והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

סאנדיי באנאפוליס

ארכיאולוגיה, מסתבר, גם היא ענין של גיאוגרפיה. בארה"ב, למשל, כל עיירה מהמאה ה-18 ומטה מוכרזת אוטומטית כ"היסטוריק דיסטריקט" ומיועדת לשימור קפדני. אמת, לעתים לא קל לעצור את הגיחוך שעולה במעלה הגרון למראה תצוגות שברי הבקבוקים וקופסאות הפח שבמוזיאונים המקומיים. אבל ניחא, צריך הלוא להתחיל ממשהו.

את הסאנדיי החולף הקדשנו לשתיים מהעתיקות שבעיירות מרילנד: אליקוט סיטי ואנאפוליס (שהיא גם בירת המדינה). השילוב בין הרחובות הצרים, הככרות הקטנות והמוצלות, בתי העץ המסוגננים, צבועים כל אחד בצבע מופרע אחר, והגוונים הפראיים של השלכת המרילנדית, הוא מהמם חושים ביופיו.

אחר הצהריים שלם הסתובבנו לנו היום ברחובות אנאפוליס. רחובות קטנים אך שוקקים; מרוצפים אדום עליז ומתרוננים בשלל גווני בתים וגגות. יאכטות נעות בעצלתיים על מי הנמל הטבעי המושלם שמספק לעיר מפרץ הצ'ספיק. ובעיקר שלווה נסוכה על הכל. שלווה אמריקאית מעוררת קנאה, של עיר ואזרחיה שדבר לא מאיים על קיומם ושגרת יומם.

בשנת 2007 התקיימה כאן וועידת שלום גדולה בינינו לבין שכנינו, באחד מבנייני אקדמיית הצי המרשימה השוכנת כבוד בעיר. יושב לי עם משפחתי על המזח - מפרשים לבנים מתנודדים על כחול רוגע וממלאים את שדה הראיה שלי; שני חבר'ה צעירים מנגנים מוסיקה אירית מתפצחת שמרקידה את ילדיי כמעט מבלי משים - חשבתי לעצמי, שאולי זו הסיבה שבגללה העדיפו האמריקאים את אנאפוליס על פני וושינגטון הקרובה. כדי שהנעימות הנפלאה של העיר הזו תמיס משהו בלבבות; תרכך קצת את קשיות הנפש של שני הצדדים הנלפתים זה בזה שנים רבות כל כך. ואולי גם כדי שנראה מה יכול להיות נחלת חלקנו פעם, מתישהו, כשישרור סוף סוף השלום גם בשכונה שלנו.


בכיכר הקטנה שלפני המזח יושב אלכס היילי וקורא מספרו לכמה ילדים הרובצים מולו, מרותקים. הספר שכתב, "שורשים" - יחד עם סדרת הטלוויזיה שנכתבה בהשראתו - שינו את פני התרבות האפרו-אמריקאית והשפיעו עמוקות על התמודדותה של ארצות הברית עם הנושא הטעון של העבדות. הפסל של היילי חי ואמיתי כל כך, עד שאשה אפרו-אמריקאית צעירה ניגשת ולוחצת בהתרגשות את ידו.

ב"שורשים" מספר היילי את סיפורה של משפחתו, החל מהלוחם האפריקני קינטה קונטה, שנלקח לעבדות במטעיה של מרילנד במאה השמונה עשרה; עבור בבתו, קיזי, אשר נמכרה בעל כורחה לנוגש אכזר (שגם אנס אותה) וכלה בהתעללויות הבלתי פוסקות שספגה המשפחה מבריוני הקלאן בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים.

כמה שאר רוח ותקווה מקופלים בסיפורו של היילי, ושבים ונגלים באורח פלא בעיני הברונזה של פסלו, הניצב בלב עיר הבירה של המדינה ששיעבדה שרירותית את סבי סבו. כמה אנשים ודאי אמרו, לאורך המסע הנפתל הזה, לאבותיו של היילי, ואולי גם לו עצמו, שאין סיכוי. שחבל על הזמן. שיש דברים שלא ישתנו. ציטטו את בראשית ט, כ"ה וטענו שזו גזירת האלוהים. ניסו, בשוגג או במזיד, לחנוק את הסיכוי. לכבות את החלום.

לא חסרים כאלה גם במזרח התיכון (כולל, אוי לבושה, שר החוץ של מדינת ישראל). תמיד היו ותמיד יהיו. אבל אני מביט בפסל של היילי ונושם את השלווה של אנאפוליס ולא נותן לאף אחד להרוס לי את התקווה.

בקרוב אצלנו.

.

יום שבת, 23 באוקטובר 2010

עלילות דייויד בן ג'סי בזיקלאג



או: שיעור בתנ"ך מפי האב או'מאלי, באדיבות "רדיו הישועה", בולטימור סיטי, בתרגום חופשי (הצחקוקים מקוריים(.

בוקר טוב לכם, מאזינים יקרים, וברכת המושיע על ראשכם. היום נמשיך לקרוא בפרקי האולד-טסטמנט ונספר לכם על עלילות דייויד בן ג'סי - שניה לפני שנהיה קינג דייויד - מהרגע שהגיע לזיקלאג. כי עליכם להבין, מאזינים יקרים, שאחרי שהאיזראלייטס יצאו ממצרים וכבשו את ארץ כנען, פתאום התפנה להם המון זמן לדבר אחד עם השני ולמצוא את הקרובים שלהם ולהתחתן ולבנות בתים וכל זה, ולפני שבכלל הספקתם להבין מה-מי-מו - כבר נהיה להם מלך, שקראו לו קינג סול. א-מה-מה? קינג סול פישל בענק, חברים, בענק! לא חשוב כרגע איך, אז גוֹד אוֹל מָיְיטִי החליט לקחת את הג'וב שלו ולהעביר אותו לדייויד. ואתם בטח יכולים לנחש שסול לא ממש אהב את הרעיון (חחח, חחח) ולכן יאנג דייויד שלנו היה צריך לברוח לזיקלאג. אבל אל תדאגו לו, פולקס. דייויד לא נשאר לבד בזיקלאג יותר מדי זמן, כי תיכף ומיד כשהוא בא לשם, ישר התאספו סביבו כל מיני אנשים. עכשיו, שאלוהים הרחום יסלח לי אם אני לא קורא נכון את השמות, כי זה באיזראלייטית, וזו שפה מסובכת שאללה יוסתור - אבל היו שם אחייזאר, שהוא היה המפקד, וג'ייזיאל ופאלאט הבנים של אזמוות', ג'רימות' וג'וזבאד וג'שובאם וזבאדיה וג'רוהאם וג'ואזר ושמראיה וג'האזיאל ועוד כל מיני חבר'ה עם שמות מעניינים מאד שאני אחסוך מכם כרגע. וכל האנשים האלה, מה אתם יודעים, היו אנשים מגניבים לאללה, אבל מה - מהסוג שלא הייתם רוצים לפגוש בדאונטאון זיקלאג בלילה, פולקס, איף יוּ נואו וואט אַיי מִין (חחח, חחח). כי מסביב לדייויד התאספו כל השאק-שאקלים של האזור, שהבינו שבא לשכונה בחור חדש ושקינג סול הוא כבר סחורה משומשת, לייק א סוס מת, יו נואו. אתם רוצים לדעת למה אני מתכוון כשאני אומר שאקלים? תקשיבו טוב טוב. כל אחד מהחבר'ה האלה ידע לקלוע חיצים ואבנים בשתי הידיים שלהם. ג'יזס כרייסט, מאן. בחיי, אני בקושי יכול לזרוק פריזבי לכלב שלי, ועוד ביד ימין, אבל הבאדי'ז האלה יכלו לקלוע אבן ישר למצח של בנאדם ממייל וחצי, ממש כמו דייויד מול גולאייאת' כי הרי גם הם היו מג'וּדֵיאַה, אבל אצלם זה עבד בשתי הידיים. ואז חשבתי לעצמי, רבאק, אם רק אמא שלי היתה יודעת על החבר'ה האלה, כי אמא שלי, מֵיי שִי רֶסְט אִין פִּיס, היא היתה שמאלית לגמרי כל החיים שלה ואשכרה התבאסה מזה רצח, ופעם כשהיא קנתה נוזל כלים שלחו לה במתנה כפפת ניקיון אבל היא פשוט שלחה אותה חזרה, פוֹלְקְס, ככה כמו כלום, כי לא שלחו לה כפפה שמאלית כמו שהיא ביקשה ונמאס לה כבר מזה שאף אחד לא שם פס על השמאליים (חחח, חחח). אבל, רגע, איפה הייתי? אה, כן. אז החבר'ה האלה יכלו לירות בקשת ולקלוע אבנים בשתי הידיים שלהם ולפגוע בלי בעיה אפילו משני מייל, מאן. ואתם יודעים מה עוד מסופר על החבורה הזאת? שהלוחם הכי חלש שמה היה יכול לקרוע מאה אנשים לחתיכות כמו כלום. והלוחם הכי חזק היה יכול לכסח אלף חיילים בבת אחת, אז תאמינו לי, פוֹלְקְס, בשבילי היה מספיק שיהיה לי איזה חבר מהחלשים שלהם, שיהיה בסביבה, ככה, ליתר בטחון. אבל בכל מקרה, זה היה חשוב מאד שכל החבר'ה האלה באו לחזק את דוד, כי הבנג'מייטס, שהם היו החבר'ה של קינג סול, גם הם לא היו פראיירים, מאן. ממש ממש לא. ואני יכול להבטיח לכם את זה, כי באיזה מקום אחר בתנ"ך כתוב עליהם - תקשיבו טוב, פוֹלְקְס – שהם היו יכולים לקלוע בחץ וקשת מאיזה אלפיים פִיט אל שערה אחת של בנאדם ולחתוך אותה על המקום. והם עוד היו שמאליים, חי אמא שלי. אז בטח שדייויד היה צריך עזרה נגד הבנג'מייט דֶוִיל'ז האלה. אל תשכחו גם שכל המשפחה של דייויד, אבא ג'סי וכל האחים, שבטוח היו מה זה שאקלים, נשארו בג'ודיאה ולא יכלו לעזור לו בזיקלאג-סיטי. אז כל החבר'ה האלה התאספו להם בזיקלאג ובאו לדייויד וצרחו באושר: היה לנו למלך, הו, דייויד בן ג'סי! הושיע אותנו, הו יס, דייויד בן ג'סי! וכאלה. ואיך שדייויד ראה את כל הג'זובייד'ס והג'ייזיאל'ס האלה קופצים באטרף שלהם הוא על המקום ידע שהוא כבר מסודר לאללה, ושזה רק ענין של זמן עד שהוא עוזב את זיקלאג פוֹר גוּד והולך להיות מלך ולגור במקום קצת יותר נורמלי.

ואתם בטח שואלים את עצמכם: איך כל השאק-שאקלים האלה קשורים אלינו, אנחנו הרי אנשים פשוטים, בקושי מסוגלים להחטיף מכות עם יד ימין, ולקלוע? אפילו לסל של הילד בבֶּאק-יָארְד אנחנו לא קולעים. אבל בואו אני אגיד לכם: כמו שהחבר'ה האלה היו טובים עם אבנים ועם חצים – ככה ג'יזס נתן לכם דברים שאתם טובים בהם. וכמו שכל הג'מעה הזאת לא פחדה מהבנג'מייטס ומהחיצים שלהם, ככה גם אתם לא צריכים לפחד מהדֶוִיל שבתוך הלב שלכם. אז קומו, חברים, וקחו את החרבות שלכם ואת החיצים ואת האבנים, שזה בעצם הכשרונות שלכם והדברים שאתם הכי טובים בהם, ולכו תראו לדֶוִיל ולסֶייטֶן מה זה להתעסק אתכם ותכסחו להם את האמ-אמא פעמיים כי טוב בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.


מפי עוללים:

נעמה: אבא, רוצה לשמוע משהו שפשוט לא תאמין?
אבא: בטח! יאללה, ספרי.
נעמה: רגע, רגע, רגע, מה נראה לך? קודם תבטיח לא להאמין.
_______

נעמה: אבא, מתי תבוא כבר?
אבא: עוד שניה בדיוק אני מגיע.
נעמה: אוי ואבוי...
אבא: למה אוי ואבוי?
נעמה: כי שניה של מבוגרים זה הרבה מאד זמן
_______

אבא, איפה החוט הדלמטי? (נעמה מצחצחת שיניים).