והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום רביעי, 25 בנובמבר 2020

ימי לבנון: השתיל של עמית

 

חודש לפני ט"ו בשבט תשנ"ז החליט עמית - בשגרה, חייל בעל נימול כרוני בשריר היוזמה - שבכרכום ייערכו נטיעות כדת וכדין לפי הספר. כל ניסיונותיי להסביר לו שלכל הדעות מדובר במנהג ארץ ישראל עלו בתוהו. פרח הנוטעים נופף מולי במדרש חז"ל המפורסם לפיו עתידה ירושלים להתפשט עד דמשק. "ואם עד דמשק", דרש בתרועת נצחון, "עד ג'בל בלאט על אחת כמה וכמה".

בתדריך בשי"ן 88 נעצו כל המשתתפים עיניים נדהמות בעמית, שעמד זקוף וגאה עם השתיל בידיו כמו נציגה הנרגש של כיתה ב' 3 לנטיעות הבית ספריות ביער בן שמן. אבל לאחר כמה בדיחות מתחייבות שעניינן השוואות כאלה ואחרות בין העציץ מן הצומח לבין העציץ האנושי שאחז בו, אושרה עליית השתיל לקו לבנון הראשון והאחרון שלו.

בעצם בוקר החג עלינו ברוב טקס לסוללה. עמית נשא נאום קצר על מקומו המרכזי של העץ בעולם בני האדם ועל מחויבותה של כל חברה אנושית לנטוע ולו עץ אחד במקום מושבה, ויהא זה מוצב מבוטן ומפוצמ"ר בגזרה המערבית. "כי האדם עץ השדה", חתם בחגיגיות. בור קטן נחצב באדמה הקשה כצור, והשתיל הרך נטמן בתוכו מעדנות, בתפילה גדולה לצמיחה, הכאת שורשים, פריחה והתחדשות.

בתמונה: טקס הנטיעות החגיגי על הסוללה. לשמאלי (קיצוני משמאל) יושב יוני דבירי, לוחם בעמדת התצפית של המודיעין. שקט ומקצועי, מאיר פנים ואציל נפש. קצת יותר משנה לאחר מכן, בערב ראש חודש אדר תשנ"ח, יפול יוני בעמדתו, כמה מטרים מכאן, מפגיעת פצמ"ר קטלני בחרך התצפית.

את השתיל המפורסם, אגב, ניתן לראות מצד ימין למטה. מדי פעם הייתי עולה לסוללה לבדוק מה שלומו, אולם השתיל, מצדו, סירב להתרגש מהשליחות הציונית כבדת המשקל שהועמסה על ענפיו הזעירים, לא צמח בסנטימטר בודד אחד, וביישור קו מרהיב עם שגרת לבנון שלנו אף הלך והאפיר לאיטו.
אני זוכר שמלמלתי לעצמי אז, משרך דרכי בלאות במדרגות היורדות מהסוללה אל רחבת המוצב, "תכלס, מה כבר יכול לצמוח במקום הזה".


יום שני, 23 בנובמבר 2020

ימי לבנון: החוזה (או: שלוש הנבואות של אבירם סיסו)

 

לאן יוצאים היהודים באמריקה בערב חג המולד? למסעדות הסיניות. למה? כי זה מה שפתוח. מעין אחוות לא-נוצרים שכזו.
לאן הולך חובש מחליף במוצב תותחנים כשהסוללה מוקפצת? למטבח, לשבת עם הטבח. למה? כי זה מה שפתוח. מעין אחוות לא-מוקפצים שכזו. בינינו, מה עוד היה לי לעשות?

האמת שהתותחנים תמיד נתפסו בעיניי כחיל קצת חייזרי, למרות שהיו, כמונו, בצבא הירוק. עם המסו"ל והסמסו"ל והסמק"ש והסמפי"ק; נגמ"שי האלפ"א משוני המראה של הפגזים, שנראו כמו רכבי שלל מאיזו מלחמה עלומה עם הצבא האדום, וסיכת לוחם שנראתה בגדול כמו עוקב מים עם ברז מוגזם. כאמור, במהלך 1996-1997 היה לי העונג להתארח אצלם לעתים, כשהחלפתי את החובש שלהם.
כמי שהתגורר שנה תמימה ברצועת הביטחון הכרתי היטב את תפקידם המכריע של התותחנים בלחימה, לא רק במשימות תקיפה וריכוך אלא גם בפעולות מיסוך וחילוץ. אבל בשבתי כאורחם של שחורי הכומתה למדתי גם שמדובר בחיל ספרטני (הסמסו"ל: "אתה באמת חושב שנוציא רכב במיוחד רק כדי להביא את הציוד שלך מהגדוד? אתה לא יודע שצה"ל הוא צבא עני? [אני, בלב: אממממ...לא]. אז מה אם היה לך כבד לסחוב אותו? אתה מתארח במוצב של תותחנים ומתלונן לי על סחיבת משקלים כבדים? באמאשך?"); שליד תותח נשמעת מרגמה 120 מ"מ כמו אקדח פיקות ושהדף הירי שלו אשכרה מעיף עצמים באוויר, גם במרחק עשרות מטרים ממנו. כמו למשל את כל הצלחות והסכו"ם ממדפי המתכת במטבח של אבירם "למה לא" סיסו. הנה כי כן, אם לא די באתגרים הניצבים בפני כל טבח צה"לי באשר הוא שם - טבחים בתותחנים נאלצים להתמודד גם עם כלים מעופפים.

 פס הקול במטבח של אבירם סיסו הורכב משיר בודד שחזר על עצמו בלופ אינסופי, "למה לא" של איציק קלה. אני הבנתי אותו מאז ומתמיד כטקסט גדוש פרגונים (בבחינת "למה לא, תהנה גבר") אבל אבירם בחר לשורר, שלא לומר לזעוק, את ה"למה לא" אל חלל המטבח שלו בנימה מרירה עד מאד (בבחינת "למה לא, בוא תנחית לי עוד בומבה על הראש"). ניסיתי לומר לו שאין באמת טעם להרים כל פעם מחדש את תכולת המטבח מהרצפה ושעדיף לחכות לסוף הירי ואז לאסוף את הכל בפעם אחת. אבל סיסו, פעם לוחם בסוללה, לא יכול היה לסבול את המחשבה שכלי האוכל של רעיו הלוחמים יישקו למרצפות המאובקות ואסף אותם שוב ושוב בחזרה אל המדפים תוך כדי סינוני "למה לא" בלתי פוסקים, רק כדי לחזות בהם עפים שוב אל הרצפה במטח הבא.

בתיאום מרהיב עם פילוסופיית החיים הפסימית שאימץ - ובדומה לכמה מגדולי נביאי עמנו, פסימיסטים לא קטנים בזכות עצמם - ניחן אבירם סיסו גם בחוש נבואי בלתי מבוטל. ובמשך אותם רגעים קסומים שביליתי במטבח המעופף שלו - זכו נבואותיו, לשם שינוי, גם לקהל. ממרחק השנים אני חייב לציין שלפחות כמה מהן התגשמו אחת לאחת.

ראשית, קבע סיסו, לא יכול להיות שתותחנים ימשיכו להסתובב עם כומתה שחורה. "מה קרה, נגמרו הצבעים?!?", צעק על מחבת שניצלים נדהמת, "גם את האדום של הצנחנים מחלקים לכל מי שרוצה?! אני אומר לך, חובשוס, כל זמן שבתותחנים יסתפקו בשאריות מהשריון לא נגיע לשום מקום. ברגע שיהיה לנו צבע משלנו יגיע גם הרמטכ"ל התותחן הראשון. יודע מה? לא יודע אם רמטכ"ל, אבל סגן רמטכ"ל בטוח!".
בשנת 2000 החליפה הכומתה התכולה את השחורה בכותפות חיילי החיל. בשנת 2007 מונה אלוף דן הראל תכול הכומתה לסגן הרמטכ"ל.

בנוסף פסק סיסו נחרצות שנסיגה מדרום לבנון היא רק עניין של זמן, וזה עוד הרבה לפני שמישהו דיבר עליה ברצינות. "עזוב אותך אחי", קבע, "תראה כמה אש לחילוץ אנחנו יורים פה, כולל ממש עכשיו. על כל מארב אחד שמתקיל אותם הם מתקילים שניים שלנו. החיזבאלונים גדלו פה בשטח, למה נראה לנו שאנחנו יכולים להצליח כל פעם להפתיע אותם בחצר האחורית שלהם? רצועת ביטחון של כמה קילומטרים באמת יכולה להגן על יישובי הצפון? תעשה לי טובה. החברים במטכ"ל לא שמעו על ירי תלול מסלול? שיבואו אלינו לסוללה ונלמד אותם".
במאי 2000 נסוג צה"ל מרצועת הביטחון לגבול הבינלאומי.

ולבסוף הכריז: "אבא שלי היה מילואימניק במבצע שלום הגליל וקיבל אות מערכה על מלחמה של ארבעה שבועות, אז איך זה שאנחנו פה על רצף לחימה של חמש עשרה שנה ובכל זאת אף אחד לא רוצה לקרוא לזה מלחמה? בוא אני אסביר לך, כי כמו שאמרתי לך קודם בסוף הרי ניסוג מפה, ואף אחד לא רוצה לקרוא לתקופה שלנו מלחמה ואז להיראות כמו מי שהפסיד בה".

למטה בסוללה פסק הירי. סיסו סיים לאסוף (שוב) את כל הכלים מהרצפה, מילא סיר גדול במים להשרות בו את השעועית לחמין של שבת בבוקר, כיבה את האורות ואז נעצר ליד הדלת ואמר בשקט "אבל בסוף בסוף, זה לא משנה אם מה שאנחנו עושים פה עכשיו הוא חסר תוחלת או לא. בסוף בסוף, החברים שלי פה בסוללה לא מפרפרים עכשיו כמו אריות? והמארב שנתקל הלילה אי שם מעבר לקו האדום לא נלחם ממש ברגעים האלה על חייו? ואתם החובשים לא מכסים לוחמים בשמיכות כל שבוע? את האומץ ואת הגבורה ואת הרעות האלה אף אחד לא ייקח מאיתנו. זה ייקח זמן, אבל מתישהו יכירו גם בנו, במלחמה שלנו. אין פטנט אחר". 

התחלנו לפסוע לכיוון החדרים כשהקצין בנגמ"ש הפיקוד של הסוללה החליט להוציא פגז אחרון לקינוח. לא התקשינו לשמוע את הצלחות והסכו"ם נוחתים שוב ברעש גדול על הרצפה. "למה לא", סינן סיסו, סב על עמדו ושב למטבח.