ברכבת, בתחתית

נדמה כי די לנו בעשרה ימים בעיירתנו פייקסוויל - לא כל שכן שתי שבתות תמימות - בכדי לחרוץ את דינה לאמור, כי אין בין בית וגן לפייקסוויל אלא שינוי השם בלבד, וכי לו היה לי דולר על כל יהודי שאומר לי "שולם עלייכם" או "גיט שאבעס" ברחוב – הרי כבר הייתי ללא ספק בין שועי בולטימור ונגידיה. לכן ביום ראשון האחרון, הלוא הוא יום אידם היותר נפלא המכונה "סאנדיי", נמנינו וגמרנו כי בשל העובדה שעוד אין לנו רכב (לא משהו מסובך, תנוח דעתכם. פשוט הרג'יסטריישן של האינספקשן לא הסתדר עם הסרטיפיקיישן של הזהו וברח עם האינשוראנס לקאריביים) הרי שעוד יש סיפק בידינו לקיים את מאמר רבי אהוד ברבי יעקב משום רבי אליהו "כל הרוצה לרדת אל העם – יעלה על אוטובוס". כך, בצעד מאד לא מקובל בפייקסוויל - בה אתה מתנייע מכל מקום לכל מקום מטווח חמישה מטרים ומעלה עם מיניואן 9 מקומות כברירת מחדל (כן, גם אם אתה קשיש ערירי בן 90) - עלינו עם שלל מיטלטלינו על קו 58 ושמנו פעמינו אל הסאבווי דבולטימור, שלקחה אותנו עד לנמלה של עיר, המתקרא the inner harbor. ואולם לא על שלל הרפתקאותינו בהנמל רציתי לספר כאן (על כך בפעם אחרת) אלא על ענין אחר. שחורים. "אפריקנים-אמריקנים" בשפה התקנית. "כושים" (במלעיל, כמובן) או "שווארצעס" (בואכה "שווארצע חייעס") בפי היהודים המקומיים, המתחמקים בחסות השפות העתיקות השגורות (יותר או פחות) על לשונם מכללי הפוליטיקלי קורקט המחמירים. ביני לבין עצמי – חש זרות כלפי הכינוי הראשון וסלידה מובנת מהשניים האחרים - אני מכנה אותם במבוכה "בני חם". רבים מהם, בעיקר צעירים, כבר נראים כנמנים על המעמד הבינוני ואף הבינוני-גבוה. פקידי בנק מעונבים, גבירות מפונפנות נוהגות במיטב רכבי השטח, משפחות צעירות מבלות במקדשי השופינג הפזורים כאן תחת כל עץ רענן (ויש פה הרבה עצים, תאמינו לי). אבל באוטובוסים ובקרונות הסאבווי תמצאו את השחורים האחרים. אלפים אלפים מהם, יושבים על הספסלים המיטלטלים בעיניים כבויות ועייפות, לא אחד, לא שניים ולא שלושה סובלים מנכויות קשות, שאין לי אלא לשער שהנן תוצאה של נפלאות מערכת הבריאות האמריקנית המטורפת ותאבת הבצע. צולעים באורח משונה, נוראי ומכמיר. חלקם לבושים במדים החומים של חברות הניקיון, אחרים - בלבוש דהוי ומרופט. כמעט כולם חובשים כובע בייסבול מהוה. כל הווייתם אומרת לאות - רבים מהם נרדמים דקה אחרי שהתיישבו. ממבטם נשקף ייאוש. לבי יצא אל האנשים האבודים הללו, אשר כמעט בחוש ניתן היה לראות בפניהם את חרדת הקיום ותלאת ההישרדות המתמדת, יום אחרי יום, במדינה שבה אם אינך מרוויח אינך קיים. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות אינה מרחמת על מי שהאפשרויות שלו נותרו מאחור.

***

ואולם, בעודי מאחל לפקידי הרישוי האמריקאים שלל מחלות סופניות ומיתות משונות - נזכרה חגית כי העובדת הסוציאלית של בית הספר זרקה משהו על רכב מיותר שעומד אצלה בגראז'. כמה דקות לאחר מכן כבר הופיעה אצלנו הסוציאלית ובפיה שלל סליחות ומחילות: "אתה חייב להבין, מיסטר רודריגז גארסיא", הסבירה, "זה נס שהוא עוד נוסע", הצטחקקה, "נראה לי שדלת אחת בכלל לא נפתחת", התנצלה, "יש מעצור כפול ברדיו", מלמלה, "הצ'ופצ'יק של הזהו תקוע", הצטדקה, ואז – בעודי מנחם את עצמי ש"יאללה, ווטאבר, בנסיבות האלה הייתי חותם גם על ריקשה" - הצביעה אגבית על ההונדה SUV היפהפיה שמעולם לא הייתה לי וכנראה כבר לא תהיה – לא בגלגול הזה לפחות. "מיסטר רודריגז גארסיא" דפק צעקה+ניתור שני מטר של ילד בן תשע שלקח את כל הקופה בגוגואים, ולאחר שסיים לגרד את לשונו מן האספלט הבולטימוראי הלח לקח את הבייב היפנית לסיבוב ניצחון X44 ברחובות פייקסוויל עם בון ג'ובי בפול ווליום ברמקולים, שר My heart is like an open highway . יברך אלוהים את אמריקה ואת העובדות הסוציאליות שלה - איימן!

(אם כי אולי – רק אולי – היה לכל זה קשר מסוים לעובדה שקראו לה דבי דיסני, והיא נשואה לאחיין של אחד, וולט דיסני...).

מפי עוללים:

נעמה: מה מברך מי שמתחיל ללמוד ב - preschool?
יונתן: בורא פרי הסְקוּל.