והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שישי, 9 ביולי 2010

לואיז

לואיז מדברת בשקט, במילים מדודות.

"זה היה כשהייתי בת שבע או שמונה, בדראג סטור בוירג'יניה, שם התגוררנו. הייתי ילדה קצת מרחפת, חולמנית. לא תמיד שמתי לב לדברים. ברגע אחד עוד החזיקה אמא את ידי, ובמשנהו מצאתי את עצמי יושבת על הדלפק בצד "הלבן" של הדראג סטור, מנדנדת רגליים קצרות אנה ואנה בתמימות של ילדה קטנה; כלל לא מודעת לחשרת ענני המבטים השחורים המתקדרת מעל ראשי.

כמעט שישים שנה עברו מאז, אבל אני זוכרת כמו היום את הפחד בעיניה של אמי, כשקטפה אותי מן הדלפק באבחה אחת, גוננה עלי בזרועותיה וברחה מהחנות מבלי להביט לאחור.

כן, זה היה בשנות החמישים, לא מדי רחוק מכאן, וכמה שקשה לומר את זה היום - לא היה דבר טבעי מכך עבורנו באותם ימים. ממש כמו, למשל, לסור הצידה, אשכרה לרדת מן המדרכה לכביש, בכל פעם שאדם לבן פסע בה למולנו. זו היתה הנורמה. כך נהגנו מוכנית. לא חשבנו אפילו להתקומם נגד זה".

יום חמישי, 8 ביולי 2010

השיר האחרון של שירי נגארי

לפעמים, בלי שום סיבה מיוחדת, אני נזכר במציאות הבטחונית שהיתה מנת חלקנו רק לפני עשר ותשע ושמונה ושבע שנים. נזכר ומתקשה להאמין. האם באמת חיינו כך? האם באמת היינו שם? חולפים בינות לאוטובוסים המתפוצצים ובתי הקפה העשנים; מדליקים טלוויזיה רק כדי לקפוא על מקומנו למשמע הצלילים המתכתיים של "המבזק המיוחד" חותכים שוב ושוב את השידורים; פותחים עיתון ומנסים להתחבר, ולו לרגע, אל האנשים בתמונות הקטנות הפרושות לאורך ולרוחב העמודים הראשיים, מתחת לכותרות הענק המדממות. אנשים כמונו, שקפצו שניה לקניון או לקחו אוטובוס לאוניברסיטה או עצרו לרגע לשתות קפה בדרך ולא חזרו הביתה.

אני משחזר את השנים הללו בראשי ולא באמת מצליח להבין איך עברנו אותן. כיצד הִסְכָּנּוּ איתן. אחרי פחות מעשור, הן נראות לי לעתים כמו סרט בדיוני רע שהתרחש בממד זמן אחר, מנותקות ולא קשורות במאומה לתקופות שבאו לפניהן ולאחריהן.
מאחת התמונות הקטנות, ניבט אלי בבוקרו של עוד יום שחור קלסתר פנים של פֵיה. מתחתיו נכתב "שירי נגארי".

שירי היתה נערה יפת תואר בחזותה ובפנימיותה גם יחד, שוחרת טבע ואוהבת אדם. בפיגוע בקו 32, במורדותיה של גילֹה, נרצחה בידי מחבל שפל, והיא רק בת 22.
על אף שגדלה בירושלים עירי, בשכונה הסמוכה לשכונת ילדותי - לא הכרתי את שירי או מי ממשפחתה, ובכל זאת חשתי כלפיה חיבור מיוחד. מהעיתונים ומאתרי החדשות, כמו גם מאתר האינטרנט שהוקם לזכרה, למדתי על הילדה הקורנת שהיתה; על הנערה הדעתנית, בעלת הנפש החסונה, שהסתתרה מאחורי החזות העדינה; על שירותה הצבאי וטיוליה בעולם; על לבה ומזגה הטובים; על נפשה החרדה לכל רחש יופי ונדנוד תפארת; על שלל כישוריה וכשרונותיה.

לשיר הזה שכתבה שבתי ונחשפתי דרך כתבה בחדשות ערוץ 2 ששודרה לפני כמה ימים, אבל כבר קראתיו בעבר. כמדומני כי היה זה בתערוכה הנודדת של תמונות שצילמה שירי ממסעותיה בעולם, אשר הוצגה בשעתו בתיאטרון ירושלים.
חברי, מנו מסטיי, סייע לי בהגהת הניקוד.

קוֹל יָפֶה הָיָה לוֹ
לַמְחַבֵּל שֶׁלִּי
לִפְנֵי שֶׁפּוֹצֵץ לִי אֶת
הָאוֹטוֹבּוּס
אֲבָל אִי אֶפְשָׁר הָיָה
לְהַעֲלִיב אוֹתוֹ, לִפְגֹּעַ
בְּרִגְשׁוֹת הַמִּעוּט שֶׁלּוֹ
וְיָדַעְתִּי הַכֹּל מֵרֹאשׁ
וְשָׁמַעְתִּי אֶת כָּל הַתְּגוּבוֹת
אָהַבְתִּי לְפֶתַע אֶת הָאֲנָשִׁים
סְבִיבִי, שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִים
לַגּוֹרָל הַזֶּה, כָּאַב מַה שֶּׁהִפְסַדְנוּ
אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי
יִקְרֶה מַה שֶּׁיִּקְרֶה

כידוע, קיים פיתוי מסוים במקרים כאלו להפריח משפטים כמו "ניבאה את מותה", אך אני איני נמנה על העושים כן. להבנתי, שירי פשוט בחרה בכתיבתה להסתכל נכחה אל חלום הביעותים שהיה מציאות חיינו באותו זמן.
בשנים ההן, אגב, כבר לא גרתי בירושלים, אך במהלך אחת מהן הזדמן לי לקחת קורס בעיר. הנסיעות אליו וממנו באוטובוסים הירושלמים זכורות לי היטב. המבטים החשדניים, חולפים בגניבה בין הנוסעים; העצבנות, שהפכה לטבע שני; התיאוריות והתרחישים שנוצרו כמעט מאליהם והתרוצצו תדיר במחשבותיי (איזה קו נחשב בטוח יותר? איך ייראה המחבל? מתי רצוי פשוט לקום ולרדת?).
אבל במקביל לכל אלה התקיימה לה בנפרד הידיעה, כי במדה והאוטובוס "שלי" ייבחר על ידי המתפוצץ התורן לעלות השמימה - שום דבר בעולם לא יוכל לעצור זאת.
והיה ממד של הסכנה והשלמה בידיעה הזו. ממד משונה משהו, אך חד ובהיר מאד.
לכן אני סבור כי בשיר האחרון של שירי יש משהו כל כך נכון ומדויק ומכאיב. איני משורר או מבין גדול בשירה, אך בעיניי זהו שיר מיוחד במינו, נדיר, במובן זה שהוא מצליח ללכוד תחושה חמקמקה כל כך.

כיום, שמונה שנים אחרי האסון שהיכה בהם, נאבקים בני משפחתה של שירי בגזירה האכזרית של השכחה; מתאמצים להחיות את דמותה ולמלא באמצעותה את החלל שנפער בחייהם, אך גם בעולמנו.

"לזכור את שירי נגארי" מבקשת כותרת האתר שהקימו לזכרה.
אני זוכר.

יום שני, 5 ביולי 2010

גפילטע פיש

ההופעה של "פיש" (Phish) באמפי  מריווד'ר אשרבקולומביה שברה לי בצורת הופעות של כמעט שנה שלמה. אחרי ארבע שנים פרועות בבאר שבע - לדעתי העיר האוחזת ביחס ההיצע-מחיר הטוב בארץ בתחום הרוק העברי - נחתתי ישר אל השממה התרבותית של בולטימור (שלא לומר - של פייקסוויל, עיירתנו, בעלת הסקס-אפיל של בית עלמין ירקון) ושקעתי בניוון תרבותי עמוק. מבחינה זו, פיש די החזירה אותי לחיים.

א
ז זה מה שהיה לנו:
הכמויות:
פיש - סוג של להקת קאלט (נחשבת ליורשת של הגרייטפול דד המעולים) אבל בטח לא מהגדולות שבלהקות הרוק של אמריקה - הביאה לקולומביה הקטנה והמנומנמת עשרות אלפי אנשים. עוד תזכורת לאיך זה לחיות במדינה של יותר משלוש מאות מיליון איש.

החבר'ה:
למן בואי לאמריקה, שאלתי את עצמי כל הזמן: איפה לעזאזל ההיפים המפורסמים שלה? בכל השאר כבר הספקתי להיתקל ח"י פעמים לפחות: באחינו בני ישראל ובנרדים ובביזנס-מן ובבראד'רז ובנייטיבס ובלוּני'ז ובגיקים ובערסים וברד-נקס ובראפרים ובטריילר-פארק-ווייט-טראש ובהודים ובסיקים ובאסייתים, ואין צורך לומר - גם בכל שילוב אפשרי של כל הנ"ל. אבל איפה, איפה הן הבחורות ההן? והקוקו? והמחורפן? שאלתי את עצמי תדיר. והנה באמפי מריווד'ר, חמדולילה, קיבלתי את התשובה לפנים. כ-ו-ל-ם היו שם, בנעריהם ובזקניהם, ובנשיהם ובטפם, בראסטותיהם ובשרוואליהם, בצינגלותיהם ובקטורותיהם. מתנועעים עם הקצב, מחייכים מאוזן לאוזן ועיניהם דלוקות כשני מסכי אל.סי.די 52 אינץ' בחלון הראווה של בסט-ביי ערב הבלאק פריידיי.

המוסיקה:
פיש מנגנים המון אינסטרומנטלי, ובין לבין משחילים גם כמה מילים. בהתחשב במילים שהצלחתי לשמוע - מוטב שאכן יתמקדו בלנגן. רוצים דוגמא? בבקשה (אמיתי לגמרי, דוּדְז. מתוך "קונטקט"):
The tires are the things on your car that make contact with the road.
The tires are the things on your car that make contact with the road.
The tires are the things on your car that make contact with the road.
The car is the thing on the road that takes you back to your abode.
The tires are the things on your car that make contact with the road.
The tires are the things on your car that make contact with the road.
The tires are the things on your car that make contact with the road.
Bummed is what you are when you go out to your car and its been towed.

הפיש והרְאָיָה היהודית:
בהתחלה קצת בערה לי הכיפה על הראש. בכל זאת, המעמד לא ממש הזכיר התוועדות של ישיבת תומכי תמימים בסבן סבנטי. זו גם לא הופעה של ברי או פורטיס במדינת היהודים, היכן שתמיד תהיינה בסביבה פדחות מכופכפות. הלכתי לברר מחירים של כובעי "פיש" וחזרתי עם זנב מקופל בין הרגליים (אבל עם תשואה נקיה של 25$).
או אז גילה חבר את אוזני ש - הפתעה-הפתעה - חצי פיש הם בכלל אחינו בני ישראל, בני אברהם ושרה, גומעי מנישביץ ומסובבי דריידלים לכל דבר וענין. ובאמת, מעבר לזה שהיה בכך כדי לספק הסבר מצוין לאפו הבנוי לתלפיות של הבסיסט (בבחינת "אפך כמגדל הלבנון צופה על פני דמסקוס, פנסילבניה") - התחלתי גם להרגיש הרבה יותר בחבר'ה (במחקר קצר שערכתי עם שובי הביתה עוד התברר, שכאשר נחה עליהם הרוח - פיש מבצעים גם "אבינו מלכינו" ו"ירושלים של זהב" בהופעות שלהם. אינשאללה בפעם הבאה).

עלים לתרופה:
ברגע הראשון לא ממש הבנתי מה הבנאדם שעומד לצדי בשורה מנסה להעביר לי, כשאין לי בכלל מושג מי הוא. במשנהו כבר מצאתי עצמי, לראשונה בחיי, אוחז ב... ובכן, בואו נקרא לזה "סיגריה תוצרת בית".
מסיבות חינוכיות, רעיוניות וציוניות לא נגלה כאן איך נגמרה ההרפתקאה, אך בכל מקרה האמנתי באמת ובתמים שבזאת הסתיימו צ'ילומינו להערב. לכן, כשחברי אשר הוא כאח לי, הלוא הוא מיסטר לא-קריטי מהמחלקה ללא-חשוב-שמות, הוציא מתרמילו ערכה למתקדמים, עם שלל עשבי בשמים ופייפים ופפירוסים לרוב, והחל לדרוש אל מול עיניי המסרבות להאמין בהלכות פיטום הקטורת - החליטה הלסת שלי להיפרד סופית, אחרי שלושים ושלוש שנות שירות, ודפקה באנג'י חד-סטרי אל העשב (שם נתקלה בבאנג פעיל וניתרה חזרה).

אז כן, באמפי מריווד'ר היה באותו ערב מספיק חומר כדי להטיס אוגדה משוריינת, והשוטרים שהיו שם למכביר לא ניסו אפילו להעמיד פנים שאיכפת להם. אבל - עם החומר או בלעדיו - היו שם אחלה אנרגיות והרבה אנשים טובים ובלתי מזיקים בעליל. כי תגידו מה שתגידו על סטלנים - על פי רוב הם לא גורמים מדי הרבה נזק. או כמו שאמר פעם ג'ורג' קארלין הגדול: "כל הזמן מדברים על מוטיבציה, אבל למעשה, אם אתם שואלים אותי, המדינה הזו יכולה להסתדר יופי עם קצת פחות ממנה. שמתם לב לזה שהאנשים שגורמים להכי הרבה צרות הם תמיד אלה עם הכי הרבה מוטיבציה? רוצחים סדרתיים, נוכלי בורסה, סוחרי סמים, נוצרים-רפובליקנים. כולם חדורי מוטיבציה עד הצוואר. אבל ראסמי, תנו לי סטלן שרובץ כל היום מול אם.טי.וי וקם מהמיטה רק כדי להחליף מים בבאנג שלו, ואראה לכם בחור שלא גורם בעיות לאיש...".

מפי עוללים (הנה זה מתחיל. טינאייג'רים בני חמש):
אני: יונתן, מה אמרת לינון באוזן?
יונתן: It's not your business, dad



יום שבת, 3 ביולי 2010

מוישה טנדר

מוישה טנדר, או משה שטרנברג, התפלל בספסל שמאחורי אבי בבית הכנסת.
אצלנו במשפחה קראנו לו מוישה טנדר, כי אי שם בשנות השמונים היה לו טנדר סובארו קטן. אין לי מושג למה מוישה טנדר נהג בטנדר דווקא. לא נראה לי שזה היה לצורך עיסוקו, על כל פנים. אבל אני כן זוכר שהטנדר הזה הסיע בהתנדבות אנשים וציודים מכל מקום לכל מקום. ואולי בגלל זה מוישה טנדר קנה טנדר, כדי שהיה לו קל יותר לעזור לכל דכפין.

מוישה טנדר היה חשוך ילדים, ולכן בבית הכנסת היה קצת כמו סבא של כולנו. תמיד קרנה אלינו אהבה מעיניו הטובות. מאחוריה הסתתר כאב גדול.
כניצולי שואה רבים, רדפה השואה את מוישה כל חייו. הוא עצמו עלה מהונגריה במשלוח הילדים של 1943. אביו, זבולון יונתן שטרנברג, מראשי תנועת 'המזרחי' בהונגריה, אמור היה לקבל סרטיפיקט לארץ ישראל אך זה נלקח ממנו וניתן לרבי אהרון רוקח, האדמו"ר מבעלז. זבולון שטרנברג הצליח לבסוף לעלות על רכבת ההצלה של קסטנר אך כוחו לא עמד לו בתלאות הדרך של נוסעיה (שכידוע הגיעו בתחילה לברגן בלזן) והוא נפטר בשווייץ.
זכור לי כיצד ניסה מוישה במשך שנים ארוכות לזעוק את העוול שנעשה לאביו, אבל אני משער כי מלכתחילה לא היה לו סיכוי להתמודד לבדו מול אימפריית הענק של בעלז.

פעם ביקש ממני מוישה לעזור לו לבנות את הסוכה שלו. כשהלכתי אחריו לפינת המחסן, להוציא את הבדים והמחצלת, ראו עיניי עשרות רבות של קופסאות שימורים אכולות חלודה, שמוישה ורעייתו לא ההינו לזרוק. חייהם של ניצולי שואה לא היו זרים לי ולא הייתי צריך הסברים. ועדיין חשתי גל עמוק של זעזוע למראן. מוישה הבחין בכך, נאנח ואמר "מה אפשר לעשות".

לפני כמה שבועות עבר מוישה ניתוח קשה, ממנו לא התאושש. בשבוע שעבר הלך לעולמו.
"מי יזכור את מוישה טנדר?" כתב לי אחי הצעיר, וכאב חמר בתוכי.
אני מקווה כי את מוישה יזכרו כל אוהביו, מבית הכנסת וממקומות אחרים. אני מקווה כי כוחי יעמוד לי להעלות לנגד עיניי את דמותו וזכרו גם אחרי שנים. ומן הסתם גם אבא - יתום בעצמו מגיל ארבע, הקורא קדיש יתום כל חייו אחרי חשוכי בנים - יקרא אחריו קדיש.
יהי זכרו ברוך.