פני רבו תשע"ח

זו כבר הפכה מסורת, להתחיל את חגיגות יום ההולדת שלי בטיש מוצאי שמחת תורה אצל הצדיק בעל הייסורים, רבי ישראל הגר, הויז'ניצער רוב. והשנה ענין חדש: א היימישע סעלעקטאר בכניסה. אין מספיק מקום בפנים. הסעלעקטאר סוקר אותי מכף רגל (נייקי כחולות) ועד ראש (גלאח-בלי-פייעס עם כיפה שלא קשורה לשום דבר) ושואל במבוכה אם מישהו הזמין אותי. ודאי, אני משיב לו, הרבה הזמין אותי. כל שנה אני פה. מיילך! ער זאגט דער רבה האט אים פארבעטן, הוא צועק לאחראי. נו, אזוי ווס איז דורט צו פראגען? צועק מיילך בחזרה, קורץ לי ומסמן למקרר הויז'ניצאי לתת לי להיכנס.

למעלה על הפארענצעס כמה חסידים כבר מזהים אותי משנים קודמות ועושים לי מקום. יד אוחזת יד משני צדדיי ואני מתחבר פיזית לשרשרת הגדולה. האדמו"ר, לבוש בגדי מלכות לבנים, מסמן ביד מונפת והאדמה מתחילה לרעוד. אלפי חסידים נעים כאיש אחד ושואגים "ס'איז דאך האלץ הבל הבלים, א-י-ן ע-ו-ד מ-ל-ב-ד-ו". מנחם שרוקד לימיני עונה בסבלנות ובחיוך גדול לכל שאלותיי וכמה סקרנים מסביב מטים אוזן, כאילו אגבית, לשמוע מה שואל השייגעץ שאיווה לו למשכן את הפארענצע שלהם.

בינתיים פוצחים הבעלי מנגנים בניגון חדש, מושכני אחריך נרוצה. ידיו של הרבה עושות מלחמה וקורת העץ רועדת תחת רגליי. ב"הביאני המלך ח-ד-ר-יו, נגילה ונשמחה בו" כבר מגיע הויז'ניצער לעולמות היותר עליונים ובהתאמה עוברים אלפי החסידים מריקוד לקפיצות. הקורה מחשבת להישבר תחתינו אבל הבחור מעלי לא מרוצה. לטעמו אינני קופץ כראוי. אני מנסה לשקף לו את חששי המוחשי לקרוס עשרים אמה מטה בתוך תערובת של עץ, מתכת וחסידים שאפילו לא הרגישו, אבל הוא מבטל את דבריי בתנועת יד. בנס היו עוימדים, הוא צועק לתוך אוזני, באמת עוד לא הבנת שכל הקונסטרוקציה פה עומדת בזכות הרבה? אם הוא יוצא מבית המדרש הכל מתמוטט ברגע. 

לשמאלי רוקד אברך בדבקות, בערך בן גילי. אני חש שברצונו לומר לי משהו אבל בכל פעם הוא נסוג ומתכנס לתוך עצמו. בסוף, בין ניגון לניגון, הוא נוגע בכתפי ופונה אלי בקול רך ובלשון רבים, כמנהג. אתם יודעים, הוא מחייך, שבעצם השנה מתחילה רק עכשיו, כי הרי ממש עד עכשיו עוד ניתן היה לשנות את הצעטאלך בשמיים. ומה שעושים בראשית השנה הוא סימן לשנה כולה. וממילא, אם אתם שרויים בשמחה יחד איתנו פה עכשיו, מובטח לכם שתהיו בשמחה כל השנה כולה. ידו האוחזת בידי בשרשרת הרוקדים מתהדקת כמו מחזקת את דברי בעליה. הוא מחייך אלי ושונה, ספק לי ספק לעצמו, "כן, בשמחה כל השנה כולה". 

אחר כך, וגם זו כבר מסורת, א שיינע קיגעל מיט א קליינע פיקעל. וחשבתי לעצמי וואלה איזו ברכה יפה קיבלתי ליומולדת, ועוד מזר גמור. שנהיה בשמחה כל השנה כולה. אמן כן יהי רצון.

...

בייחוד אוהב היהודי את ניגוני הימים הנוראים. סליחות וראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. ויהא הניגון ספרדי או אשכנזי, ליטאי או חסידי, מרוקאי עם ייקי, תימני לצד פורטוגזי. לכולם נוטה היהודי חסד במידה שווה מאד. הן מילדותו נדד בין בתי כנסיות, ירד וטבל ועלה ונסתפג בהנוסחים השונים, אוצר בקרבו מבחר שירתם.
וגם כיום, בהתרגש חגי תשרי, מאחר וממילא אינו עושה עוד תפילתו קבע - נוטה הוא אהלו כנטיית לבו, פעם בכה ופעם בכה.

ומשום שסרו ממנו זה מכבר עול מלכות שמים ואימת יום הדין, לא מדקדק עוד היהודי בהגיית כל הברה, וכבר אינו מקפיד ביותר בספירת הטעון ספירה, ובתפילת הלחש לעתים רק קורא בשתיקה בחסות הדומיה, ולא פעם מותיר את מחזורו נכלם ורק יושב ומביט סביבו ומאזין ונפשו מתרוננת ולבו מתרחב ונמלא.

וכשהקהל שר, נענה היהודי ושר עמהם. וכשהש"ץ משורר לבדו, משורר עמו היהודי בלי קול. ולעתים שוגה החזן במקצת בדיוק הניגון והיהודי עוצם עיניו ומתקנו בשירת לבו. ויש שהוא מייחל דווקא לניגון מסוים, ופעמים שמשאלתו מתקיימת ופעמים שאיננה. והיהודי נזכר אז בימים אחרים, עת היה מתחזן בעצמו, פעם בכה ופעם בכה, וניגוניו היו בידו כחומר ביד היוצר, ברצותו מאריך וברצותו מקצר, ברצותו מרעים קולו וברצותו מתחטא בלחישה, ברצותו מבכר האחד וברצותו משורר זולתו. ובאותם רגעים בייחוד הולם בו צער הקרועים בין העולמות, כי יודע הוא שאינו כדאי עוד לעבור לפני התיבה; פנה היום ונסו הצללים ומה שהיה לא יהיה עוד.

ולעתים, כשצועד היהודי מבית הכנסת חזרה אל ביתו, נמלך הוא ופונה מן הרחובות המוארים אל חשכת השדות ועושה לו קפנדריא בטבורם, הרחק מעין אדם. והנה כבר מקהיל הוא לאחוריו את ברואיו של הקדוש ברוך הוא, צבאות שמים ואילות השדה, דשאים טלולים ועלים נרעדים ורגבים לחים, רמשים וחייתו ארץ ודורסי ליל. ובעודו צועד עובר הוא לפני התיבה תחת חופת שמיים שחורה, עיניו מתלחלחות אך קולו יציב והוא נושאו ברמה: ה-ה-מ-לך ה-ה-יו-שב על כסא רם וני-הי-הי-הי-שא!

מנשה

כשפרש מנשה משירות בתי הסוהר מצא את עצמו די לבד. אשתו עזבה אותו כמה שנים קודם לכן. בניו בגרו, נישאו ועקרו לסביבות נשותיהן החדשות וגם כלבתו האהובה הלכה לעולם שכולו מרחבי דשא וחולות ים וממטרים פזורים של דוגלי.

שכר איפוא מנשה יחידת דיור קטנה במושב והיה מבלה בה את ימיו ולילותיו בגפו. כדי לא להשתגע מחוסר מעש החל לפסל דמויות פימו קטנות. שעות היה רוכן על שולחנו, בורא בריות ומחריבן, לש קלסתרן ומהדק יצוריהן ומושחן בצבע ונופח בהן ניצוץ של חיות. הדמויות, מצדן, האירו לו פנים ושובבו את לבו ואירחו לו לחברה בחלל חדרו הקטן.

וכשנלאו אצבעותיו מלוש היה נפנה אל אוסף המפוחיות שלו ומפריח לחלל המושב מנגינות נוגות, נסוכות כיסופים וגעגוע לזמנים אחרים שהיו ונמוגו ואינם עוד.

משבאו המנגינות באוזני שכנו היה מזמין את מנשה לסעוד לעתים על שולחנו. "ותביא גם את המפוחיות", אמר לו. ומאז היה הדבר להרגל. מנשה היה מסב אל השולחן, מסרב לאכול, מבקש רק "א שטיקעל ברוט" (מנשה היה אמנם תימני מבטן אך חטא ביידיש פה ושם) טועם מעט מן הפרוסה אולם בעיקר מביט בקוצר רוח לעבר הסלון.

ובתום הארוחה היתה משפחת השכן מתיישבת סביב מנשה, שהיה מחבק את תיק הצד השחור עם מפוחיותיו, מחייך וממתין. "תנגן לנו משהו מנשק'ה?", היה השכן אומר כשהתיישב לבסוף, ומנשה היה ננער כביכול ואומר טוב, בסדר, אם אתם רוצים, ואז פורס את שלל מפוחיותיו לראווה אל מול עיני הילדים המשתאות, מונה את מעלותיה של כל מפוחית ומפוחית ולבסוף מצמיד אותה אל שפתיו ומנגן. ואם נחה על מנשה הרוח היה נותן את קולו גם בשיר, כי קולו היה עמוק ועשיר ודוק של כאב רטט בו וייפה אותו מאד. ובייחוד אהב לשיר שירי ארץ ישראל הישנה והטובה.

שָׂדוֹת שֶׁבָּעֵמֶק

קִדְּמוּנִי הַלַּיְלָה

בְּרֵיחַ הַזֶּבֶל

נִיחוֹחַ חָצִיר

הַלַּיְלָה לָעֵמֶק

אֲנִי אֲזַמֵּרָה

כִּי אֹשֶׁר בָּאַנִי

וְחֶסֶד הַשִּׁיר.

ולעתים היה השכן מצרף גם את הגיטרה הזקנה שלו לחגיגה, והסלון היה מתמלא צלילים ושירה ושחוק ילדים, ומנשה היה מזדקף ומתמלא חיות ועזוז וניצוצות של שובבות היו נזרקים בו. וכשהיה נפרד מן השכן ומילדיו היו עיניו בורקות.

יום אחד חזר השכן לביתו וראה את מנשה צורר בבהילות מה את מטלטליו המועטים ואת צבא בובותיו ושלל מפוחיותיו. ולרגע פתח את פיו לשאול למה ומדוע אך במשנהו כבר ראה כיצד נפרשות כנפיו של מנשה מסגור צלעותיו והבין שהפור כבר נפל ואין להשיבו עוד. יש אנשים שהם עצים ויש אנשים שהם ציפורים, אמר לו מנשה פעם כשישבו על הספסל בגינה.

שעה קלה לאחר מכן כבר המריא ברכבו הקטן, בלי לומר (או לדעת?) לאן. באוויר המושב, היכן שנישאו תדיר מנגינותיו, נפער פתע חלל מעיק של דומיה.

מנשה לא היה חזק בתקשורת אלקטרונית (השכן ידע זאת היטב מכל הפעמים שהוזעק להשכין שלום בין מנשה ומחשבו, שאצרו היסטוריה ארוכה של איבה-בואכה-משטמה וחשדנות הדדית) והודעות עדכון לא נחתו במכשיר הנייד של השכן, אבל יום אחד הגיעתהו חבילה קטנה בדואר, וכשהסיר את עטיפות הנייר שאצרו אותה התגלה לעיניו מנשה זעיר, מכויר פימו וישוב על כיסא, מפוחית נחבאת בידו המובאת אל פיו, פניו מאירות ועיניו שוחקות. על שתי ברכיו שעשע שני ילדים קטנים שהביטו בו בהשתאות, מתחקים אחר תנועות המפוחית על שפתיו. למרגלותיו, סמוך לרגלי הכיסא, התרוננה מילה אחת, כתובה אותיות מתעגלות וצבעוניות. "אושר".

הטיול שלנו לאלפים הצרפתים - מכתב שני ואחרון

ילדים אהובים,
עוד יום עולה לו מעל לפסגות האלפים הצרפתים. גל חום שוטף את אירופה והמזגן בפיג'ו שלנו עובד בפול ווליום. השלגים מפשירים בעוז במרומי הפסגות הלבנות, קרחוני הענק נמסים לאיטם וצלעות ההרים הכבירים נוטפות מפלים ופלגי מים. היום אנו בדרך ל"ונציה הצרפתית", הלוא היא אנסי היפהפיה, שתמונותיה שבו את לבנו כבר בארץ.

בדרך לאנסי אנו עוצרים לחניית ביניים בגשר תלוי כביר, הלוא הוא גשר קרלו אלברטו. בזמן בנייתו היה הגשר הגבוה באירופה וגם כיום הוא הגשר התלוי הגבוה בתחומיה, נמתח בין ארבעה צריחי ענק בסגנון ימי הביניים, שניים בכל צד, וצופה על הקניון התלול שתחתיו (ומדרום גם על גשר הקשת המודרני שנמתח בסמוך אליו מעל אותו קניון עצמו). הגשר, כך למדתי מאוחר יותר, נבנה כמתת הוקרה לקרלו אלברטו מלך סרדיניה. קרלו עצמו היה מלך לא מוצלח במיוחד, שסיים את חייו בעליבות הגלות בפורטוגל לאחר שלא הצליח לגבור על האוסטרים בשדה הקרב במסגרת ניסיונותיו לאחד את איטליה. לרוב מזלו, מעבר לגשר שנקרא על שמו - הותיר קרלו אלברטו בעולם גם את בנו, ויטוריו אימנואלה השני, שהצליח בגדול היכן שכשל אביו, איחד את איטליה והיה למלכה הראשון של איטליה המאוחדת ולאחד האישים החשובים בהיסטוריה האיטלקית (תשאלו את סבתא).

אנסי מקבלת את פנינו במזג אוויר שמשי ובהמולה מתרוננת של יום ראשון. המונים פורסים שמיכות ומחצלות סביב אגם אנסי, שהקנה לעיר את פרסומה והדרה. זהו אחד האגמים הגדולים בצרפת, שנוצר, ממש כמו תופעות טבע רבות אחרות בסביבת האלפים הצרפתיים, מקרחון גדול שנמס לו אי שם בעבר הרחוק. אגם אנסי גם שולח זרועות אל הרובע העתיק היפה של העיר ושוזר תעלות מים לאורכו ולרוחבו, מה שהעניק לאנסי את הכינוי שזכרנו למעלה. אם נהיה כנים, אנסי היא לא באמת ונציה, או משהו שמתקרב אליה, אבל היא יפהפיה אמיתית בזכות עצמה ויופיה הרחיב את לבנו עד מאד.

למחרת חוזרת קרן לעמל יומה ואני שב ומתיישב לי בפיג'ו הנאמנה, שזה אולי המקום לספר לכם גם על מעלליה הפחות קולגיאליים. הלוא תסכימו איתי, שאם יוצא לכם להסתובב עם רכב שכל מה שצריך לעשות כדי להניע אותו הוא ללחוץ על כפתור הסטארט (אכן, אין מפתח ואין קודן) כדאי מאד להקפיד לנעול אותו. ואולם, מעשה שטן, תמיד כשחזרנו לרכב מצאנו אותו פתוח, לא משנה כמה פעמים נעלנו אותו לפני שעזבנו. מה עושים? טלפון קצר לחברת ההשכרה העמיד אותנו על טעותנו ועל הדרך הוציא אותנו בורים טכנולוגית באופן מביך למדי. הנה כי כן מסתבר, כי כל אימת שקרבים אל הצרפתיה המתוחכמת עם המפתח בכיס, יודעת הגוילעמע מאשינע לזהות אותו ונפתחת לכבודו אוטומטית. נו, למדנו משהו.

ומכל מקום, כרגע שועטת המתוחכמת על הכבישים הנמתחים מאנמאס לכיוון דרום מזרח, בדרכה אל הסבא הגדול, שגיב הלבנים, הלוא הוא המון בלאן – ההר הלבן, ההר הגבוה באלפים והשני בגובהו באירופה, שמושך אליו מטפסים מכל רחבי העולם, וכדרכם של הרים מסוגו גם מקפיד לקטול אי אלו מהם בדרכם לכבוש את פסגתו. העובדה הזו לא עוצרת כמובן את זרם המטפסים. כמו באוורסט, ב-K2 ובהרי ענק נוספים, מתעקשים היבחושים האנושיים לקרוא תיגר על פסגות הענק הטמירות גם במחיר סיכון חייהם. אגב, בעבר הלא רחוק התחכם ההר גם למרוח על מדרונותיו שני מטוסים הודיים שטייסיהם טעו בחישוב לקראת נחיתה בנמל התעופה של ז'נבה והפגישו את מטוסיהם עם מכיתות הצור המשוננות של פסגתו.

סמוך למון בלאן, על אותו הרכס, מתנשא הר לא פעוט בפני עצמו העונה לשם המעניין אגי דה מידי, ובתרגום חופשי "מחט הצהריים". זאת על שום מה? על שום שאם מביטים עליו מהכנסיה שבטבורה של שאמוני, העיירה שלמרגלות המון בלאן, השמש עומדת בצהריים בדיוק מעל השפיץ של פסגתו. אגי דה מידי מאפשר גם לעצלנים מדופלמים לנשום אויר פסגות בעזרת מערכת של שני רכבלים המטפסים אל מרומיו. הראשון, הסגור, נושא אותי משאמוני אל עבר תחנת מעבר בחצי הגובה, וממנה אני ממשיך את המסע ברכבל פתוח. הגבהים מסחררים ולוקח זמן להתרגל לחוויה המצמיתה, קצת כמו בלונה פארק. אבל משמסכין הגוף עם פחד הגבהים והעיניים מביטות סביב - הנופים המתגלים עוצרי נשימה, משכרים ביופיים. אני מנצל את העובדה שספסלי הרכבל מעליי ומתחתיי ריקים וצורח מלוא ריאותיי אל מול הפסגות הצחורות.
סמוך לפסגה הרכבל עוצר, ואני מוצא לי מדרון ראוי ומושלג לטפס עליו  (בכל זאת, גם לנצנוץ יש גבול). בסופו של הטיפוס אני עומד בשלג עד ברכיי אבל מוריד חולצה בשל המאמץ. סוריאליסטי משהו. מכאן אני שם פעמיי במסלול משכר חושים אל אגם לאק בלאן, האגם הלבן, שמשובץ כפנינה על קו הרכס ומזכה אותי במראה מהפנט של לבן וכחול, תכלת וירוק. התחושה היא כזו שקשה לתאר במילים. משהו על גבול ההזיה.

קשה עלי פרידתו של הסבא הכביר, אבל השעון דוחק. את היום האחרון לשיטוטיי אני מקדיש לקשת הפרסה האלפינית שליד סיקסט פר א שבאל, אחד מאדירי הטבע המפעימים שראיתי בימי חלדי. בשורת תהליכים גיאולוגים שאין לי בהם מושג וחצי מושג, הלכה והתהוותה בתוך רכס האלפים קשת פרסתית, חצי סהר אדיר ממדים, גובהו כגובה ההרים שסביבו. העמידה מול הקשת היא חוויה מהפנטת. מסובבים את הראש מגבולה האחד לגבולה השני ומתחילים לספור מפלים. במורד צוקיה הכבירים של הקשת נופלים מגובה עצום עשרות מפלים שמקורם מהשלג המפשיר על פסגותיה. המרחק מאט את תנועת המים הנופלים והכל נראה כמו בתוך חלום. העין גומעת וגומעת את המראות המופלאים ואינה שובעת.

האתר מציע גם מסלולי הליכה לרוחב ולגובה הקשת אבל לי יש מטוס לתפוס ואני נפרד, אסיר תודה, מן המחזה המיוחד הזה.

בפעם אחרונה אני גומע את כבישי מחוז סבואה לכיוון ז'נבה, אוסף את קרן ממשרדיה ואנו חוצים את העיר השוויצרית בדרכנו לשדה התעופה. שם כבר מתמרק לו לכבודנו מטוס האיירבוס האדום-לבן של סוויס אייר. הוא ייקח אותנו אל נמל התעופה המצוחצח של ציריך. משם ימריא לו איירבוס נוסף, ינסוק עם רדת ליל מעל שלוות הרי שווייץ ואגמיה, יטה את חרטומו דרום מזרחה וייקח אותנו הביתה, אליכם.

ועד אז, נשיקות וגעגועים מלוא הטנא מאתנו,

קרן ואבא המטיילים בעולם. 

הטיול שלנו לאלפים הצרפתים - מכתב ראשון בסדרה

ילדים אהובים,

לאחר חניה קצרה בוינה, נחתנו בז'נבה בשעת ליל. ז'נבה יושבת בדיוק על הגבול בין שווייץ לצרפת, כך שבעצם נחתנו בצד השוויצרי אבל את הרכב אספנו בצד הצרפתי. ואיך עוברים משווייץ לצרפת? בהליכה של חמש דקות בתוך הטרמינל. אירופה של היום היא יבשת אחרת מזו של הדורות הקודמים, ואת ה"גבול" שבין שתי המדינות חצינו כסכין בחמאה אין ספור פעמים.

כמו בטיולים הקודמים גם הפעם דבקנו בסמל האריה השואג, אבל השתדרגנו לפיג'ו 308 דנדשה ומשוכללת. בהמשך המסע היא תקפיד להוכיח לנו פעמים רבות עד כמה מתוחכמת היא. מפה לשם השעה שעת ליל ובטננו הומה, אבל בתחנת דלק סמוכה לשדה חונה משאית האוכל של חאלד וחבריו וקורצת לנו בצבעי ניאון עליזים. כשחאלד שומע שאנחנו מישראל הוא מנהנן בהתלהבות ומספר לנו שמוצאו מג'רבה, עיר הכהנים התוניסאית בעלת ההיסטוריה היהודית המפוארת.

אנמאס, העיר בה שוכן אחר כבוד מלוננו "קמפניל", היא עיירת גבול בסיסית למדי, בוודאי בהשוואה לשכנתה השוויצרית, ובימים הבאים היא תהיה לא יותר מבסיס לטיולי הכוכב שלנו. למחרת בבוקר קרן משכימה לעמל יומה ואילו אני מתיישב לי בפיג'ו המפנקת, מדליק רדיו על מלל כלשהו כדי להיכנס לאווירה, הכנפיים נפרשות להן מתוך כלוב צלעותיי ואני ממריא להרפתקה הצרפתית שלי ופניי דרום-מזרחה, אל הקדמונים השגיבים משונני הצוקים ועטורי הכתרים הלבנים, הלוא הם האלפים הצרפתיים.

לאט לאט מתחלף הנוף מאורבני לכפרי ואני נכנס לממלכת מחוז סבואה שבתחומיה יתקיימו טיולינו. יופייה של צרפת הכפרית עוצר נשימה. למרגלות הרי הענק בזוקים כפרים אדומי גגות טבולים בפרחים ובירק מלוא העין. בין היערות העבותים זורמים נחלים שוצפים, העושים את דרכם מטה הישר מפסגות ההרים הלבנות. הכביש עובר בינות לכפרים וחושף את נוים. למרבה השמחה הכפריים הצרפתים לא מסתפקים בשכיות החמדה שהעתיר עליהם הטבע ביד רחבה והם תורמים ליופי הכללי עוד משלהם. הבתים כאן באים בשלל צורות וצבעים, מנוקדים פרחים ממפתן ועד גג. פרחים גודשים גם את הכיכרות והרחובות בשלל תבניות ואדניות. הסמטאות שלוות וציוריות והאנשים כולם מאירים לי פנים. אנגלית לא ממש מדברים בצרפת, לפחות בזו הכפרית, אבל מי צריך אנגלית נוכח השלווה הצרפתית הזו: "בונז'ור מסייה", "בונסואר מסייה", "מרסי", "אורוואר", "בון אפטיט", "דאקור". לאט לאט הנעימות דובקת בי, משרשת דעות קדומות על הסנוביות והשחצנות המיוחסות על פי רוב לזוללי הצפרדעים.  

בכל כפר תמצאו מאפיה, בולונז'ורי. בארץ מאפייה היא לחמניות טריות, בורקס ורוגלך לפי משקל, אבל חנויות הבולונז'ורי בצרפת הן מקדש-מעט לאמנות האפייה. המאפים מוקפדים עד לרמת אמנות ממש ובהתאמה מוצגים לראווה בויטרינות שקופות כיאה להם ולשכמותם. בייחוד הפכו חביבים עלי מאפי הפירות הנימוחים בפה בקשת מרהיבה של טעמים. עוד בכל כפר: אנדרטאות יפות ומכמירות לב לזכר בני הכפרים שנפלו בשתי מלחמות העולם (בשתיהן היתה צרפת מעורבת עד צוואר). לא נכחד, נראה כי הצרפתים טובים יותר בבניית אנדרטאות מאשר בלהילחם, באשר בשתי מלחמות העולם הם הפגינו בעיקר מתודות שונות ומגוונות של נסיגה, התקפלות ומנוסה כללית (וידועה הבדיחה על הטנקים הצרפתים בעלי ההילוך הקדמי הבודד וששת ההילוכים האחוריים). בייחוד מעציבות האנדרטאות לזכר נופלי מלחמת העולם הראשונה, כשמיליוני צעירים מכל מדינות אירופה הוקרבו על מזבח הפעלה שרירותית של בריתות בינלאומיות במלחמה מטופשת וחסרת תכלית.  

למרגלות האלפים הדרך מתחילה להתעקל ולטפס מעלה. רשתות גדולות בצדי הדרכים אמורות לתפוס את סלעי הענק שהאלפים מנערים מדי פעם מדש מדרונותיהם. מעבר לעיקול מחכה מורזין היפה (והמתויירת עד זרא). מורזין מציעה למשחריה מדרונות תלולים וקניונים שוצפים ורחובותיה מלאים רוכבי דאונהיל מקוסדים ועטויי מגינים. הרגע סיימו לגלוש על אופניהם את המורדות המסולעים שסביב העיירה וכעת, רועדים מהתרגשות, עיניהם לא רואות עוד דבר מלבד הדרך המהירה ביותר לרכבל שייקח אותם ואת אופניהם שוב לפסגה. הרכבלים במורזין עובדים בלי הפסקה, הקרונות יורדים ריקים ועולים עמוסי ציוד ורוכבים להוטים ושיכורי מדרונות.

מאחר ובכושרי הנוכחי לא רצוי שאצטרף לרוכבים הללו, פן אתפזר כפינייאטה לאורך המורד כולו, אני נפרד ממורזין ושם פעמיי אל היעד הבא.

גורז'ה דו פונט דו דיאבלה, קניון גשר השטן, הוא מהמקומות היפים והמיוחדים שראיתי בצרפת ובכלל. קרחון ענק מעידן הקרח התמוסס לו ולאיטו ומימיו חתרו דרך סלע הגיר הרך מטה מטה, יוצרים קניון צר ועמוק מאד. עוד כך וכך שנים חלפו להן, ובולדר ענק הידרדר ונתקע בדיוק בין כתלי הקניון, מותח מעין גשר טבעי בין שתי גדותיו. לאורך השנים ניסו היבחושים האנושיים להתחכם לאדיר הטבע הזה וירדו לקניון התלול במערכת מסוכנת להפליא של חבלים ומדרגות חצובות בסלע החלקלק, מהסוג שאם החלקת מהן לא תקבל הזדמנות שניה. רק ב-1948 נחנכה מערכת המדרגות המסודרת לאורך כל המתלול עד לערוץ הנחל.

תשאלו מה ענין השטן לפה? ובכן, לפי האגדה המקומית, הגשר הטבעי שזכרנו קודם היה למעשה מתנת השטן לבני האנוש. קודם לו ניסו הללו לחצות את הערוץ התלול ללא הצלחה מרובה, אך כשפנו ברוב ייאושם לאלוהיהם וביקשו עזרה, הפכו הללו לפתע עסוקים מאד וחמקו באלגנטיות מהסינג'ור. השטן מצדו הביע נכונות מפתיעה לעזור, אולם, כמנהגם של שטנים מאז ומעולם, הכניס קוץ דוקרני במיוחד לאליית הצעתו: האדם הראשון שחוצה את הגשר צריך להיות מוקרב לו לעולה. בלית ברירה הסכימו בני האדם לעסקה, אך ברגע האמת (כמה צפוי) השתפנו ושלחו עז לחצות ראשונה. השטן לקח את התרמית באופן אישי מאד, ומאז הוא אורב למבקרי הקניון וחוכך אם ליטול מהם את נקמתו (שני חרכים מאירים וסמוכים בתקרת המצוק הם, לפי האגדה, עיניו האורבות).
בעליה המפרכת למעלה אמרתי למדריכה הצרפתית שגם אצלנו היהודים התחכמו לסבן את השטן עם עז, וכל זה כבר לפני שלושת אלפים שנה. "דאקור", היא חייכה, "בסוף בני האדם דומים בכל מקום".      

ובמכתב הבא? נספר על אנסי היפהפיה, על השגיא שבהרי האלפים הצרפתיים ועל קשת אדירת ממדים ורוויית מפלים בלב הרכס הכביר. ועד אז, צרור נשיקות וגעגוע מאתנו, קרן ואבא המטיילים בעולם.

צבי ישראל הטפילד

הלילה בחלומי ג'יימס הטפילד ממטאליקה התגייר.

התעדכנתי בחדשות המרעישות דרך סטטוס של חבר בפייסבוק. היתה שם תמונה של הטפילד מחויך מאוזן לאוזן עם כיפה סרוגה לבנה גדולה לראשו. מזל טוב, היה כתוב שם, לאחינו צבי ישראל בן אברהם. צבי ישראל, לא פחות. ג'יימס הטפילד, אליל נעוריי המסוקס, המקועקע באינספור צלבים בוערים? האמנם? ליתר ביטחון רצתי לבדוק בויקיפדיה ושם כבר ריצדה אל מול עיניי, שחור על גבי מסך, הקביעה שאיננה משתמעת לשני פנים "גיטריסט וזמר יהודי-אמריקאי, סולן להקת המטאל מטאליקה". אכן נודע הדבר.

צבי ישראל הטפילד לא בזבז זמן ומהר מאד הגיע לישראל ("מסעות ג'יימס בארץ הקודש" זעקו כותרות העיתונים ברפרנס צפוי לעייפה לסרט ההוא של רענן אלכסנדרוביץ'). אין צורך לומר שעבדכם הנאמן התייצב כבר להופעה הראשונה (על הפרענצ'עס שנשארו מהטיש שנערך בישיבה של צי"ה ערב קודם) אבל לאכזבת מעריציו בחר הטפילד, בפרץ נקיפות מצפון אופייני, להתנכר לחלוטין לשלל שיריו מן התקופות היותר, איך נאמר זאת בעדינות, סוערות של חייו, ולהתמקד במחרוזת שירים חלבית למדי שעניינה ראיתי-את-האור-פלאס-פסוקים-אקראיים, משל היה המתחאזק הראשון במחוזותינו. גם הצעת הפשרה שלי, לבצע לכבוד הפסח הממשמש ובא את "מאסטר אוף חאמץ", נפלה על אוזניים ערלות. הקהל הביע את אכזבתו בטונים גבוהים למדי, צבי ישראל לקח ללב וגם שירת "אני מאמין" שחתמה את ההופעה לא הצליחה לעמעם את תחושת החמיצות.

מכאן העסק רק הלך והידרדר. צבי ישראל לא ממש הצליח למצוא את עצמו בזהותו החדשה והאדוקה, וגם קהלו, מצדו, לא ממש הצליח למצוא אותו בחזרה. עד שיום אחד, בחדר ההמתנה של "הקליניקה להסרת קעקועין ושאר מיני מרעין בישין" של ר' דבל'ה שוורץ מביתר עילית (שמצדו כבר הרשה לעצמו לדמיין את רווחי העתק שיפיק מיחס הדיו-פר-סנטימטר-עור הפנטסטי שסיפק לו הגוי כביר הגוף והמעוטר) גמלה בליבו של צבי ישראל בן רגע ההחלטה לחזור לחייו הקודמים, נטולי קודשא בריך הוא ושכינתיה.

ובינינו, הן אני והן שאר היהודים סביבי לא ממש הזלנו דמעה נוכח ההתפתחויות הדרמטיות, כי הבה נודה על האמת, עיסוקים מסוימים - כמו, נגיד, להיות פרונט מן של להקת ת'ראש מטאל - מתלבשים טוב יותר על ערלים מגודלי שיער שטרם שמעו על ליקוטי מוהר"ן.

אבל מדי פעם, בהופעות, כשקירק האמט מרביץ סולו גיטרה מכושף, או כשרוברט טרוחיו מפליא ללהטט על הפייב סטרינג תוך כדי הליכת הקוף-בחלסטרה הידועה שלו, נענה להם ג'יימס בריף גיטרה מהיר, מקרב את פיו אל המיקרופון, מחייך, עוצם עיניו, מתנענע בסילודין ושואג "שכויייייח!"

אלי

כבר חמישה ימים אני לא מפסיק לחשוב על אלי. אלי החכמה והמוכשרת והיפה עם קול הפעמונים. אלי שהיתה תלמידתי בארה"ב לפני שש שנים ואחרי התיכון הלכה ללמוד אמנות ותיאטרון באוניברסיטת מיאמי ובאורח מאד לא מפתיע מיגנטה בקסמה את כל רואיה וחרכה בכשרונה את במות התיאטרון וסיימה את התואר בהצטיינות יתרה וזכתה במלגת המשך יוקרתית ועתידה זהר ונצנץ באלף שמשות.

ואז, לפני שישה ימים, בסוף השבוע של קבלת התואר, יורדים הוריה מפנסילבניה לחגוג עם בתם הפורחת, פרי אהבתם ועמלם. עולים על רחפת לסיור משפחתי עולץ בביצות של שמורת אברגליידס מערבית למיאמי. תאונה. שבריר שניה. האחות הקטנה נפצעת. אלי איננה.

סיור רחפת באברגליידס. עשינו כזה לפני כמה שנים. בערך הדבר הכי לא אקסטרימי שניתן להעלות על הדעת. סירה רחבה, יציבה, משייטת באיטיות במי הביצות הרדודים בעזרת מאוורר גדול הקבוע באחוריה. איך תאונה איך? ומה יהיה עם האכזריות הארורה של הקיום? מה עושים עם התהום הזו שנפערת בן רגע, סתמית ושרירותית, הופכת באבחה פסגות של סיפוק ואושר לאימה חשכה?

ואיך קמים מזה בכלל? איך ממשיכים? לאן לוקחים את חוסר האונים שבבסיס ההוויה האנושית? איך נושאים את משא המה-היה-אילו? כיצד יכולה הנפש להכיל את קצירו האקראי, האטום, הקהה של המוות?

אלי היפה, נעימת הסבר, טובת הלב והעין. בחלל כיתתי כבר זהר אז אור נר נשמה מעל ראשך ואיש לא ראהו ואיש לא ידע.
נוחי בשלום, ילדת פז. אזכור אותך כל חיי.

יום השואה תשע"ז

בתחילה הם ניסו למכור סיפור שזהו ילד חצי אינדונזי. אבא שלי היה כהה עור הרבה מעל לממוצע בברליקום, דרום-מרכז הולנד, ואולי מישהו במחתרת ההולנדית חשב שזה יעבוד איכשהו.

אבל ברליקום מקום קטן והימים ימי מלחמה, ויום אחד דפק הכומר של הכפר על הדלת של מריה ואדריאנוס ון דן ברג ואמר להם שאף אחד לא קונה את הסיפור על הילד מאינדונזיה. חלילה, הוא כמובן לא יאמר דבר לגרמנים, גם לא אף אחד אחר מתושבי הכפר, אבל רצוי שהאדון והגברת יידעו כי לו ייתפסו - לא רק הם יועמדו אל הקיר אלא גם חמשת בנותיהם. מריה ון דן ברג שתקה לרגע ואז שאלה את הכומר מה הוא מצפה ממנה לעשות עם הפעוט שמוחבא אצלה באסם ואדרבא היא תשמח לשמוע אם הוא סבור שיש לאחוז אותו בידו ולהוליך אותו ישירות אל ציידי האדם התרים אחריו. הכומר פכר את אצבעותיו במבוכה ושתק. "הוא נשאר כאן בקיצור", מריה הרימה את קולה. "הוא נשאר כאן וזהו זה".

אין יום שעובר שאינני חושב אם הייתי עומד בעצמי במבחן האומץ והגבורה של מריה ואדריאנוס. מילא לסכן את עצמי. מילא לסכן את בת זוגי. אבל הלוא האינסטינקט הבסיסי ביותר של האדם הוא להגן על צאצאיו. הזוג ההולנדי-קתולי הזה העמיד את חמשת בנותיו בסכנת חיים ברורה וממשית ולאורך שנים כדי להציל ילד קטן אחד. ועוד יהודי. זר. אחר.

אבא שלי.

מורשת השואה שלי היא לא נעליים צבאיות על הפסים במאידנק ולא מטסי אביונה מעל אושוויץ. זה כבר כמה עשורים שהמטרה הזו הושגה. ישראל אוחזת בעליונות צבאית גדולה כל כך מול האיומים שסביבה, שכל האתוס הזה מתחיל כבר לגרד מרוב מבוכה. הכל בסדר, יהודים. אני שמח לבשר לכם שיש לנו אוגדות שריון ומערכות הגנה אויריות הטובות מסוגן בעולם ומטוסי F-35 "אדיר" וצוללות גרעיניות עם יכולת מכה שניה מכוונות על כל מדינה נתונה במרחב. לסך המצטבר של אויבינו הקונקרטיים הנוכחיים יש כרגע עשרים טויוטות עם מקלע 0.5 מאחורה, להק טיסנים, שתי טייסות עפיפונים ושבע עשרה סירות גומי.

מורשת השואה שלי היא לקחת את המושג "חסידי אומות העולם" ולהגדיר אותו מחדש. ובהגדרה מחדש הזו החסידים יהיו אנחנו, מגדלור עולמי בין אומות העולם. ובכל מקום שמתרחשת קטסטרופה (וקטסטרופות כידוע לכולנו ממשיכות להתרחש) ישראל תהיה הראשונה להגיע ולהושיט יד - בהלימה מקסימלית לגודלה, אבל גם לעוצמתה. מהר, ישר ובלי תירוצים. תירוצים למכביר היו גם לאדריאנוס ומריה, כולם מוצדקים מאד אגב. אבל הם בחרו בפשטות ובגבורה בהצלת חיים.

"הוא נשאר כאן וזהו זה". זו מורשת השואה שלי.

סמי הגבאי

וערב אחד, בעודי יושב מותש עם המז'יניק וצופה בסמי הכבאי, מצאתי עצמי חושב על בן דודו הפחות מפורסם, סמי הגבאי.

ממש כבן דודו, נקרא גם סמי הגבאי על שם סבם הגדול שמואל עובדיה אלבגדדי, סוחר בדים נשוא שם שהיה מרואי פני המלך פייסל ואף החזיק בקשרי חיתון מדוברים עם דאוד אל כוויתי, סבא של דודו טסה. כבר כילד רך בשנים התברך סמי הגבאי במעלות רבות והיה חביבם של נכבדי הקהילה, ובשעה שבן דודו הפוחז יידה אבנים ביונים חסרות מזל כאחרון הריקים ואף נתפס יוצק מים על ראשה של אשת חכם יצחק דעבול, כבר שינן את מחצית ספר תהילים בעל פה וכובד בנטילת רימונים מדי שבת בשבתו. כל נשות הקהילה גמרו עליו פה אחד את ההלל ורשימת המועמדות לשידוך המבוקש הלכה והתארכה עד למאד.

אולם לחיים, כידוע, תהפוכות משלהם, ובמרוצת השנים, בעוד בן דודו עושה חיל בתחנת הכיבוי של פונטיפנדי ונהנה מפרסום עולמי וערך בויקיפדיה - לא הצליחה הקריירה של סמי הגבאי להתעלות לכדי מדרגה דומה, ולמעשה אף מבין כתלי בית הכנסת תפארת שמואל דק"ק פונטיפנדי והגלילות לא חרגה. אחת אחת איבד את המשודכות הנחשבות לבן דודו רב המעללים והתהילה ונותר רווק. בסתר לבו התאהב בפני מוריס, הקולגה החיננית של בן הדוד, אולם אף שפני היתה מחייכת אליו מדי פעם מעזרת הנשים, הרגיש סמי בחושי העסקן הדקים שלו שחיוכה לא באמת נועד עבורו. בצר לו פנה אל ויקטור סטיל, מפקד תחנת הכיבוי של פונטיפנדי, והציע את שירותיו כמתנדב בנסיון נואש לתפוס בשולי גלימתו האדומה של הסמי השני, אבל סטיל הביט בזרועות האברך הלבנבנות של סמי, נאנח והניע ראשו בשלילה.

סמי הגבאי שקע במרה שחורה. לרגעים אף שקל להצית בעצמו את בית הכנסת, יסלח לו העליון, כדי להציל מתוכו באקט הירואי את ספרי התורה ולגנוב כמה פירורי תהילה לעצמו, אך אז היה צף זיו איקונין של סבו המנוח אל מול עיניו ולבו לא מלאו לעשות כן.

אבל בליל שבת אחד, ממש אחרי שירת "יגדל", שמע את אדלה פרייס בעזרת הנשים מדברת בהתלהבות רבה אודות סמי אחד. לרגע היה בטוח ששוב עלה זכר הסמי ההוא על ראש שמחתן של נשות הקהילה ופניו נתכרכמו, אך בעודו עורם את הסידורים עשה אזנו כאפרכסת וגילה להפתעתו כי בו עצמו דובר. שכן בסופו של דבר, כפי שהיתה מעודדתו סבתו פרחיה סלמן נוחה עדן, כל סיר צריך רק מכסה אחד, לא יותר, ועל כל אלף נשים הנופלות מעולפות לרגלי בן דודו ממוגפי הגומי תהיה אחת שתהיה פחות בענין של לחץ מים וחתולים על עץ ויותר בענין של מי שבירך לחולים ומכירה מוצלחת של מפטיר יונה.

ובקידוש של השבת שאחרי כבר ארב סמי הגבאי לאדלה פרייס עם נתח קיגל מובחר (בפונטיפנדי חטאו גם העיראקים בקיגל) והרשה לעצמו להתבדח איתה על יחזקאל טוויג שהגיע בבוקר והחל להניח תפילין בעזוז ואיך נתן לו סמי להגיע עד לכריכה השישית לפני שחמל עליו והזכיר לו ששבת היא מלכרוך. אדלה הפשילה את ראשה לאחור וצחקה בקול גדול ולראשונה מזה עידנים חש סמי הגבאי את האושר מפעם בחזהו. בפרץ נוסף של תעוזה החליט לקפוץ למים העמוקים ושאל את אדלה אם תרצה לבוא איתו להחליף פרוכות ללבנות של הימים הנוראים, ללא ספק אחד ממבחני האהבה האולטימטיביים של גבאים משחר ההיסטוריה. אדלה השתהתה לרגע, חיוך דק מן הדק רפרף בזויות פיה. היא העיפה מבט פזור דעת אל הבימה וארון הקודש, ואז אמרה נראה לי שכן, סמי. נראה לי שכן.