והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שישי, 14 ביוני 2019

רותי

ראיתי אותה פתאום, מחככת גב סומר כנגד דלת הזכוכית של בית הקפה המדברי הצנוע בו ישבתי. דילמה: מצד אחד חייב לצלם, לשלוח מהר לילדים, שיראו. בכל זאת, נמרה אמיתית מארץ ישראל. מצד שני צריך איכשהו גם להחזיק את הדלת, שלא תיכנס בטעות לדגום אותי. אבל, מעשה שטן, כל פעם שהתקרבתי לידית היא נסוגה לאחור, יוצאת לי מהפריים. בסוף אמרתי לעצמי חלאס מספיק, נפתח את הדלת וזהו, מה כבר יכול לקרות.

אוההה, תודה באמת - פתחה הנמרה הצעירה את פיה למול עיניי הנדהמות, ממש כאתונו של בלעם בשעתו - כבר באתי להתייאש ממך, בחיי. שעה מתמרן לי בין הטלפון לדלת כמו איזה חושם. כאילו, מה נסגר? מי ישמע מה עשית ממני, טיגריסית מינימום. אנחנו נמרי מדבר, אחי. באמת נראה לך שהייתי מתעסקת איתך עם כל המאסה שלך?
- סליחה, את צודקת תכלס.
- רותי, נעים מאד.
- רותי? אשכרה?
- כן, רותי, מה יש? למה ציפית? נגמר הדור ההוא של שלומציון וחומיבבה ובבתא ותיהמת. חלאס. אנחנו כולה נמרים, לא אנדרטות ציוניות. גיורא אילני מוזמן לקרוא לבת שלו חומיבבה אם ממש מתחשק לו. אני רותי וזהו.
- סבבה רותי, גם נראה לי שגיורא אילני כבר לא איתנו.
- ברוך דיין האמת. ועכשיו בוא נעשה עסק, אתה תקנה לי משהו לאכול ואני אדפוק לך כמה פוזות שאתה רוצה בשביל הפייסבוק והוואטסאפ שלך.
- מזתומרת לקנות? אתם לא צדים יותר?
- צדים, צדים, אבל חם היום רצח, סחוניה דל מות. גם ככה הציד פה קשה, בינינו.
- וואלה?
- וואלה וואלה. אנחנו והיעלים זה לא כוחות. הם גדולים מדי, בחייך. רק הקרניים שלהם לבד זה כל האורך שלי. שפני הסלע משחקים בונקר. מה נשאר לנו, חתולים מהקיבוץ? אכלת פעם חתול?
לא שידוע לי, אמרתי, נזכר בעל כורחי בשווארמיה המפוקפקת ההיא ליד צומת מסמיה.
- עזוב, לא גליק גדול, תאמין לי. אז מה קונים?
- מה בא לך?
- יום שישי היום, במכולת בקיבוץ מוכרים לחוח. לדעתי בשעה כזו עדיין יש.
- לחוח? את אוכלת לחוח?
- בואנה אתה עם השאלות עיני עגל שלך. כן, לחוח. אוהבת לחוח, מה תעשה לי?
- יאללה, לחוח איט איז. אוהבת גם חילבה?
- תשמע, אני גזורה על חילבה, גזורה. אבל אל תשתולל עם זה.
- למה לא?
- כי חילבה פוגע לי בכושר ההתמצאות במרחב, זה למה. למדתי את זה בדרך הקשה. ואני כבר רואה את העיניים שלך מתעגלות אז שים ברקס. ככה זה. פשוט ככה. לא על כל דבר חייבים לשאול למה.

שעתיים ותשע חבילות לחוח לאחר מכן ישבנו תחת שיטה גדולה בערוץ הנחל. תשמעי רותי, אמרתי, מצב הנמרים בארץ קשה. יש מצב שאת הנקבה הפוריה היחידה שנשארה. את חייבת למצוא זכר ולהעמיד איתו דור חדש. הזמן דוחק.
אהה, הפטירה בחוסר ענין מופגן, שמתי עין על מישהו.
אז קדימה רותי, אמרתי בלהט, גורל נמרי ארץ ישראל מונח על כתפייך, ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות!
אויש, רטנה, עוד פעם אתם עם הפאתוס והדגלים והפסוקים. תשמע, אני לא עובדת בשביל החזון הציוני, כבר אמרתי לך את זה. אני אתרבה כשיתחשק לי, לא שניה קודם.
אבל יכול לקרות לך משהו בינתיים, אמרתי.
תסתכל עלי, אמרה, אני רובצת פה מתחת לעץ וזוללת לחוח. החיים הטובים, אחי. מה כבר יכול לקרות לי?
טוב רותי, קמתי וניערתי את האבק מבגדיי, אני חייב לזוז. שבת וזה. תשמרי על עצמך, כן? יש לך אחריות לא קטנה.
רותי הרימה כפה לשלום. א גיט שאבעס רב ייד, אמרה, אם אתה שוב באזור קפוץ לבקר.

שבועיים אחר כך קראתי בעיתון שפקח של רט"ג מצא את רותי מרוסקת איברים למרגלות מצוק אימתני בנחל דרגות. "נמרי מדבר יהודה - הסוף", זעקה הכותרת במנומר על רקע אדום. פאק, חשבתי לעצמי אוטומטית, היא שוב הגזימה עם החילבה.

#חלוםשהיהבאמת