פני רבו תשע"ח

זו כבר הפכה מסורת, להתחיל את חגיגות יום ההולדת שלי בטיש מוצאי שמחת תורה אצל הצדיק בעל הייסורים, רבי ישראל הגר, הויז'ניצער רוב. והשנה ענין חדש: א היימישע סעלעקטאר בכניסה. אין מספיק מקום בפנים. הסעלעקטאר סוקר אותי מכף רגל (נייקי כחולות) ועד ראש (גלאח-בלי-פייעס עם כיפה שלא קשורה לשום דבר) ושואל במבוכה אם מישהו הזמין אותי. ודאי, אני משיב לו, הרבה הזמין אותי. כל שנה אני פה. מיילך! ער זאגט דער רבה האט אים פארבעטן, הוא צועק לאחראי. נו, אזוי ווס איז דורט צו פראגען? צועק מיילך בחזרה, קורץ לי ומסמן למקרר הויז'ניצאי לתת לי להיכנס.

למעלה על הפארענצעס כמה חסידים כבר מזהים אותי משנים קודמות ועושים לי מקום. יד אוחזת יד משני צדדיי ואני מתחבר פיזית לשרשרת הגדולה. האדמו"ר, לבוש בגדי מלכות לבנים, מסמן ביד מונפת והאדמה מתחילה לרעוד. אלפי חסידים נעים כאיש אחד ושואגים "ס'איז דאך האלץ הבל הבלים, א-י-ן ע-ו-ד מ-ל-ב-ד-ו". מנחם שרוקד לימיני עונה בסבלנות ובחיוך גדול לכל שאלותיי וכמה סקרנים מסביב מטים אוזן, כאילו אגבית, לשמוע מה שואל השייגעץ שאיווה לו למשכן את הפארענצע שלהם.

בינתיים פוצחים הבעלי מנגנים בניגון חדש, מושכני אחריך נרוצה. ידיו של הרבה עושות מלחמה וקורת העץ רועדת תחת רגליי. ב"הביאני המלך ח-ד-ר-יו, נגילה ונשמחה בו" כבר מגיע הויז'ניצער לעולמות היותר עליונים ובהתאמה עוברים אלפי החסידים מריקוד לקפיצות. הקורה מחשבת להישבר תחתינו אבל הבחור מעלי לא מרוצה. לטעמו אינני קופץ כראוי. אני מנסה לשקף לו את חששי המוחשי לקרוס עשרים אמה מטה בתוך תערובת של עץ, מתכת וחסידים שאפילו לא הרגישו, אבל הוא מבטל את דבריי בתנועת יד. בנס היו עוימדים, הוא צועק לתוך אוזני, באמת עוד לא הבנת שכל הקונסטרוקציה פה עומדת בזכות הרבה? אם הוא יוצא מבית המדרש הכל מתמוטט ברגע. 

לשמאלי רוקד אברך בדבקות, בערך בן גילי. אני חש שברצונו לומר לי משהו אבל בכל פעם הוא נסוג ומתכנס לתוך עצמו. בסוף, בין ניגון לניגון, הוא נוגע בכתפי ופונה אלי בקול רך ובלשון רבים, כמנהג. אתם יודעים, הוא מחייך, שבעצם השנה מתחילה רק עכשיו, כי הרי ממש עד עכשיו עוד ניתן היה לשנות את הצעטאלך בשמיים. ומה שעושים בראשית השנה הוא סימן לשנה כולה. וממילא, אם אתם שרויים בשמחה יחד איתנו פה עכשיו, מובטח לכם שתהיו בשמחה כל השנה כולה. ידו האוחזת בידי בשרשרת הרוקדים מתהדקת כמו מחזקת את דברי בעליה. הוא מחייך אלי ושונה, ספק לי ספק לעצמו, "כן, בשמחה כל השנה כולה". 

אחר כך, וגם זו כבר מסורת, א שיינע קיגעל מיט א קליינע פיקעל. וחשבתי לעצמי וואלה איזו ברכה יפה קיבלתי ליומולדת, ועוד מזר גמור. שנהיה בשמחה כל השנה כולה. אמן כן יהי רצון.

...

בייחוד אוהב היהודי את ניגוני הימים הנוראים. סליחות וראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. ויהא הניגון ספרדי או אשכנזי, ליטאי או חסידי, מרוקאי עם ייקי, תימני לצד פורטוגזי. לכולם נוטה היהודי חסד במידה שווה מאד. הן מילדותו נדד בין בתי כנסיות, ירד וטבל ועלה ונסתפג בהנוסחים השונים, אוצר בקרבו מבחר שירתם.
וגם כיום, בהתרגש חגי תשרי, מאחר וממילא אינו עושה עוד תפילתו קבע - נוטה הוא אהלו כנטיית לבו, פעם בכה ופעם בכה.

ומשום שסרו ממנו זה מכבר עול מלכות שמים ואימת יום הדין, לא מדקדק עוד היהודי בהגיית כל הברה, וכבר אינו מקפיד ביותר בספירת הטעון ספירה, ובתפילת הלחש לעתים רק קורא בשתיקה בחסות הדומיה, ולא פעם מותיר את מחזורו נכלם ורק יושב ומביט סביבו ומאזין ונפשו מתרוננת ולבו מתרחב ונמלא.

וכשהקהל שר, נענה היהודי ושר עמהם. וכשהש"ץ משורר לבדו, משורר עמו היהודי בלי קול. ולעתים שוגה החזן במקצת בדיוק הניגון והיהודי עוצם עיניו ומתקנו בשירת לבו. ויש שהוא מייחל דווקא לניגון מסוים, ופעמים שמשאלתו מתקיימת ופעמים שאיננה. והיהודי נזכר אז בימים אחרים, עת היה מתחזן בעצמו, פעם בכה ופעם בכה, וניגוניו היו בידו כחומר ביד היוצר, ברצותו מאריך וברצותו מקצר, ברצותו מרעים קולו וברצותו מתחטא בלחישה, ברצותו מבכר האחד וברצותו משורר זולתו. ובאותם רגעים בייחוד הולם בו צער הקרועים בין העולמות, כי יודע הוא שאינו כדאי עוד לעבור לפני התיבה; פנה היום ונסו הצללים ומה שהיה לא יהיה עוד.

ולעתים, כשצועד היהודי מבית הכנסת חזרה אל ביתו, נמלך הוא ופונה מן הרחובות המוארים אל חשכת השדות ועושה לו קפנדריא בטבורם, הרחק מעין אדם. והנה כבר מקהיל הוא לאחוריו את ברואיו של הקדוש ברוך הוא, צבאות שמים ואילות השדה, דשאים טלולים ועלים נרעדים ורגבים לחים, רמשים וחייתו ארץ ודורסי ליל. ובעודו צועד עובר הוא לפני התיבה תחת חופת שמיים שחורה, עיניו מתלחלחות אך קולו יציב והוא נושאו ברמה: ה-ה-מ-לך ה-ה-יו-שב על כסא רם וני-הי-הי-הי-שא!

מנשה

כשפרש מנשה משירות בתי הסוהר מצא את עצמו די לבד. אשתו עזבה אותו כמה שנים קודם לכן. בניו בגרו, נישאו ועקרו לסביבות נשותיהן החדשות וגם כלבתו האהובה הלכה לעולם שכולו מרחבי דשא וחולות ים וממטרים פזורים של דוגלי.

שכר איפוא מנשה יחידת דיור קטנה במושב והיה מבלה בה את ימיו ולילותיו בגפו. כדי לא להשתגע מחוסר מעש החל לפסל דמויות פימו קטנות. שעות היה רוכן על שולחנו, בורא בריות ומחריבן, לש קלסתרן ומהדק יצוריהן ומושחן בצבע ונופח בהן ניצוץ של חיות. הדמויות, מצדן, האירו לו פנים ושובבו את לבו ואירחו לו לחברה בחלל חדרו הקטן.

וכשנלאו אצבעותיו מלוש היה נפנה אל אוסף המפוחיות שלו ומפריח לחלל המושב מנגינות נוגות, נסוכות כיסופים וגעגוע לזמנים אחרים שהיו ונמוגו ואינם עוד.

משבאו המנגינות באוזני שכנו היה מזמין את מנשה לסעוד לעתים על שולחנו. "ותביא גם את המפוחיות", אמר לו. ומאז היה הדבר להרגל. מנשה היה מסב אל השולחן, מסרב לאכול, מבקש רק "א שטיקעל ברוט" (מנשה היה אמנם תימני מבטן אך חטא ביידיש פה ושם) טועם מעט מן הפרוסה אולם בעיקר מביט בקוצר רוח לעבר הסלון.

ובתום הארוחה היתה משפחת השכן מתיישבת סביב מנשה, שהיה מחבק את תיק הצד השחור עם מפוחיותיו, מחייך וממתין. "תנגן לנו משהו מנשק'ה?", היה השכן אומר כשהתיישב לבסוף, ומנשה היה ננער כביכול ואומר טוב, בסדר, אם אתם רוצים, ואז פורס את שלל מפוחיותיו לראווה אל מול עיני הילדים המשתאות, מונה את מעלותיה של כל מפוחית ומפוחית ולבסוף מצמיד אותה אל שפתיו ומנגן. ואם נחה על מנשה הרוח היה נותן את קולו גם בשיר, כי קולו היה עמוק ועשיר ודוק של כאב רטט בו וייפה אותו מאד. ובייחוד אהב לשיר שירי ארץ ישראל הישנה והטובה.

שָׂדוֹת שֶׁבָּעֵמֶק

קִדְּמוּנִי הַלַּיְלָה

בְּרֵיחַ הַזֶּבֶל

נִיחוֹחַ חָצִיר

הַלַּיְלָה לָעֵמֶק

אֲנִי אֲזַמֵּרָה

כִּי אֹשֶׁר בָּאַנִי

וְחֶסֶד הַשִּׁיר.

ולעתים היה השכן מצרף גם את הגיטרה הזקנה שלו לחגיגה, והסלון היה מתמלא צלילים ושירה ושחוק ילדים, ומנשה היה מזדקף ומתמלא חיות ועזוז וניצוצות של שובבות היו נזרקים בו. וכשהיה נפרד מן השכן ומילדיו היו עיניו בורקות.

יום אחד חזר השכן לביתו וראה את מנשה צורר בבהילות מה את מטלטליו המועטים ואת צבא בובותיו ושלל מפוחיותיו. ולרגע פתח את פיו לשאול למה ומדוע אך במשנהו כבר ראה כיצד נפרשות כנפיו של מנשה מסגור צלעותיו והבין שהפור כבר נפל ואין להשיבו עוד. יש אנשים שהם עצים ויש אנשים שהם ציפורים, אמר לו מנשה פעם כשישבו על הספסל בגינה.

שעה קלה לאחר מכן כבר המריא ברכבו הקטן, בלי לומר (או לדעת?) לאן. באוויר המושב, היכן שנישאו תדיר מנגינותיו, נפער פתע חלל מעיק של דומיה.

מנשה לא היה חזק בתקשורת אלקטרונית (השכן ידע זאת היטב מכל הפעמים שהוזעק להשכין שלום בין מנשה ומחשבו, שאצרו היסטוריה ארוכה של איבה-בואכה-משטמה וחשדנות הדדית) והודעות עדכון לא נחתו במכשיר הנייד של השכן, אבל יום אחד הגיעתהו חבילה קטנה בדואר, וכשהסיר את עטיפות הנייר שאצרו אותה התגלה לעיניו מנשה זעיר, מכויר פימו וישוב על כיסא, מפוחית נחבאת בידו המובאת אל פיו, פניו מאירות ועיניו שוחקות. על שתי ברכיו שעשע שני ילדים קטנים שהביטו בו בהשתאות, מתחקים אחר תנועות המפוחית על שפתיו. למרגלותיו, סמוך לרגלי הכיסא, התרוננה מילה אחת, כתובה אותיות מתעגלות וצבעוניות. "אושר".