והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 27 באוקטובר 2022

שלהי תשרי תשפ"ג: טסט במסעדה


הגשם הראשון שטף בלילה את האוויר והוא צלול ורענן. עוד מעט יבוא הירוק ויניס את החום-צהוב המשתרע כמרבד מלוא רוחב העין. בצדי הדרכים בחורי ישיבות בשחור ולבן, נעלי שבת ושקיות של סופר, מנסים לאצור עוד כמה חוויות לפני הישימון הגדול של זמן חורף.
שורות הגפנים מתחת להר בנטל, מול הפסל של נדיה כהן, כבר נצבעות בצבעים עזים של כתום ואדום. הסתיו מקדים את אותותיו השנה. לאורך ולרוחב המישורים הגדולים שמול עיניי טמונות פקעות של זיכרון וחמדה וגעגוע
.

ליד אנדרטת כוח נתי מוצב טנק שוט צבוע כחדש, תגבורת לצריח הבודד שהיה מונח שם לפניו. אני שואל את נאדר, נהג הטריילר מביר אל מכסור שחונה בסמוך לטנק, אם השוט תפס טרמפ לכאן על הטריילר שלו, אבל נאדר צוחק ומסביר שהוא בכלל בעסקי שינוע של ציוד הנדסי כבד, ושאת הטנק הזקן בטח גרר לפה הצבא. כבישי צפון הגולן עוברים רמונט לפני שישוב החורף ויעשה בהם שמות, ונאדר מבסוט. יש הרבה פרנסה. גם טורבינות הענק שבזקה המדינה בנדיבות - יש שיאמרו גדולה מדי - במרחבי תל פארס ומבואות החרמונית מספקות למשאיות של נאדר ובניו בע"מ עבודה למכביר. כנפי הענק שלהן כבר מסתובבות ללא הפסק, חותכות את האויר הרחוץ בלהבי אדירים. בדרום מזרח נראות היטב הטורבינות הישנות מרכס בשנית, שיצאו בינתיים לפנסיה, ועומדות, דוממות ונכלמות בכתום ולבן, על פסגת הר בני רסן.

כוח נתי נאסף בחיפזון, זעיר פה זעיר שם, מטנקיסטים ששבו בבהילות מחו"ל, והצטרף להבקעה אל הגולן הסורי. המודיעין אמר שכביש קוניטרה דמשק יהיה פנוי מכוחות סורים משמעותיים. אז אמר. ראשית דיממו עליו חטיבות המילואים 179 ו-679 ואז תרם גם כוח נתי את חלקו לסאת הדמים של פתיחת הציר. זו אנדרטה חדשה, המאוחרת באנדרטאות הגולן, וכל פעם שאני מגיע אליה אני מגלה משהו חדש - כמו נתעורר בלוחמים הותיקים אחרי ארבעים שנה מין צורך עז ופתאומי להנציח, להציב יד ושם. שמות הנופלים חרותים על לבבות מתכת המשתלשלים מן השלט המרכזי "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול", וכעת גם על שלטים קטנים לצד עצים צעירים שניטעו בשדרה אל מול אזור ההבקעה.

מעט אחרי אלרום משחקים ילדים על אנדרטת פלס"ר 7, שנמחקה בקרב מר בשדה עגבניות מזרחית לבוקעתא ביום הרביעי למלחמה. לפני כמה שנים מצא ילד בתוך הנגמ"ש שבטבור האנדרטה את הדיסקית של איציק מבורך, סמ"פ הפלס"ר, והעביר אותה למשפחתו. קראתי לא מזמן שמבורך היה אחד משלושה נופלים בשורות מתפללי בית הכנסת הטורקי הקטנטן שברחוב סמילנסקי בבאר שבע. "בית השיטה של בתי הכנסת", נכתב שם.

מימין משתרעות רצועות הגפנים המרהיבות על צלע רכס הבוסטר, עליהן הירוקים יוצרים ניגוד עז גוון עם הסלע האדום של הר חרמונית. בעברו האחר של ההר, בפתחת עמק הבכא, עודד אביגדור קהלני את חייליו במילים חמות ורכות, כאב הפונה אל ילדיו, להתגבר על הפחד המצמית ולשוב לרמפות שלהם, שכבר נתפסו על ידי גלי טנקי ה-T בירוק-צהוב, במהלך שיכריע את המערכה על צפון הגולן.

במשרד של מכון הרישוי במסעדה אני מתענג שוב על השלושת-רבעי-עברית-רבע-ערבית השגורה על פי המקומיים. "אל מזגן", "אל מדפסת", "אל חוּתמת"; תוהה בפעם האלף האם באמת לא קיימות בערבית מילים לעצמים הללו או שמא הן פשוט ידידותיות פחות ממקבילותיהן העבריות.
במסלול הבדיקה מריע ביאן "שפם הנפץ" ספדי בתשואות אחרי כל שלב בטסט שהרכב עובר. אני כבר רגיל אבל מחייך כל פעם מחדש. חאמד, אחיו של ביאן אשר על המשרד, שוב מופתע מכך שאני לא שותה קפה שחור. "הייתי בטוח שעבר לך", הוא מחייך, נוטל את ה"אל חוּתמת" שלו וחותם על הרישיון ברוב טקס
.

בדרך חזור אני עוצר כמנהגי תמיד אצל סוהיל ומונה, חבריי שעל אם הדרך בבוקעתא. סוהיל פורס לי זיתים עזי טעם ותפוחים אדומים אדומים ישר מהמטע שלו ומחווה בגיחוך כלפי השלט החדש "I LOVE BUQATA" שתקעו לו מול הפרדס. אני שואל אם הוא זוכר את הקרבות המרים שהתחוללו סביב הכפר שלו במלחמה. בטח, הוא משיב, נכנסנו לבתים וחיכינו, מה עוד יכולנו לעשות?

כשנגמרה המלחמה הלכתי לשדה העגבניות ההוא, אמר. הכל עוד היה שם, הכלים השרופים והריח של העשן והדם ואבק השריפה. הסתובבתי והרגשתי כאילו האדמה כבר מיואשת מאיתנו, בני האדם, שמגיחים לרגע על פניה ויורים אחד על השני ובום בום ואש ופיצוצים ואז הכל נגמר וכולם חוזרים הביתה והכל נשאר בדיוק אותו דבר, חוץ מהבחורים הצעירים שנפלו אצלה בין הסלעים וכבר לא יגדלו ולא יתחתנו ולא יולידו ילדים ולא יבנו בית.
והאדמה אוספת אל חיקה את האפר ואת הדם ואת הזיעה עם הריח של הפחד, נאנחת אנחה עמוקה וחוזרת לשתיקתה
.

שלהי תשרי תשפ"ג: הפתעת יומולדת

 


רצה העליון, ויום לאחר "אחרי החגים" אני חוגג יומולדת, בואכה השבת שאחריו, הלוא היא שבת בראשית - שבת בר המצווה שלי.
נמצאנו למדים, אפוא, ש"אחרי החגים" שלי מתחיל ביום ראשון שאחרי שבת בראשית, אבל לא תשמעו אותי מתלונן
.

ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלי, שהקיפני בבני משפחה ובחברים מן המעלה היותר עליונה, והם מעתירים עלי אהבה וחגיגות הרבה למעלה מכפי כחי. ואיך זכיתי בכל אלה איני יודע, אולם כבעל הנס המכיר בניסו לבי אומר שירה והודיה על הטוב שנפל בחלקי.

ועוד כיוון העליון בדרכיו הנסתרות, שהחוויה העמוקה והמיוחדת ביותר מיום הולדתי דהשתא בטעות מקורה. אדם יקר מכל יקר הזמין עבורי כרטיסים להופעה, מיוחדת כפי טעמי, אולם בשגגה טעה בחודש אחד, ובהגיענו מצאנו שערים נעולים (שייפתחו ודאי בשעה טובה ומוצלחת בכ"ד בחשוון הבעל"ט).

ליד אולם ההופעות הנעול מצאנו בר הופעות חיות. ומאחר וכבר כיוונו לבותינו לכגון אלה, הציעה לנו מישהי מעובדי המקום להיכנס ולראות הופעה מיוחדת, לא שגרתית, של בחור עם שיתוק מוחין שייתן הופעת רוק מלאה עם ההרכב שלו.
קפיץ הסקרנות שלי נדרך באחת, ומה טוב שנדרך
.

בחברה ובתקופה בהן גדלתי אנשים עם שיתוק מוחין מעולם לא היו בקדמת במה כלשהי. במקרה הטוב הם היו מאחור, ברקע. במקרה הפחות טוב הם הוסתרו, כפשוטו; נשלחו למוסדות ייעודיים וסגורים וחיו מחוץ לספקטרום החברתי של "האנשים הרגילים". מעולם, בכל ארבעים ושש שנותיי, לא ראיתי אדם עם שיתוק מוחין בפרונט של מיזם כלשהו.
עד לאותו ערב
.

אנשים עם שיתוק מוחין מתקשים פעמים רבות בהגיית מילים, ולכן ליווה את ההופעה מיצג וידאו עם כתוביות של כל המילים כדי שייקַל עלינו, באי ההופעה, להבינן. הבחור עלה - רוקר אמיתי, אי אפשר לפספס - תפס את המיקרופון ונתן הופעה מלאה, בגבו ההרכב המהוקצע שלו. שיר אחרי שיר, שירים שכתב בעצמו, המשקפים את הקיום הפיזי השבור שמתווה המחלה - נותנים דרור גם לתסכול ולכעסים ולכאב, בלי עידון ובלי צנזורה; רוק צועק ובועט ונשכני, כמו שרוק צריך להיות.

וצפינו בהשתאות איך כל אנשי ההרכב - גיטריסט על-חלל ובסיסטית נהדרת ומתופף מצוין ועוד שני זמרי ליווי - מלווים את הבחור ומכוונים את עצמם כנגדו בתשומת לב ובפנים מאירות: הוא המוביל והם סביבו, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם שבחור עם שיתוק מוחין יהיה פרונט-מן של להקת רוק.
אור רך של טוּב ויופי החל נוגהַ באפלולית הבר, יורד על ראשינו כטל
.

שיאה של ההופעה, בעיניי, היה הקאבר שביצע ההרכב ל"רקדן האוטומטי" של צביקה פיק ז"ל.
כדי לעזור לסולן לבצע את הריקוד עלו לבמה שתי רקדניות צעירות ומקסימות, ובמין טריו מופלא, כשהוא באמצען, יצרו ריקוד שבו הן מותחות את זרועותיו ואת רגליו בהרמוניה עם תנועותיהן, והנה הוא כבר רוקד איתן, נישא על כנפי גופיהן, קורא תיגר על כבלי גופו ויכול להם
.

אין לי מילים לתאר כמה גאתה לי הנפש, כמה התרחב לי הלב, כמה אור וחסד נגהו סביבותיי, כמה נפלאים היו אנשים שעל הבמה ואלה שבקהל...
איך התקבצו, כראוי ללילה בו נולדתי, כל הכוכבים באופק האסטרלי שלי, והסתדרו בסדר מושלם; הופכים שגגה טכנית לברכה גדולה ומעניקים לי חוויה מפתיעה, מרוממת, שלא אשכח כל חיי
.

ראש פינה, שמחת תורה תשפ"ג


בבית הכנסת העתיק של ראש פינה הכיפה הגדולה מחושקת קורות עץ של סירות ומצוירת עננים לבנים. בשמחת תורה הוא מארח חבורה עליזה ומתודלקת היטב של חב"דניקים ומקומיים.

כל הקפה מתחילה בסיבוב סביב בימת העץ הכבדה - זו שבנה עקיבא דרקסלר, הנגר של חלוצי ראש פינה, לפני כמעט 140 שנה - אבל אז מתכנסים החוגגים העולצים אל הפינה הצפון מזרחית של בית הכנסת לטובת ריקודים סוערים ומפי-אל מפי-אל וצו-ווייעמן צו-וועיימן ועשרת הפסוקים של הרבי "ת-ו-ר-ה! - ת-ו-ר-ה!, צ-י-ו-ו-ה! - צ-י-ו-ו-ה!, ל-נ-ו! - ל-נ-ו!, מ-ש-ה! - מ-ש-ה!".

רק יהודי זקן אחד עם קסקט לראשו ממשיך לסובב את הבימה עצום עיניים, מחבק אל לבו ספר תורה קטן במעיל קטיפה אדום מהוה ופיו מחייך והוא לוחש לספר שבחיקו לחישות מתמשכות של חיבה ואהבה.

ובטל העולם ובטלו הרוקדים ובטל שולחן המשקאות ובטלו הילדים המתרוצצים נוצצי עיניים ובטלו מפי-אל מפי-אל וצו-ווייעמן צו-וועיימן ובטלו עשרת הפסוקים ובטלה המולת בית הכנסת המתרוננת. בעולמו של היהודי הזקן אין אלא הוא וספר התורה שלו, אהוב נפשו, ביום חגו. והוא אינו חדל להקיף את הבמה בצעדים עדינים של ריקוד ולחבק ולערסל את הספר בין ידיו, עיניו עצומות ופיו מחייך ופניו זורחות מסוף העולם ועד סופו.

יום שני, 17 באוקטובר 2022

פּוּטְשׁ באיסטנבולי: סיפור לשמחת תורה

בית הכנסת האיסטנבולי (להלן, בקיצור: "האיסטנבולי"), אחד מארבעת בתי הכנסת של העדה הספרדית ברובע היהודי, היה עד ממש לאחרונה מקום משכנה של ק"ק שערי רצון, הקהילה הספרדית פורטוגזית היחידה בארץ ישראל. הקהילה שלנו.

בשנים כתיקונן היינו מתפללים באיסטנבולי רק בראש השנה ובהושענא רבה. בכל זאת, הוא שוכן בעיר העתיקה, מרחק שעה וחצי הליכה מהבית שבבית וגן. בבקרי ראש השנה היינו קמים עם עלות השחר, ממלאים את תיקי הגב בבקבוקי מים ובעוגות של אמא ויוצאים למסע. את הפסקת המנוחה של אמצע הדרך, במנהרה שבכניסה לרחוב עזה, היה אבא, ששימש כבעל-תוקע של הקהילה, מנצל כדי להתאמן על התקיעות.
הטיפוס חזרה אל בית וגן כחום היום כבר היה קשה יותר, אך למצער מצאנו נחמה בבטננו המלאה להתפקע ממעדני הקידוש הנדיב שערכה הקהילה הקטנה בתום התפילה
.

ויהי היום, בראש השנה אחד בתום התפילה, עלה פרנס הקהילה, פרופ' אייזיק בן אבו, אל הבמה הקטנה של ארון הקודש, הידק את הטלית הצרה על כתפיו והכריז "הגְבִּיר דוד בן אורי רודריגז גארסיא מכובד השתא בעגלא לכהן בקודש כחתן תורה דק"ק שערי רצון".
לרגע אחד נחה נהרה על פני אבא למשמע הכיבוד הרם לו זכה, ובמשנהו התחלפה באחת בארשת דאגה עמוקה נוכח השלכותיו הישירות
.

במוצאי החג כינס אבא ישיבה משפחתית דחופה לרגל ההתפתחויות.
אתם צריכים להבין שני דברים, אמר. קודם כל, כולנו נצטרך להגיע השנה לאיסטנבולי בשמחת תורה. אין הנחות ואין שחרורים
.
דבר שני, תשכחו משמחת תורה עולצת כמו בבית הכנסת שלנו כאן בבית וגן, עם "צאן קדוישים" ומפי אל וקשירת ציציות וצוּ-וֶועיימֶן צוּ-וֶועיימֶן. לא מיניה ולא מקצתיה. באיסטנבולי כל הקפה נמשכת בדיוק סיבוב עגול אחד, מארון הקודש לבימה וחזרה, מתוזמנת בננו-שניות לפי הפרוטוקול. המתפללים האוחזים בספרי התורה צועדים זה בעקבות זה בזהירות רבה, עקב בצד אגודל, לבל יזועו הספרים חלילה כמלוא נימה. מחשבות פיגולים על ריקודים חלילה אף להעלות על בדל שפתיים. על כל המעמד נסוך ווייב של תהלוכת לוויה ממלכתית סקוטית, מינוס חמת החלילים, ושלא תגידו שלא הזהרתי אתכם. שנה אחת, ילדים, זה הכל. נעבור את זה בשלום ונחזור לשמחה הרגילה שלנו בשכונה
.

אבל ככל שהתקרב החג החל הזיק הממזרי להתעורר באישוניו של אבא. למה בעצם - חשב בתחילה לעצמו, ואז הביא גם אותנו בשערי הקנוניה שרקם - למה בעצם לא לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שהקרה בפנינו העליון כדי לבזוק על ההקפות באיסטנבולי א ביסעל שמחה, לא עלינו?
ולא, לא צריך לכוון גבוה מדי, כמובן. הקפה אחת בודדת מתוך השבע עם ריקודים אמיתיים. זה הכל. אולי תיפקחנה עיני המתפללים לראות משהו אחר? אולי תהיה זו התחלה של מסורת חדשה בקהילת שערי רצון? ומי יודע, אולי אף תחרוג מתישהו בעתיד מגבולות ההקפה הבודדת? ושמא אפשר אף להעז ולחלום על שמחת תורה עתידית כלשהי, אי שם סביב ה'תתכ"ד, בה יהדקו החברים את כובעי הצילינדר על הראשים ויקפצו בעיזוז במפי-אל ויתנו בצו-וועיימן צו-וועיימן? אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום
.

מפה לשם נהרתה תכנית המבצע. שתי ההקפות הראשונות תתבצענה באופן הנוּגה הרגיל, כדי להרדים את המתפללים ולהעצים את אלמנט ההפתעה. בתחילת הקפה שלישית נפרוץ, אבא ואנחנו, אל מרכז ההקפה ונחל בריקודים על בסיס תורת ה' תמימה פלאס טוב לי טוב לי תורת פיך. ומשם? נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו...
אין צורך לומר שדמיון הילדים שלנו ניצת במלוא עוזו נוכח האירועים ההיסטוריים המתרגשים על ראשינו. לנגד עיני רוחנו נפרמו חבלי מסורות עתיקות ומבין השברים קמו ונתרקמו, ממש כבחזון העצמות היבשות של יחזקאל בן בוזי, מעגלי הורה סוערים. לרגעים אפילו הרשינו לעצמנו לחטוא בפנטזיות מרחיקות לכת אודות קשירת ציציות, ריקודי רכבת חסרי עכבות ואפילו שת"פ עם המפזזים מבתי הכנסת השכנים
.

ביום הפקודה, בוקר שמחת תורה, התפצל הכוח המשפחתי. אבא ואחי הצעיר יצאו כחוליה קדמית כדי להגיע בזמן, ואילו אני קיבלתי את הפיקוד על החוליה האחורית, בבחינת "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה ולרגל הילדים". וזאת כי אמא, באחד ממופעי האהבה והמסירות הגדולים של כל הזמנים, אשר במובנים רבים נותר בלתי נתפס בעיניי עד היום, צעדה ברגל מבית וגן עד עיר העתיקה, למרות שההליכה קשתה עליה מאד כבר אז, עם ילדה קטנה ועוד תינוק בעגלה.

ההקפות החלו. האזהרות של אבא אודות ווייב ההלוויה הסקוטית התגלו כמעודנות ביחס למציאות, אולם אנו לא שתנו לבנו לכל אלה. בין צלעותינו נפרשו כנפי המהפכה וחיכו לרגע הפקודה.
בהקפה השלישית נתן אבא את האות, פרצנו שלושתנו אל מרכז ההקפה ופצחנו בריקוד הורה סוער לפי תכנית הקרב. המתפללים סביבנו הביטו בנו בתדהמה מוחלטת. גל הלם של פריקת עול, שבירת כלים ופריצת גדר ירד כשמיכה מקודקוד הכיפה משובצת הזכוכית של האיסטנבולי וכיסה את עין הארץ. אבא החל להבין כי תחזיותינו לקו באופטימיות ממארת וניסה להעריך מחדש את המצב. בהחלטה של רגע החל לעבור מתפלל מתפלל ולגרור אותו אל המעגל שלנו. על פני הנגררים, רובם אנגלו-סקסים מעונבים ומנומסים כמלכת בריטניה, יכולנו לראות בחוש את המאבק הפנימי בין צו הנימוס האלמנטרי להיענות לחיזוריו הנואשים של אבא לבין ההכרה כי הם הופכים בעל כרחם שותפים לנבלה אשר לא תיעשה במקומותינו. חלקם חזרו בהתגנבות יחידים מבוישת אל חיקם המנחם של המוכר והידוע, ואילו חלקם האחר הצליח לשרוד במאמץ רב ובסבל בלתי מסותר עוד כמה סיבובים במעגל החוטאים, עד שהגבאי הואיל בטובו לשוב להכרה חלקית, להכריז בקול ענות חלושה "עד כאן הקפה שלישית" ולהושיעם סוף סוף מכף הקלע של הלא-נודע
.

למותר לציין שבהקפות הנותרות, השתרכנו, אבא ואנחנו, כמו ילדים טובים מאחורי שאר המתפללים, עקב בצד אגודל; מקבלים על עצמנו בהכנעה את דין התנועה. יש מסורות, כך למדנו בדרך הקשה, שלא נועדו להשתבר.

עוד באותו הלילה התכנסה מועצת הפורטוגזים העולמית בקָאל אֶל מֶדִיוֹ, בית הכנסת האמצעי, הסמוך לאיסטנבולי, מחתה זיעת פוסט-טראומה קרה מתחת למצחות צילינדרים חמורי סבר וקיבלה שלוש החלטות היסטוריות בזו הלשון:
א. חרף מעשיו החמורים, ומכוח זכות אבות, לא ינושל אבא ממעמדו כגבּיר וכחבר הקהילה
.
ב. אבא ימשיך לכהן בקודש כבעל תוקע, ולו בשל העובדה שאין בנמצא אף מועמד ריאלי להחליפו (האחרון שניסה לקה בהתקף אסטמה חמור בעיצומו של מוסף).
ג. הגבּיר דוד בן אורי לא יכובד עוד בחתנות תורה, בראשית או "כל הנערים" מעתה ועד עולם.

יום ראשון, 16 באוקטובר 2022

עיסא ומלחמתו בגדודי השקנאים

בערבו של יום טיול מתרונן בחולו של מועד נפגש הצמיג העייף שלנו באופן בלתי אמצעי עם בור גדל-מידות רגע לפני צומת גומא ואשכרה התפרק לגורמיו. למזלנו מצאנו הסתעפות קטנה מהכביש לכיוון מתחם בריכות דגים כדי לעמוד בבטחה ולהחליף גלגל בניחותא.
אלא מאי, שמפתח הברגים שלי, עייף לא פחות מהצמיג ולמוד פנצ'רים למכביר (אנחנו מהגולן, כידוע, באחריות מע"צ הסורית), הצליח לפתוח שלושה ברגים מתוך ארבעה לפני שהודיע רשמית וחגיגית שנשבר לו, פשוטו כמשמעו, והחל להסתובב על ריק.
פנצ'ר זה דבר מבאס גם ככה, אבל כשבורג אחד בודד מחליט לתקוע לך את כל האופרציה זה כבר מבחן של ממש לשלוות הנפש. נשאנו אפוא עינינו אל הרי נפתלי, מאין יבוא עזרנו.

כמה מאות מטרים צפונית אלינו, ליד בריכות הדגים, עמד טנדר מרוט. הוא נראה נטוש למדי, אבל בהתחשב במצבנו העגום החלטתי לנסות את מזלי. ומה טוב שכך עשיתי, כי מעבר לפריצת הדרך שהושגה בגזרת הפנצ'ר - זכיתי להכיר את עיסא, איש השקנאים.
עיסא היה חצי ישוב חצי שכוב בקבינה של הטנדר בתנוחת מארב, מחכה לשקנאי הראשון, הסקאוט. הוא הכי מסוכן, הסביר, כי הלהקה לא תרשה לעצמה להשקיע אנרגיה יקרה בנחיתה ובהמראה אם אין תמורה לאגרה, אז היא שולחת גשש. אם לא נכנסת בגשש עם כל מה שיש לך - החברים שלו שמרחפים למעלה יבינו שאפשר לפתוח שולחן אצלך בבריכה ואז באמת הלך עליך.

לאחר שחכך בדעתו לרגע, הרשה עיסא לעצמו לשבור כוננות לרגע כדי להביא לי את מפתח הברגים מארגז הכלים שמאחור ואז חזר מיד לסרוק במבטו את השמיים המאדימים.
קפיץ הסקרנות הידוע שלי כבר נדרך. יאללה, שהפנצ'ר יחכה קצת.

שאלתי את עיסא בעזרת מה הוא מגרש את ציפורי הענק. עם כל מה שיש לי, ענה. לירות בהם אסור וגם אם היה מותר לא הייתי עושה את זה בחיים. לבריכות הגדולות יש סירות קטנות על שלט שמבריחות אותם, אבל זו בריכה קטנה יחסית ואין מספיק כסף לסירה כזאת. אז מנסים לעשות כמה שיותר רעש. יש לי רובה גז וסירנות ואפילו לייזרים כאלה של מסיבות, אבל ראסמי זה כבר לא מזיז להם את הנוצה. התרגלו.

תשמע, ספק ידיו, אם להקה של התפלצים האלה נוחתת לך בבריכה הלכה לך עבודה של חודשים. אין חוכמות. אלה לא באים לנשנש בקטנה. ואל תשכח שחוץ מהארוחה יש להם במקור גם וואחד מחסן למלא.
אגב, רק לידיעה, פעם הם היו עוברים פה, עוצרים קצת וממשיכים דרומה. היום הם כבר הבינו שאפשר להעביר את כל החורף בכיף שלהם פה אצלנו בבופה, אז למה להם בכלל לעוף לאפריקה מלכתחילה?

למען האמת קשה היה לפספס את זיק ההתלהבות שניצת בעיניו של עיסא בשעה שדיבר על מושאי מארביו. תגיד, שאלתי, בסוף בסוף - אתה אוהב שקנאים או לא?
תשמע, נאנח עיסא, זה מורכב, ממש כמו בחיים. לכאורה הם האויב, אבל אחרי הכל זה בעל חיים, ממש כמונו. הם מגיעים מותשים ורעבים ורק רוצים להכניס משהו לבטן. פעם עוד היו עוצרים בדרך אבל עכשיו כל המסלול פיצוצים ומלחמות והם עפים דוך מהצפון עד אלינו. אז איך לא יהיו לי רחמים עליהם תגיד לי? חוץ מזה שהם באמת מיוחדים. אכפת להם אחד מהשני והם עוזרים אחד לשני לצוד.

ואז הוסיף: אני גם נוצרי, אל תשכח, ואצלנו השקנאי מסמל את ישו. אתה יודע למה?
משכתי בכתפיי.
כי כשאמא שקנאית מאכילה את הגוזלים שלה מהדגים שבתוך השק, הסביר, זה נראה מבחוץ כאילו היא נותנת להם לאכול את הבשר שלה, ממש כמו לחם הקודש שלנו.
וואלה, חייכתי, חידשת לי חידוש כפול.
כן, אמר, לכן כששואלים אותי מה אני עושה אני לא אומר "מבריח שקנאים". אני אומר שאני איש שקנאים. פעם אני מנצח אותם ופעם הם אותי, ממש כמו בחיים.

אחר כך החליף שומר אחר את עיסא, שירד מכוננות וישר בא לעזור לנו עם הגלגל. עזוב אחי, אמרתי לו, הרגע ירדת ממארב וחוץ מזה אנחנו מסתדרים מצוין וכבר עזרת לנו מאד עם המפתח.
אבל עיסא לא שעה להפצרותיי. נכון דיברנו קודם על השקנאים ועלינו, איך בסוף כולנו בעלי חיים?
נכון, עניתי.
אבל זהו, שלנו קוראים גם בני אדם, וזה לא סתם במקרה. אז תן לי להצדיק את זה שקוראים לי בן אדם ולהושיט לך יד. ובפעם אחרת, חייך, אתה תצדיק את זה שקוראים לך בן אדם ותעזור לי כשאצטרך. פעם נותנים ופעם מקבלים, לא? ממש כמו בחיים.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2022

מעשה משני יהודים טובים: סיפור לעשי"ת


בערב שבועות פסע יהודי אחד על חוף הים בצעדים מתרוננים, משוחח בטלפון עם חבר ותיק בניו יורק ומרים קולו במקצת כדי לגבור על רעש הגלים.
היהודי הזה הוא אביו של חברי, והסיפור סופר לי מפי בנו.

מתישהו חלף בדרכו על פני איש אחד, שהיה ישוב, אחוז שרעפים, על סלע גדול ממש בתוך המים, הרחק מעין אדם. משהו ברוגע הנסוך על פני האיש ובישיבתו השלווה משכו את תשומת לבו, אולם אותו חבר ותיק באמריקה עודנו על קו הטלפון, והיהודי המשיך אפוא בהליכתו ובשיחוחו.
כששב על עקבותיו ראה את האיש שעל גבי הסלע והקדים לו שלום, אולם פני האיש הנעימות כבר נתכרכמו. "אני לא מבין אותך", פנה בכעס אל היהודי, "באמת שאני לא מבין. אתה לא רואה שהגעתי ממש עד לפה, הרחק מכולם, רק כדי לשבת קצת בשלווה עם עצמי? למה אתה חושב שזה מתאים או ראוי להסתובב פה על ידי ולדבר בטלפון בקולי קולות? זהו, את השלווה שלי כבר הפרת. היא לא תחזור אלי הערב, זה בטוח".

היהודי השתהה לרגע, ואז פנה לאיש ואמר: "שלושה דברים אני רוצה לומר לך. הראשון, שאתה צודק לחלוטין, ואני רוצה לבקש ממך סליחה גדולה על שציערתי אותך. השני, שאני רוצה להודות לך על השיעור החשוב שלימדת אותי בהלכות בן אדם לחברו, והשלישי, גם כשהוכחתני נותרו עיניך מאירות, ומשום כך רואה אני בך שבעל חסד מיוחד אתה. אם טוב הדבר בעיניך, אשמח אם תספר לי מהו אותו החסד.

ופני האיש שבו ונתחלפו וניכר היה בו שנתרצה ופנה והשיב ליהודי בזו הלשון: "כיוון ששאלת אענה לך. כבר עשרים שנה שאני הולך בסוף היום לכל המאפיות והמגדניות באזור מגוריי, אוסף את כל מה שנשאר ואז נוסע לחלק לחיילים במוצבים שעל הגבול. קצת אבא של החיילים כזה. אבל שתדע שאני לא היחיד, יש עוד כמוני ואנחנו מחלקים בינינו את המוצבים בגזרה".
והיהודי התעקש אמר, זה ודאי חסד ראוי ויפה, אבל לבי אומר לי שבעל חסד מיוחד אתה
.

האיש חשב לרגע ואז אמר "יש עוד משהו, ואולי אליו אתה מתכוון. בכל פעם שאני מגיע למוצב אני תר בעיניי אחר החייל הבודד. לא כזה שהמשפחה שלו בחו"ל, אלא בודד ממש. בודד מהוריו, אולי גם משאר בני משפחתו; כזה שנזרק מהבית, שאמרו לו שאין לו לאן לחזור יותר. והאמת שעם השנים פיתחתי לי חושים ושיטות איך למצוא אותם, את החיילים הבודדים האלה, ובכל זאת אני מקפיד לא לסמוך רק על עצמי אלא מתערבב עם הפלוגה ועם המפקדים ושואל ובודק ומתעניין, מי עצוב מהרגיל, מי לא מדבר עם אבא ואמא בטלפון, מי לא יצא כבר הרבה זמן הביתה...

וכשאני מוצא חייל כזה, ואני כמעט תמיד מוצא, אני מצווה עליו לתת לי את הטלפון שלו - הם תמיד נותנים, כי אני לא אדם שמתווכחים איתו - ואז אני לוקח את הטלפון, מבקש ומקבל את הססמא ומתקשר ישר לאבא. וכשהאבא עונה לי אני מספר לו על הבן שלו - פרטים ומידע וסיפורים מהחברים, שאספתי עליו מראש - ואומר לו, תראה מי זה הבן שלך, אבא יקר, אתה יודע כמה אוהבים אותו פה? אתה יודע כמה שמחים בו פה? אתה יודע כמה הוא אהוד ומיוחד ומחובק אצל חבריו? וככה אני מדבר ומדבר בשבחו של הבן עוד ועוד ולא מרפה, עד שהאבא מבקש ממני לשים את בנו על הקו. ולפני שאני מעביר את הטלפון לבן אני מפציר בו להיות מכיל וסולח ומבין ומקשיב, וכך אינני זז ממקומי עד שהם עושים שלום זה עם זה.

ואחר כך אני הולך למפקד - ואני, כבר אמרתי לך קודם, לא בנאדם שאומרים לו לא - ואני מודיע לו רשמית וחגיגית שהחייל הזה יוצא הביתה לא מחרתיים ולא בסופ"ש אלא מחר בבוקר, על האוטובוס הראשון דיר באלאק. ושוב אינני זז ממקומי עד שאני סמוך ובטוח כי כך אמנם יהיה, ועוד חייל בודד יעשה בקרוב את הדרך חזרה הביתה, לאבא שלו, המחכה ומצפה וכמהּ לראותו.
ואולי לזה אפשר לקרוא חסד מיוחד
ואולי זה מה שראית בי ועורר אותך לשאלני".

והיהודי חיבק את האיש ונשקו על ראשו ואמר לו, כמה טוב שהרהבתי עוז לשאלך בזה, והנה הרבית לי טובה נוספת על אלה שכבר עשית עמדי, ואז הלך לדרכו, נותן אל לבו את דברי האיש, ולבו, מצדו, מתרחב ונמלא.

 ***

עד כאן הסיפור, ועכשיו כמה מילים משלי.
הסיפור הזה עורר בי רושם עצום, עד שהודעתי לחברי כי אם לא יספר אותו הוא - אספר אותו בעצמי
.
קודם כל נמלאתי פליאה של ממש מאצילות נפשו של אביו. כמה מאיתנו היו מבליגים מלכתחילה מול אדם שתוקף אותנו במילים קשות בשעה שכל חטאנו היה הליכה בשטח ציבורי ופתוח תוך דיבור בטלפון? על עצמי לספר ידעתי, שבמקרה הטוב הייתי שותק, ובמקרה הרע - מתהפך עליו בחזרה
.
וכמה עוד אצילות נפש נוספת על זו, שלא רק שלא שתק או ענה לו קשות, אלא ידע לראות מבעד למסך עלבונו את כאבו של האיש ולעשות תשובה אמיתית ובמקום, ממש כדוד המלך, שהקים עוּלָהּ בשעתו כמאמרם ז"ל
.
ולא זו אף זו, שעוד ביקש להודות לו
...
אין זאת אלא, שמגלגלין זכות על ידי זכאי, וכנראה לא סתם זכה דווקא הוא לשמוע את הסיפור המיוחד הזה, כי טוב לבו וטוב מזגו ועינו הטובה הלוא מוכרחים הם לעורר את הטוב הטמון בהוויה, מחכה להתגלות לעין אדם; כמו סיפורו של בעל החסד המופלא ההוא מחוף הים, אהרון הכהן של החיילים הבודדים
.