והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 29 באפריל 2010

המדריך לבולטימוראי שומר הכשרות - פרק שלישי ואחרון

אולרייט, חברים. אנחנו מתקרבים לסופה של סקירתנו הקצרצרה (שעומדת כרגע על - אבוי - חמישה מקומות). בכל זאת, יש לי עוד רוד-טריפ שלם לכתוב עליו. 

אין לי הרבה מדי לכתוב על אקסנט, וזאת דיוק מאותה סיבה בגללה החלטתי להזכיר גם אותה כאן. כי אקסנט היא בסך הכל מסעדונת בשרית כזאת, כמו שיש בישראל בכל פינת רחוב. רק שבישראל יקראו לה "מפגש האחים דדוש" וירבצו בה בקרוקס ובגופיה עם נגיעות טחינה. ופה, לעומת זאת, ייקראו לה - אהם-אהם-וגם-טטטטאם – "א-ק-ס-נ-ט", ושמה יינשא על שפתיים רוטטות בחרדת קודש משל היתה מינימום "יועזר בר יין". וזו, רבותיי, היא היא תמצית הטרגדיה בה עסקו שלושת הרשומות האחרונות באישציפור. 

באקסנט יש המבורגרים סתמיים לחלוטין, סטייקים בינוניים, כריכיים אימתניים ("סאב'ז" בפי הילידים), שיגרמו לעורקים שלכם להרגיש כמו צומת מסובים בערב ליל הסדר, וצלי עוף שאין לי דרך אחרת להגדירו אלא כשבר-צלי. שום דבר מיוחד, אם לא למטה מזה. אבל התינוקות שנשבו מפייקסוויל ממשיכים לעלות אליה לרגל ולהרגיש קרניבורים מהמאיון העליון. ניחא - מה שלא יודעים לא כואב. 

גם על אומאמי שמענו כאן שירות ותשבחות אין קץ, כאילו היא דייויד צ'וּ'ז דור 3.5 לפחות. היא גם מתהדרת בתואר "ביסטרו", שאין לי שמץ של מושג מה משמעו אבל כולו מצלצל הוד והדר וזיגוג תאנים. לכן, כשחגגה זוגתי הרבנית תליט"א שמונה עשר אביבים במוצאי יום העצמאות האחרון, לבשנו חג (=הורדנו את העניבה) ושמנו פעמינו הנרגשים אל ה"ביסטרו" הנזכר למען יתעדנו בני מעינו במיני מעדני אוריינט שאין הדעת משערתם כלל.
או אז, בלי שום התראה, דרסה אותנו אומאמי בסגנון סיני חופשי כפעיל זכויות אדם בכיכר טיינאמן. קודם כל, כמתאבן, שילחה בנו הביסטרו את המלצרית האקזוטית וַואטָה בִּיץ', ששירתה אותנו תוך הפגנה גלויה של שנאה ומשטמה שאינן כלות עולמית, משל היינו מינימום הדאלי לאמה או בעלי מניות בגוגל.

ואז הגיעו העיקריות.
חברים, מקובל לחשוב שהעוף מגיע אל הקליימקס הטראגי של חייו ברגע בו הוא זוכה להכיר מקרוב את המילה האחרונה בארגז הכלים של מוישה השוחט, אך אין לך תרמית גדולה מזו. כי העופות הצדיקים, שהיו מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים, ומשכימים בבוקר לעבודת בוראם (בבחינת "יהא הוא מעורר השחר"), ומנקרים מזון בצנעה ולא כאוכלים בשוק; והמטילות הצדיקות, שלא ראו קירות לוליהן את כרבולתן, ולא עיכסו ברגליהן, ולא קרקרו לשון הרע ורכילות ושאר מיני קרקורים בטלים עם האווזות בחצר - כל אלו חזקה עליהם שיעלו על שולחנם של מיטב צדיקי וחסידי פייקסוויל, משמאלם קרטופל עסיסי ומימינם אורז פרסי, וכבוד יעשו להם במותם יותר מבחייהם.

אבל העופות החטאים וההוללים, עליהם כבר קרא הנביא "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם; הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה, וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" לא יימלטו משורת הדין, וסופם שיתגלגלו לאחר מותם גלגולים שונים משונים ויידונו במיני ירקות שלוקים ובלהבת רטבים דליקים ובחיבוטי שומשומין דביקים ובקֶלע פסולת רקיקים. ולא זו אף זו, אלא אף יוצגו לדראון עולם על מצע גוויית חסה אל מול עינינו הנדהמות וקיבותינו הנכלמות. 

אמת, כבר נדמה היה כי המצב לא יכול להידרדר יותר. אך כשגמרנו אומר, המומים וחמומים, לנוס על נפשנו - נוכחתי לראות כי הנבלים הצהובים עוד הרהיבו עוז בנפשם לדפוק לנו בחשבון "גרטואיטי".
הפעם הראשונה בה נתקלנו ביופי-חי הזה - מעין טיפ בילט-אין של 18 אחוז שאתה אנוס לשלם גם אם המלצר ניקר לך עין עם צ'ופ-סטיק וחבט בך עם אגרול - היתה במסעדת בשרים יוקרתית במיאמי ביץ', ושם, מעוצם המעמד, לא העזתי לפצות את פי. אך כשניבט אלי הגרטואיטי מהחשבונית של אומאמי, אמרתי לעצמי שמספיק. שיש רגעים בהם האיש הישראלי צריך לעמוד על זכותו הטבעית וההיסטורית לא לצאת פראייר בן סאקר, ושתיחנקנה אמריקה וסין גם יחד. "סליחה", פניתי אל הנוגשׂת, "אולי זכרוני בוגד בי, ואולי זו פשוט רעֶלֶת השומשומין הקשה בה אני שרוי כרגע, אבל לא זכור לי שהזמנו "גרטואיטי".

אמרתי, ופתחתי את שערי הגהינום. תוך מאית השניה כבר עמדה מעלי הקאפואית הראשית, צורחת עלי באנגלו-מנדרינית המוכרת לי היטב מדייויד צ'ו'ז מול כל שועי פייקסוויל וסובאיה. אין צורך לומר שלא הצלחתי להבין מילה (טוב, חוץ מ"אָאוּטְלֶייגֶ'ס","לֶסְטוּלָאנְט" ו"אֶבְלִיבָּאדִי מָאסְט בִּי גְלֵייטְפוּל") אבל מתוך רצון כנה לא לסיים את שליחותי כאן משופד על במבוק - שלפתי כמו שפוט טיבטי את הארנק, שילמתי את הגרטואיטי עד הסנט האחרון ונמלטתי מאומאמי בעור שיניי.

והנקמה? הנקמה, כבר אnר פעם חכם סיני עתיק, היא מנה שמוטב להגישה קרה.

יום שני, 26 באפריל 2010

המדריך לבולטימוראי שומר הכשרות - פרק שני: כרמל'ס


המזללה הבאה עליה נכתוב כאן היא בעצם פיצריה, וככזו לא באמת היתה זוכה להיכנס למועדון המכובד כל כך של מסעדות פייקסווילאיות שאני אשכרה כותב עליהן בבלוג שלי, כי ככלות הכל, פיצריה היא ישות די נחותה בהיררכיה הגסטרונומית כפי שאני תופס אותה (אהוי, שורשיי האיטלקיים מסמיקים מבושה). בכל מקרה, אם אתם ממש בקטע של פיצה, תוכלו ללכת כאן ל"טוב פיצה" או ל"מאמא לאה'ס". לכרמל'ס, לעומת זאת, יש צ'ופר משמעותי - וואחד אליה, גם אם קוץ בה - שנוטעת אותה במקום טוב בסצנה הקולינרית המקומית. 

כרמל'ס:

לפני כמה וכמה שנים טובות, ובדרך לא דרך, הגיעו קבוצה של בחורים מאיראן לארה"ב ונקלטו בישיבת נר ישראל (או "נֵייר ישרואל") המקומית. כמה קומבינות יהודיות חובקות עולם מאוחר יותר, הופיעו כאן גם בני משפחותיהם ומשפחות יהודיות נוספות מאיראן ויצרו בתחומי הקהילה היהודית של בולטימור מיני-מעצמה חרדית-איראנית. בית הכנסת הוורדרד שלהם, למשל, הוא מהיפים והמפוארים בשדרת פארק הייטְס - שדרת בתי הכנסת והישיבות של פייקסוויל.

בחורים חביבים בהחלט הם האיראנים, ובניגוד לאחיהם האשכנזים גם לא שמעו מעולם על האיסור המפורש להתפרנס מיגיע כפיך, רחמנא ליצלן (סתאאאאם, רוב מוחלט של החרדים בארה"ב דווקא לומדים באוניברסיטה ועובדים למחייתם. רק חרדי ארץ ישראל עלו כנראה על הסטארט-אפ במסגרתו הם עומדים תחת חופתם ומפזמים בנונשלנטיות "ואני אזון ואכלכל ואפרנס" ואז, באותה נונשלנטיות ממש, שולחים את האישה לעבוד בארבע עבודות כדי שהם יוכלו להמית עצמם בראש טוב באוהלה של תורה). חמושים בחריצות ראויה לציון ובראש עסקי משובח - התסערו האיראנים ביישור קו על ההזדמנויות החדשות של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כך, למשל, מוכר הספּר שלי (המכונה כאן בפי המקומיים "הקצב מבגדד", כאילו לא היו איראן ועיראק אויבות מרות בלב ובנפש. בושה!) במספרה המגה-מאולתרת שלו עניבות, מטפחות ראש, מזמרות, חליפות, מיטות קומותיים, גביעי קידוש, ספרי קודש, מכונות קפה, תפילין ומזוזות, מגבות מטבח, מפתחות שבדיים, חוטי תפירה ונגמ"שי 'בראדלי' - וכל זה אגב עשיית השָׁמות השגרתית שלו בקרקפות קרבנותיו.

גם איש הניקוי היבש שלנו, ידידי רבי שאול, הוא יזם איראני חרוץ, שעשה את הבלתי ייאמן והצליח להתברג לתחום הקלינינג - בו שלטו עד אז הסינים ללא עוררין. כי הסינים, חברים, הם אולי חרוצים ועמלנים (וכפי שמוכיחים המלצרים בדייויד צ'ו'ז - הבקיאים בהלכות איסור והיתר כאברכי משי [סיני] לכל דבר - גם סתגלנים לא קטנים) אבל על הסטארט-אפ "שעטנז" אפילו הם לא הצליחו לעלות. כך הציע רבי שאול ליהודי עיירתנו דיל שלא ניתן לסרב לו - ניקוי יבש, גיהוץ ושָאטְנֶז צֶ'ק על הדרך - וכבש את השוק. הא-הא-הא! תאכלו אבק, מלוכסנים!

אותו רבי שאול, שהוא גם הבעלים של כרמל'ס, עלה בחושיו המחודדים על ההתאוות הבלתי מסותרת של יהודי ארה"ב לסושי, וחנך מוסד ראוי לכל תשבוחת: סושי אכול-כפי -יכולתך בכל יום שלישי. שולחן פשוט עם מפה כתומה, דוד גדול של מרק, קערת סלט ענקית, סוּשֶׁף שמנמן אחד וימבה סושי ללא הגבלה. מה עוד צריך הבנאדם בחיים?
כך הפכה כרמל'ס מסתם עוד פיצרייה לאתר המועדף עלי לבדיקת מבחנים ועבודות. כל יום שלישי אני מתייצב שם - יחד עם עוד כמה וכמה משתמשים כבדים - ומרביץ סושי עד שהכרתי מתערפלת ואני מתחיל למלמל באורח בלתי רצוני שברי משפטים ביפנית. לפני כמה שבועות אף גילה את אזני לֶסְטֶר, מכור ותיק וחסר תקנה, שאשכרה אפשר לגשת לסושף ולהזמין איזה רול שמתחשק, ומאז הסוטול שלי מגיע לגבהים חדשים.

אחלה אליה או לא אחלה אליה? רק שהנה בא הקוץ. כל יפעת החמדה הזו מתרחשת לצלילי מוסיקה חסידית מ-ה-ג-ה-י-נ-ו-ם, ובאומרי "גהינום" אני מתכוון לתנורים עצמם, פוֹלְקְס. אני לא יודע מי אחראי על הפלייליסט של כרמל'ס (אולי הקצב מבגדד בעוד חלטורה מהצד?) אבל אני לגמרי יודע מה צריך לעשות לו. רבותיי, מדובר בזוועת עולם, שלידה נשמע הפלייליסט שאני אנוס לשמוע במשרדי כל יום (באדיבות עמיתי וחברי המתוק רבאיי סטיין) כמו התשיעית של בטהובן. השילוב הקטלני בין טקסטים מההפטרת בר המצווה של לוציפר ("בלבלי אותו, את היצר הרע/ בלבלי אותו, כי הוא ממש נורא") ללחנים שנגנבו לאור היום מכל מקור אפשרי (כולל כוורת וגאנס אנד רוזס) ואז הוצאו להורג במיני מיתות משונות - דפק לי את הטריפ היפני שלי במדה כזו עד שהתחלתי לשקול ביצוע חרקירי באמצעות צ'ופ סטיקס, אבל בסופו של דבר בחרתי בחיים ופשוט התחלתי לבוא לכרמל'ס עם אייפוד.

וביום שלישי האחרון קיבלה אותי כרמל'ס בקול דממה דקה. ספירת העומר. אלי, שלא ייגמר לעולם.

יום ראשון, 25 באפריל 2010

המדריך לבולטימוראי שומר הכשרות: פרק ראשון בסדרה


"עוד פעם סיני"? (נעמה, בגרסה המקומית ל"עוד פעם ריבה" המיתולוגי של מיקו מ"צ'רלי וחצי", מדגימה אגבית את גודל המצוקה העומדת במרכזו של טור זה). 

עיירתנו פייקסוויל - ייאמר מיד, לבל ניחשד חלילה ביריקה אל באר מגורינו - נאה היא ביותר. עטורת מרבדי דשאים, משובצת שכיות חמדה ומצוייצת אילנות נאים; שלווה נסוכה ברחובותיה ואף בריותיה נעימות ומאירות פנים. הכל קושט דברי אמת.
אבל היהודי, גם לעשות חיים הוא צריך מדי פעם. סובר הוא, אם כן, כי ודאי די לו לשוט בפייקסוויל ולהתהלך בה קמעה, ותיכף מובטח לו כי ימצא לו מקום הגון לסעוד בו את נפשו למען ישמח לבבו וישושו בני מעיו. מסתובב הוא, אם כן, אנה ואנה; נפנה לאחוריו, צופה לפניו, מציץ לצדדיו, ותיכף ומיד מתחוור לו עומק הבור אליו נפל.

כי חרף כינונה של אימפריית בני דת משה בפרברי נסיכת הצ'ספיק, הלוא היא באללטימאר עירנו - כה דל ועלוב הוא המצאי הגסטרונומי הכשר בתחומיה, עד כי בהשוואה אליו כבר נדמית לי מזללת הפועלים גרילי'ז הפתח-תקוואית (בה נוהג הייתי לסעוד את לבי עם חברי הוותיק, פרקליט הצמרת חיים "תפוזינה" קנר) כמסעדת "לה-רג'נס" בקינג-דייוויד לכל דבר וענין.

ואם לא די בכך, הנה נוספה עוד מנה הגונה לסאת ייאושנו, באשר אחינו המקומיים - 'בבלאי טפשאי' לכל דבר וענין בנידון דידן, מסבים להם במסעדותיה של פייקסוויל, מעמיסים אל קרבם מזון לרוב, טופחים על כרסם בהנאה בלתי מסותרת ובטוחים שדפקו את אגד וגריי-האונד גם יחד. ואנו? אנה אנו באים? (אגב, על זה שכל המסעדות פה נסגרות בתשע בערב כבר דיברנו?).
הנה, אם כן, מדריך קצר לשומר הכשרות הפוקד את עירנו, בבחינת "יידע הציבור ויביא שימורים".

דייויד צ'וּ'ז:
האגדה קושרת את הרומן המלבלב בין היהודים באמריקה ובין אוכל סיני לליל חג המולד - שעה שהסינים והיהודים הם היחידים שאינם חוגגים בבית ובהתאמה נפגשים משני צדי הבופה. אגדה או לא - אין חולק על אמיתות המציאות שהיא מתארת. ואמנם, לא בכדי פותחת סינית הדגל הכשרה של פייקסוויל את הרשימה שלנו. דייויד צ'וּ'ז, ייאמר לזכותה, איננה מתיימרת להיות משהו שהיא לא. עיצוב אייטיז סולידי, מחירים נוחים ומלצרים אדיבים שמלהגים איתך פמיליארית בניב מנדריני כלשהו (או שמא זו אנגלית? לריבון כל עלמין פתרונים. כדי לסבר את האוזן בואו רק נאמר ש"פְלָיִינג לָייס" בדייוויד צ'ו'ז איננה כינה מעופפת אלא אורז מטוגן).

בביקורינו הראשונים עוד אשכרה התעמקנו בתפריט וניסינו נואשות לקשור בזכרוננו בין שמות אקזוטיים להפליא כמו ג'נרל טְסוּ, הוּ-נָאן-סִינְג, צִ'ין-לוּ-מֵיין והוֹן-צִ'י-פָּאוּ לבין המנות שהם מייצגים, אך עד מהרה נפל לנו האָ-סִי-מוֹן והבנו שאין בין שלושים סוגי העוף בדייוויד צ'ו'ז אלא שינוי השם בלבד. ליתר דיוק, כל היופי-חי התלת-הברתי הזה מתחלק במדויק לשתי קבוצות עיקריות, המתוקים והמלוחים, ואותו רוטב - אבל בדיוק אותו רוטב - ננסך על כל עוף ועוף בכל אחת ואחת מהקבוצות.

עוד אופייני לדייוויד צ'ו'ז הוא תהליך המיסטוק (במלרע) המסורתי שעובר הבשר המוגש בה. במסגרת עיבוד עתיק יומין זה, שיש הסבורים כי הורתו כבר לפני מאות שנים במחוז צ'וּ-אִינְג-גָאם שבצפון-מזרח סין, מקבל בשר העוף את אותו מרקם ידוע המאפשר לזוכים המאושרים ללעוס אותו במשך כשעתיים תמימות. את החגיגה, אגב, חותמות עוגיות מזל תעשייתיות שמיוצרות - הפתעה הפתעה - בסין. 

בשׁוּרה אחת: אין משחקים ואין יומרות. מטבח סיני אכיל (אם כי לא בהכרח לעיס) במחיר שווה לכל כיס. מחפשים גורמה? סעו לפגודה בטבריה.

כושר בייט:
זוכרים את היעדר היומרה מדייויד צ'ו'ז? כעת תורידו אותו עוד עשרה פיט למטה. כושר בייט הוא פשוט מזללת פאסט פוד כשרה, על כל המשתמע (טוב, למעט - כמובן - המחיר, כי לכושר בייט אין באמת סיכוי להתחרות בגזרה זו עם רשתות ההמבורגרים הגדולות של הגויים, שמוכרות להמונים המבורגר דאבל טריפל בתוספת אקסטרא הֶאם, אולטרא צִ'יז, מגה צ'יפס וג'יגה קולה בחמישה סנט. רק אלוהים בעצמו יודע איך הם עושים את זה ונשארים רווחיים. במחשבה שניה, יש מצב שגם אלוהים מעדיף שלא לדעת). 

בתפריט של "כושר בייט" תמצאו זה לצד זה "אמריקאן קוזין" (שם מפונפן מאד, יש להודות, בהתחשב בכך שהוא מתייחס להמבורגרים ונקניקיות); צ'ייניז קוזין (שזה בערך אותו התפריט מדייויד צ'ו'ז רק בתוספת מנת הדגל המקומית הִי-נֵה-ג'וּק) והיהלום שבכתר: איזראלי קוזין, שזה בעצם השווארמה בלאפה (או בניב המקומי: הצ'אווארמאלאפה) של כושר-בייט. זו, ראוי לציין, מהווה למעשה תמונת ראי מרהיבה של נס פח השמן, באשר השמן הנוטף ממנה - שיכול היה להספיק לשמונה לאפות עם די עודף לסילור של מא"ג - מטביע לאפה אומללה אחת בלבד. 

יתרון משמעותי: פתוח עד 11 בלילה (משהו כמו "האומן 17" במושגים מקומיים).

בשורה התחתונה: לעיתות מצוקה בלבד, ובכל מקרה - בשום אופן לא לדייט עם האישה. כמו כן, רצוי לבדוק אם האורז עונה לכל היותר על שתי הגדרות ב"חי-צומח-דומם". 

בחלק ב' נמשיך במגמת קולינריה אתגרית. והפעם "אקסנט", "קרמל'ס" ו"אומאמי". לכו לאכול משהו והישארו עמנו.

יום שלישי, 20 באפריל 2010

היוֹמְס שהיה - הרהורים ותובנות


* יוֹמְס - הכינוי המקומי לימי הזכרון וליום העצמאות.

לחיי השפיות.
לחיי השפיות, שתחת כנפיה המבורכות לא טואטאה אף תלמידה אל חשכת אחורי הבמה בטקסי יום הזכרון והעצמאות בבית ספרנו.
לחיי השפיות, שאיפשרה לכל מי שחפצה בכך לתת קולה בשיר או להביע כאבה/שמחתה בריקוד.
לחיי השפיות, שהביטה בנו - הגברים שישבו בקהל - וראתה בני אנוש נורמטיביים.
לחיי השפיות, אליה מן הסתם אתגעגע מאד כשבית הספר העתידי של בתי קרוב לודאי יאסור עלי, אביה מולידה, לצפות בה שרה או רוקדת או מציגה, מביאה לידי ביטוי את כישוריה ורגשותיה, כי זה - אבוי - כל כך לא צנוע.

לחיי הסובלנות.
לחיי הסובלנות, שבשל השפעתה הטובה קם כל שחפץ בכך ויצא בשקט אל מחוץ לאולם כשחש כי על הבמה מתרחש משהו שמצפונו או רבותיו או אורח חייו אינם מאפשרים לו לראות.
לחיי הסובלנות, שחסכה מאתנו באורח אגבי ונינוח כל כך את הויכוחים והפולמוסים המוכרים לנו לעייפה ממדינת "לא יעלה על הדעת". הנה כי כן, מסתבר שהעלאה על הדעת אינה בהכרח פעולה שלילית כל כך.
לחיי הסובלנות, אליה ודאי אתגעגע מאד בשובי לארצי, שאזרחיה התברכו ברגשות מפותחים כל כך עד כי הללו אינם חדלים עוד להיפגע עולמית.

לחיי ההכלה.
לחיי ההכלה, המאפשרת לעמיתיי החרדים למשרד לנהל עמי ויכוח נוקב בן שעה על "מדינת ישראל - האמנם" ואז לקום ולחבק אותי ולאחל לי יום עצמאות שמח מקרב לבם.
לחיי ההכלה, המאפשרת לאותם עמיתים עצמם ללמד בחורים צעירים שעל כיפתם תאריך פג-תוקף ובחורות צעירות בג'ינס וטריקו, וזאת מבלי שבניהם ייזרקו מהחיידר ומבלי שבנותיהם תועפנה ממעגל השידוכים.
לחיי ההכלה, שבזכותה עובדים ופועלים יחדיו, בקהילה תוססת ושמחה, יהודים ולא-יהודים; דתיים וחילונים; אורתודוקסים, קונסרבטיבים ורפורמים; ציוניים וחרדים; אשכנזים וספרדים - בלי "שומו שמיים" ובלי "היזילו דמעות כמים" ובלי "תסמרנה שערות ראש" ובלי ענבימו ענבי רוש", ובלי "הזדעזעי ירושלים" ובלי "נעץ חזיר טלפיים" ומבלי שאף תורה תחגור שק ומבלי שאף ארץ תזדעזע ת"ק על ת"ק.

לחיים.

יום ראשון, 11 באפריל 2010

יום השואה והגבורה תש"ע - בחלומי

בחלומי אני רץ, בשדה פתוח שלא נגמר.
הקרקע תחוחה, בוצית. רגבי עפר שחורים נדבקים לסוליות נעליי, מכבידים על התנועה. אפוד החובש שעל גופי, עמוס לעייפה, מאיים לקחת אותי עמו אל האדמה.
עדו המ"פ שועט לפני, נובח בקשר פקודות קצרות, מדודות. ידיו הארוכות מתנופפות אנה ואנה. לפתע נמלך, עוצר בחדות, מסתובב לכיווננו ומסמן לנו בתנועות נמרצות להשתופף. רק כעת אני שם לב שיורים עלינו. הצרורות ארוכים, קצובים. כדורים מזמזמים באדישות מקפיאה מעלינו, מסביבנו. אני משתופף, מנסה לכווץ את ממדי גופי ככל שניתן וליישר קו עם עדו ועם יניב, הקלע. בזוית שמאל שלי אני קולט דמות נופלת בכבדות על האדמה וקופא לרגע על עמדי. עדו מסמן לי לא לעצור, ובד בבד צורח בקשר לבן-שושן שיחזיק את האגף השמאלי...

היעד הפך קרוב יותר, ברור יותר. יכולתי כבר להבחין בפלוגה מ' ובפלוגת החרמ"ש שוטפות את גזרות הלחימה שלהם – ממערב וממזרח. אשד של חאקי מוכתם בוץ התפשט על פני האדמה הכהה, השחורה.
"חופ"ל", קולו של עדו הפך פתאום שקט, יציב. "הגענו לטווח יעיל, תן לי אש מדויקת על העמדה המזרחית. קח את הזמן וכוון כמו שצריך. ואתה, פנה אלי, תן חיפוי לכיוון".
ירדתי אוטומטית למצב כריעה, מודה לעדו ולאלוהים על הזדמנות להסדיר את נשימתי. אגלי הזיעה שטפו את עיניי ללא הרף, מטשטשים את שדה הראייה. ניסיתי לייצב את הקת מול חזי, וטפטפתי אש ספוראדית על כל מה שזיהיתי זז בתוך המתחם המגודר. יניב נשכב בינתיים לא הרחק ממני, כיוון את ה A4 שלו בקור רוח, וירה כמה יריות מדודות. טרטור הירי מהעמדה המזרחית פסק.

נראה שעמית, המג"ד, ניהל את הקרב היטב מן החמ"ל המאולתר שהקים בין העצים, כי ההתנגדות הגרמנית שככה מאד בינתיים. פה ושם עוד ירקו מקלעי שפנדאו אש מיואשת, לא יעילה. ירי מטולים מדויק מימין לנו, כנראה מהמחלקה של שי, פורר לחתיכות את גדרות העץ והתיל. שעטנו פנימה.
בתדרוך הורה לי עדו לחבור לתאג"ד מיד עם הפריצה, אך אני כבר שרוי הייתי בתודעה אחרת. הרגליים שעטו מאליהן, האפוד כמו נעלם. העיניים הקרועות תרגמו למוח מראות בלתי נתפסים. רצתי כמטורף במעברים שבין צריפי העץ הארוכים, המוכרים, מישיר מבט לפנים, ממוקד מטרה, לא נותן לסרעפת לנגוח את הקיבה.

ואז ראיתי אותה. שעונה בגבה אל קיר בלוק המרפאה. תשושה, בוהה נִכחה, מאמצת אל חיקה קרטון מנת-קרב חום, שאותיות שחורות, זרות ומוכרות, מודפסות על גביו.
הכרתי אותה מיד. הן עצמי ובשרי היא, בת גילי. תלמי קמטים חרושים בעורה. שיערה סתור, זרוק שיבה מעוצם הזעוָה והאימה.
ריצתי הבהולה פסקה באחת. כל פרקי גופי פקו. לאט קרסתי לצדה.

עיניים גדולות - חומות, כעיני בתי - שקועות עמוק בחוריהן, התעגלו בתדהמה. רתת אחזתי בכף היד הצוהבת, השקופה, ועטפתי אותה בשתי כפות ידיי. אצבע גרומה אחזתי באגרופי, מעבירה על טביעת רצועות תפילין של יד שהנחתי בטרם קרב, אל צוהב האותיות הרבועות, העבריות, התפורות על מדיי.
זיק קטן, לוהב, נרעד, ניצת באישוניה. מבטה הזדכך.
המתנתי, מאמץ אותה אל לוח לבי עד ששכך רעד גופה. אגלים זכים תפחו בזוויות עיניה. שפתיה התעקלו לכדי חיוך לאה.
קברתי את פניי בלחייה המשופָּה, הלוהטת, לוחש באזנה שוב, ושוב, ושוב...
באתי, סבתא. באתי.

***

סבתי, שרה רודריגז גארסיא, לבית ויירה, נתפסה בקרון חשמלית בשעה שסיכנה את עצמה כדי להעביר חבילה לסבי, שהיה כלוא במחנה עבודה בצפון הולנד. גם שיערה שצבעה בלונד ותעודותיה המזויפות לא עזרו לה אל מול ציידי האדם שדלקו אחריה ואחרי בני קהילתה.
ככל הנראה שולחה לסוביבור עוד לפני בעלה. היא לא היתה אסירה במחנה שכן סוביבור היה מחנה שייעודו השמדה בלבד. היא נספתה בעצם היום בו נכנסה בשעריו, י"ז אייר תש"ג.