק שיצא מווסטרבורק לאושוויץ בסוף ספטמבר 1942. מצד אחד, בניגוד לסוביבור - בו נספו סבי וסבתי, ואשר כשעתיים מרגע שבאת בשעריו כבר לא היית עוד בין החיים - באושוויץ היתה סלקציה. מצד שני, ידוע שמשלוחי הענק שהגיעו לאושוויץ ממערב אירופה בתקופה זו נלקחו על פי רוב מיד להשמדה.
אין לי דרך לדעת מה עלה בגורל דודי אבא מרגע שהגיעו לאושוויץ. נותר לי רק לקוות שסבלו כמה שפחות לפני שהובלו אלי מיתה משונה
.

5. סבי וסבתי הספיקו להביא לעולם בן אחד, וממנו יש להם שישה נכדים ועשרים וחמישה נינות ונינים, כן ירבו (האחרון נולד לפני כמה שבועות) הנושאים בלבם ובתודעתם את זכרון סבא אורי וסבתא שרה. אולם ארבעת דודי אבא שנספו מעולם לא נישאו ולא הביאו ילדים לעולם, מה שמעצים בעיניי אף יותר את הציווי לזכור ולא לשכוח; שחיו כאן פעם, שאהבו ונאהבו, שקיוו ונכזבו, ששמחו וכאבו. שהתקיימו בעולם.

6. הרמן-חיים, אחיו הגדול של סבא, היה בן 52 כשנספה. כשאר בני המשפחה (למעט סבא המורד שפתח חנות תקליטים במרכז אמסטרדם) עסק גם הוא בליטוש יהלומים. בעמוד המוקדש לו באתר הזיכרון של יהודי הולנד מובא דו"ח רשמי של משטרת אמסטרדם (בתמונות. תודה Laura על העזרה בתרגום) ובו מתואר כיצד פסע הרמן בליל חורף אחד במרכז העיר מרושת התעלות, ומפאת החשיכה חשב שעלה על גשרון אך בפועל מעד וצנח אל המים הקפואים. באמסטרדם המרובעת זו היתה כבר עילה להנפקת דו"ח רשמי אודות האינסידנט, אבל כך לפחות הרווחנו דרישת שלום בודדת (ומשעשעת) מהרמן של החיים הנורמליים, אמנם קצת יותר מחצי שנה לאחר הכיבוש הגרמני אך לפני תחילת טירוף הגירוש וההשמדה.
שמו השני של אחי, אליכל, הוא חיים, על שמו.

7. מאוריץ-משה, קטן מסבא בשלוש שנים, היה בן 37 כשנספה. מהתמונה היחידה שנותרה לנו ממנו ניבט קלסתר עז, יהודי מאד. גם הוא, כאחיו וכמרבית בני הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם, ליטש יהלומים למחייתו. כאמור לעיל, גם הוא, כאחיו הגדול הרמן, מעולם לא נישא. אולי היתה זו העובדה שאיבדו את הוריהם בגיל צעיר (סבא וסבתא רבא, דוד חיים רודריגז גארסיא ורבקה לבית מורפורגו, נפטרו בגיל צעיר יחסית לפני המלחמה) שתרמה לכך שהתקשו למצוא את מקומם בעולם ולהקים משפחה בעצמם.
בתחילה חשש אבי שלא יהיו לו מספיק צאצאים לקרוא להם בשמות כל קרוביו שנספו, ולכן נתן לאחי הצעיר דעאל את השם "יעשה", הלחם של יעקב (ויירה, עליו אספר מיד) ומשה.

8. יעקב ויירה היה אחיה הקטן של סבתא שרה, סך הכל בן 20 כשנספה. לאחרונה התגלגלה לידינו תמונה יקרת המציאות (מצורפת לפוסט זה) של חלק מבני משפחת ויירה, כנראה סביב אירועי החתונה של הבת מרגרט (היא ובעלה שרדו את המלחמה). בשורה הראשונה, עומד משמאל, רציני וחמור סבר, סבא רבא יוסף ויירה, שאני נושא את שמו. לידו הזוג הצעיר, מימין להם סבתא רבא חוה ויירה לבית דה רוסה ולידה, נמוך קומה ושחור שיער, יעקב בן זקוניה (המצולמים בשורה השניה הם אורחים וקרובים. איני יודע מה עלה בגורלם(.
זו התמונה היחידה של יעקב ויירה שנמצאת בידינו. מעבר לתמונה הזו, ולעובדה ששם החיבה שלו היה יאפּי, איני יודע עליו דבר
.

9. מריאנה-מרים היתה גדולה מיעקב בשנתיים וקטנה מסבתא שרה בשש שנים. היא נספתה בגיל 22, בשיא פריחתה, לפני שהיה סיפק בידה להקים משפחה. מה שצובט את לבי יותר מכל הוא שלא נשארה לנו אפילו תמונה אחת שלה ואיננו יודעים כיצד נראתה. כאילו לא די בכך שהיה אדם ונכרת באבו ואיננו עוד, ואף לא הותיר אחריו צאצאים, או כתובים, או כל דבר אחר שיעיד מכלי ראשון על ישותו ועל עצם קיומו בעולם - גם דבר בסיסי כל כך כמראה קלסתר פניו נעלם מאתנו.

10. כשנולדה בתי הבכורה נתקף אבי שנית בבהלת ההנצחה שכבר הביאה אותו בעבר להלחים כמה שמות יחד, וביקש שאקרא לה מרוה, הלחם של מרים וחוה, אם ובתה, סבתו ודודתו. אמרתי לו שאין צורך, נביא לו שבט יפה כמו שביקש ויהיו לנו מספיק ילדות וילדים לשאת את שמות כל קרוביו. ובאמת, שחקיה אחותי הגדולה קראה לבת הזקונים שלה טלאל חוה, ואילו אני, בגאווה גדולה, קראתי לבתי בכורתי נעמה מרים, והצבתי יד לזכרה של מריאנה-מרים ויירה, "שֵׁם עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת".

הרשומה הזו מוקדשת לרוד היקר, בן משפחתי, ששב ולימד אותי פרק בהלכות זיכרון.
ככל שעוד אנשים יידעו ויקראו על הרמן ומאוריץ, יעקב ומריאנה - יקבלו קיומם וזכרונם משנה חיות ותוקף
.