והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 27 ביולי 2013

הנהג

"סומוס הומאנוס! סומוס הומאנוס!", צרח ברשת הקשר נהג הקטר מתאונת הרכבת בספרד שגבתה שבעים ושמונה נפשות. כך שוב ושוב, לפי העדויות. "אנחנו בני אדם! אנחנו בני אדם!"

"אנחנו בני אדם!".
כל אותו יום הדהדה בראשי הזעקה הזו. חדה ושורפת, חוזרת ונשנית בכאב מצמית, שובה את לבי באנושיותה. מעין גלעין מזוקק של אמת הנצרף מן ההכרה המטלטלת של בעליה, לפיה מה שהיה לא יהיה עוד.

מה ביקש לומר דרכה?
האם ביקש לבטא את חוסר האונים שלו נוכח כישלון מערכות הבטיחות של הרכבת; להסביר כי לא היה בכוחו לשנות את התוצאה או להשיב את הגלגל אחורנית?
האם ביקש לחפות על עצמו נוכח ההאשמות החמורות העתידות להיות מוטחות בו? (קראתי שתועד בעבר מתרברב על המהירות בה נהג את קרונותיו).
אולי רמז על שעות עבודה מטורפות שהביאו אותו אל קצה כוחותיו כבן אנוש ומשם אל טעותו האיומה?
איני יודע,

אולם לרגע ראיתי בדבריו זעקה איומה של תשובה. שבריר שניה לאחר שהבין מה חולל, בקעו מפיו מכל המילים שבעולם דווקא המילים האלה, מילותיו של אדם העומד עירום ועריה נוכח נד מים אדיר אשר בעוד רגע קט יתנפץ על כל ישותו, והוא מתחנן לאלוהים, או לבני האדם, או לשניהם גם יחד, שיכירו באפסיותו, באנושיותו, בחדלונו. שיעניקו לו בחסדם חמלה, רחמים, מחילה. 


יום חמישי, 18 ביולי 2013

ספיישל "מפי עוללים" III


האחות ליונתן: באיזה יד אתה רוצה את הזריקה?
יונתן: ביד של אמא

נעמה: מה, המעדנים חלביים? שיט!
אבא: נעמלי, אני לא מרשה לומר את המילה הזאת!
נעמה: יופי, עכשיו גם מ"אנעים זמירות" אסור לנו לצטט...

"אבא, אני הולך למלא לי עוד כוס בשְׁלוּקֶרִיָה (יונתן טובע שם נאה לעמדה של מיכלי המיץ בבופה)

ינון: אמא אני לא רוצה להיות גדול.
אמא: למה, מתוקי?
ינון: כי אז אני לא אוכל לשתות שוקו עם קש!

נעמה: אמא, תכיני לי בבקשה כריך עם חומוס
אמא: בטח! למענך - עד חצי המלכות
נעמה: באמת? אז אפשר גם לא ללכת לבית ספר?
יונתן: אממממ, נעמה, נראה לי שזה שייך לחצי השני של המלכות...

אבא, שברנו שיא גינס!!" (יונתן על אודיה העשנים של מדורת שכבת ב׳, ל"ג בעומר, חצות וחצי בלילה)

ינון: אבא, למה אתה שוב מתלבש אחרי הבריכה?
אבא: כי אני הולך לנחם אבלים
ינון: מה זה לנחם אבלים?
אבא: זה לבקר בבית של מישהו שנפטר, ועכשיו תעלה למיטה
ינון (נעלב): מה, בגלל שאתה הולך להיפגש עם חבר שלך שמת אז לא תבוא לישון איתי??

ינון: אמא, מתי בית המקדש יבנה?
אמא: כשיבוא המשיח
ינון: נו, אמא! באמת!! 

יונתן (מביט בעגמומיות בצלחת שלו): טוב, נראה לי שאני הולך לאכול סעודה מפסקת אצל סבא וסבתא...
(חוזר אחרי רבע שעה): וואי, איזה אוכל טעים היה שם!
אמא: באמת, מתוקי? יופי. שמחה שאהבת (מתכרכמת)
יונתן (מנסה לצאת מהפלונטר): אבל אמא, האוכל שלך עדיין הכי שווה כי הוא התאים בול לאבלות!


ספיישל "בשם אומרם"




"אתה יודע, קניתי את הדירה שלי ב-84' מעמידר בחמש עשרה אלף שקל כי שיפצתי אותה אז נתנו לי. האמת שהיה גם פרוייקט חדש כמה שנים לפני זה שעלה שבעת אלפים לירות אבל למי היה אז שבעת אלפים לירות? (איש מבוגר בסופר, פונה אלי לפתע ליד הארגזים של הקוקה-קולה. לפני המשפט הזה לא החלפנו מילה  מימינו).

"בר מינן, מאיפה בא זה?" (הרב שלום כהן ממועצת החכמים של ש"ס מפליא לנסח טיעון לוגי רהוט, סדור וקוהרנטי, דוגמא ומופת של דיבייט קלאסי בסגנון לינקולן-דאגלס, כנגד הרב חיים אמסלם ומשנתו).
  
ת' היא בחורה ערכית המקפידה במצוות קלה כבחמורה. היא מצאה אתגר שבאמצעותו היא יכולה לתרום לעם ישראל. ת' קידשה שם שמים ברבים בצניעותה, בחיוכה ובמעורבותה החברתית. עם ישראל הרוויח את ת', נווטת יראת שמים שדרכיה דרכי נועם. אנו מצדנו השתדלנו ללוות את ת' בדרכה שלה: "חנוך לנער על פי דרכו". ואסיים בברכה מתוך המדרש: "זאת קומתך דמתה לתמר - אלו ישראל שמכוונים לבם לאביהם שבשמים כתמר" (הרב מאיר נהוראי כותב לתלמידתו, שסיימה קורס טיס כנווטת קרב, ועל הדרך מפליא לדרוש בהלכות בטחון שדה, אתר ynet).

פעם פינינו שתי חיילות, אחת שהתייבשה ועוד חברה שליוותה אותה. לזאת שהתייבשה הכנסנו אינפוזיה. על שקית עירוי אחת כתבנו תות ועל השניה ענבים ושאלנו אותה איזה היא רוצה.
המתייבשת (בשיא ההתלהבות): מה באמת?? אפשר לבחור?? אז שים לי ענבים.
החברה: תגידי, את סתומה? זה דרך הוריד. ממילא לא תרגישי ת׳טעם. (בן-קודקוד, הפראמדיק שלנו. בדיחות של חובשים, אימון תאג״ד 2013)

לקוחה לפניי בתור, לקופאית בסופר: תראי, קניתי קופסה של ארטיקים, אבל אני עוצרת אחר כך בשוק לכמה זמן. מה את אומרת, לקחת? אני פוחדת שיימס לי.
קופאית: אז קחי בטעם אפרסק.
לקוחה: לא, אבל אני פוחדת שיימס לי
קופאית: אז קחי בטעם וניל
לקוחה, לא, אבל אולי יימס לי
קופאית: אז קחי בטעם בננה
לקוחה: יימס אבל
קופאית: תות, אולי?
אני (אחרי חמש דקות, לקופאית): אממממ, סליחה, נראה לי שהיא מתכוונת שיימס לה, לא שיימאס לה
...פאוזה מהורהרת בשני צידי המתרס...
קופאית: נו, אז שתיקח בטעם אפרסק
  
טרמפיסט, חסיד ברסלב: שמעת על הרב שלי, הרב ברלנד?
אני: בטח שמעתי, במדור הפלילים.
הברסלבער: פלילים?
אני: כן, הוא היה מבוקש לחקירה בגלל חשד למעשים מגונים אז הוא ברח מהארץ ולא מתכוון לחזור.
הברסלבער: אוווו, זה? לא, זה ממש לא ככה...
אני: אז איך זה?
הברסלבער: או, אז אני אסביר לך. ממש לא מזמן נגזרה על עם ישראל גזירה איומה ונוראה.
אני: איזו?
הברסלבער: אנחנו לא יודעים. רק הגדוילים יודעים. בקיצור, כדי לכפר עליה, הבבא אלעזר התנדב לבחור בחרב, הרב ברלנד - בבזיונות והרב קוק מטבריה - בגלות.
אני: טוב, זה מסביר את הבזיונות. אבל למה הרב ברלנד נשאר בחו״ל ולא חוזר? להתבזות אפשר גם בארץ, לא?
הברסלבער: אה, זה? פשוט הרב קוק היה חולה מדי בשביל לקחת את הגלות, אז חוץ מהבזיונות הרב ברלנד הסכים לקחת גם את הגלות במקומו.
אני: תשמע, זה באמת מסביר הכל
הברסלבער: רואה? אמרתי לך!

אמריקאי בצפת א': You know something? Tefilin is actually a representation of the connection of the three elements in modern life - the physical, the intellectual, and the emotional
אמריקאי בצפת ב': Right, bro! it's like going to my Rabbi right after the gym and then immediately meet my girlfriend!

חב"דניק בצפת (לעובר אורח חילוני): אדוני רוצה להניח תפילין?
החילוני: אדוני רוצה להניח מדים?
החב"דניק: אבל אני עוד לא בן שמונה עשרה...
החילוני: אז אני עוד לא בן שלוש עשרה


*שתי השיחות האחרונות מתוך עמוד הפייסבוק המצוין של דויד פרץ: "משפטים שאנשים אומרים".


כמה מילים על "פולמוס ורד נעם"


ורד, כשמה כן היא, כותבת יפה ובנועם, ואולם, בעוד שהיא מפליאה לאבחן את המחלה, בדברה על פתרון היא כבר חוששת לחרוג מעבר לגבולות האקמול. הנה דוגמא אחת רק לצורך ההמחשה: ורד מדברת על מחיצה שוויונית בבית הכנסת כפתרון ראוי ומספק מבחינתה, אבל איך בדיוק תבטל מחיצה שוויונית כזו את האנכרוניזם שהזכירה? באיזה עוד מקום היום מושיבים נשים וגברים בנפרד חוץ מאשר בבית הכנסת?

לאבחן בחכמה את הבעיה זה לא מספיק. המבחן האמיתי הוא בשלב הפתרון. כל עוד ורד לא מסוגלת להשתחרר מהתלות במוסד הפסיקה; כל עוד היא תמשיך לצטט פסיקות אזוטריות של המהר"ם מרוטנבורג רק כדי לתת תוקף ולגיטימציה לדברים הברורים כשמש שכתבה - לא תהיה תקומה לאמת המאירה עליה הצביעה בכשרון רב.

תהא אמונתנו ביחס לשאלת הבריאה אשר תהא - אין חולק על כך שכולנו נולדנו עם קול פנימי, מצפן ערכי-מוסרי הטבוע בנו משחר קיומנו והמחייב אותנו להתבונן נכחה אל פני המציאות ולהיות נאמנים למה שנתפס בעינינו כאמת פשוטה, כקול ההיגיון. הדברים שאומרת ורד הם בבחינת קול ההיגיון הפשוט, וככאלה הם אינם צריכים לכוף עצמם כאגמון בפני אף איש או שיטה או מוסד או מנגנון.

למרבה הצער, מהפכה אמיתית לא תבוא ממאמרים כאלה, אמיצים ככל שיהיו, באשר בסופו של דבר הם ממשיכים לשחק במגרש הביתי של הממסד ההלכתי ואינם מצליחים להשתחרר באמת מן התלות בו ומן ההתבטלות כלפיו. מציאות אחרת, הנאמנה לקול הפנימי שלנו כאנשים תבוניים החיים במאה העשרים ואחת. תיוולד רק מתוך נכונות אמיתית להשתחרר ממשקלן של פסיקות אנכרוניסטיות ממאות עברו (אשר כבודן ביחס לזמנן ודאי מונח) ולייצר, מתוך כבוד ואחריות, מציאות חדשה, ההולמת את כבודנו ואת האינטליגנציה שלנו כמי שנבראו בצלם, אנשים כנשים.


הבן של נאפו

התמונה הזו לא עוזבת אותי.

ברשת עולים עוד ועוד סרטונים ושירים של האדם המיוחד שהיה אביתר "נאפו" בורובסקי, והכאב נוכח התמונה הולך ונערם, מחניק את הגרון וממעך את הלב.
כל ילד צריך אבא, אבל איזה אבא הילד הזה איבד. אבא שהוא סוג של ילד בעצמו. נשמה של ילד בגוף של אבא. כמה אושר ודאי הסב לילדיו. כמה שמחה. כמה עונג. הבור שנפער בנפשם לא יתמלא עוד עולמית.

על קיר הפייסבוק שלי כותב שכן מיצהר ״ליווינו אותך באש, אביתר. ההרים שמולם נרצחת יבערו״ ואני נמלא ייאוש.
אי שם, בכפר ליד תפוח, אולי יושב עכשיו ילד פלסטיני ורואה את אביו שב הביתה מרוסק, לאחר שמטע הזיתים שלו, גאוותו ומטה לחמו, היה לאפר. תמונת האב המושפל ודאי לא תימחה עוד מזכרונו. קרוב לודאי אף תנביט זרע חדש של זעם ושנאה. אולי הסכין מן המערכה הראשונה של הסיבוב הבא הונחה באותו רגע ממש על השולחן.

אני נמלא ייאוש, כי באופק לא נראה דבר שיוכל להקהות את הכאב הנורא העולה מן התמונה הזו.
העולם לא יעצור ממנהגו. עוד ועוד ילדים יחבקו את הוריהם המתים. עוד ועוד הורים יחבקו את ילדיהם המתים. כל מי שמדמיין כאן תמונת ניצחון משלה את עצמו ואת סובביו. גם הצבא החזק בעולם לא מסוגל לאתר כל נער נתון עם סכין מתחת לחולצה.

מתי כבר יהיה לנו את האומץ לחדול את המעגל הארור הלוכד אותנו שוב ושוב בסחרורו? מתי כבר נכיר בעומק הקללה שהסכסוך המיט על הארץ הזו? איזו קדושה עוד נותרה בכלל באדמה ההיא, אכולת השנאה והנקם?

מימין זועקים כיצד ניתן להשוות בין רוצחים לנרצחים. משמאל קובלים כיצד ניתן להשוות בין כובשים לנכבשים. אבל בשדה הראיה שלי יש רק ילדים רכים, משני הצדדים, ניצבים בתוך עיגולים הולכים וקטנים של אושר, של תום ילדות.
מעל ראשם כבר מתחשרים, שחורים וכבדים, ענני הזעם.
ואנחנו עומדים מנגד.

הרב יעקב יוסף ז"ל

הרב יעקב יוסף הלך לעולמו.

ממש כאביו לפניו, גם הרב יעקב היה אדם מורכב. ההסכמה שנתן לרב-העֶכֶר תורת המלך זעזעה אותי עמוקות. מה ליהדות המזרח ולספסרי השנאה מיצהר?

ואולם כנגד זה עמידתו בגאון כנגד גזעני סלונים השפלים בפרשת בית הספר בעמנואל מילאה אותי תקווה וגאווה. "הלוא שפכו את דמן", נזכרתי אמש בדמותו, מדבר בשקט תקיף אל משלחת העסקנים החרדה שהתפתלה מולו, "שפכו את דמן ועכשיו צריך לעשות תיקון". אביו, אריה שואג בימים כתיקונם, שתק כדג כנגד אלה ששפכו את דם בנות בוחריו בחוצות קריה, ולא בכדי. הרב עובדיה הוא אולי פוסק ענק אבל גם פוליטיקאי לא קטן. בנו, כנגד זה, לא עשה חשבון לאיש ועמד יחידי בפרץ.

קראתי שלפני מותו ביקש שלא יילכו עוד בדרך זו ולא יפנו לערכאות בעניינים חרדיים פנימיים. אולי היה זה הרצון לפייס את אביו בטרם ימות, אולם אני אזכור אותו עומד בגאון כנגד הגל העכור ההוא בקיץ תש"ע, אוסף במו ידיו מן העפר את כבודן הרמוס של בנות ישראל זכות שלא חטאו לאיש.

במקום שלא נמצאו אנשים - היה איש. תנצב"ה.


הכהן

 
הרשת נמלאה שחוק ולעג על האדם הזה, כהן העוטף עצמו בשק ניילון בשעה שמטוסו עובר מעל בית עלמין כלשהו.
אבל אני דווקא מעריך את אומץ לבו ואת נכונותו ללכת עד הסוף עם אמונתו, מופרכת ככל שתהא בעיניי.

ובזכרוני אני בייניש צעיר, עולה לשמירה בסיסית בערב שבת בבסיס עורפי ונטול עירוב. כל החיילים בעליית המשמר גוררים את ציודם ברישול לצדי גופם, ואילו אני עטוי שכפץ, חגור אפוד וחבוש קפלס"ט משל הייתי במסדר טרום מארב בלבנון, חש היטב במבטים המוזרים ננעצים בי אך חזקה עלי מצוות התורה שלא לטלטל בשבת שלא לצורך, ובראשי רועמת קריאת חז״לינו ״אל יבוש מן המלעיגים!״.

יום השואה תשע"ג

גם דעאל, אחי הצעיר, כותב על סבא שלנו, אורי (פיליפ) רודריגז גארסיא, שנרמס, צעיר וחולם, עם כל משפחתו תחת המגף הנאצי, מותיר אחריו לפליטה רק את אבי.

המרחק קטן כל כך. זה סבא, לא מישהו הרחק למעלה בשושלת המשפחתית. סבא. רוב מוחלט של הילדים בעולם מכירים את סבא שלהם. כל כך קרוב. כל כך רחוק.


אישציפור בידיעות

קוראת ותיקה שלחה לי מזמן, אישציפור בטור של יגאל סרנה בידיעות.

מה שיפה ונכון כאשר אתה כותב טקסט ושולח אותו לחלל העולם, הוא שכל אחד יכול להתחבר אליו ממקומו. גם אם באופן אישי אני חלוק על המסקנה של יגאל, אני שמח שכותב רגיש ומוכשר כמותו מצא השראה בדברים שכתבתי
.