והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 13 ביוני 2020

ימי לבנון: יום הכיפורים של סולטאן

"עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל, בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים"
ערב יום הכיפורים תשנ"ז שנה מצא אותי, בצוותא עם עוד שני חיילי מנהלה יהודים, במוצב תורמוס שבגזרה המערבית עם לוחמי גדוד 299.
יחד עם גדוד הסיור המדברי בדרום, היה גדוד 299, "חרב", אחד משני הגדודים המגזריים של צה"ל. יחידה על טהרת הלוחמים הדרוזים שפעלה בתוך או לצד יחידות כלליות בצבא המחויב לקודים יהודיים - ללא ספק קונספט מעניין. אבל החבר'ה מ"חרב" זרמו בכיף. בקידוש בליל שבת היו נעמדים כאיש אחד, כומתות שחורות על הראשים, ומכבדים בשתיקה את התפילה היהודית העתיקה שאיננה אומרת להם דבר וחצי דבר; הטבחים הקפידו לתת לחייל יהודי לערבב את האוכל לפי דרישות הכשרות של הרבנות הצבאית, ובאופן כללי לא עשו לוחמי הגדוד עניין גדול משום דבר אלא פשוט החזיקו לצדנו את הקו הסיזיפי בשקט ובמקצועיות. רק אישיו אחד היה עם "חרב", החובשים שלהם תמיד היו בכלא. אני אפילו לא סגור על הסיבות. אולי זה היה בכלל סוג של הכשרה גדודית ייחודית, אבל בשורה התחתונה נקראנו, חובשי פלוגת הרפואה הקדמית של אוגדה 91, להחליף שוב ושוב את החובשים מ-299 עד למועד בו יואילו בטובם להשתחרר ולשוב לתפקידם.
להיות יהודי יחיד במערך הלוחם במוצב דרוזי, אגב, זו חוויה מעניינת למדי. ניסיתי לנצל אתה כדי לשפר את הערבית שלי אבל החבר'ה מ"חרב" פשוט דיברו מהר מדי. למצער נטבע בז'רגון שלי, ומאוחר יותר גם בזה של משפחתי וילדיי, הביטוי "פִיל בָּטָ"שִית" (מילולית: ב/בתוך הבט"שית) כהתייחסות-ברירת-מחדל לכל דבר שנמצא ברכב: "אבא איפה האוזניות שלי?", "פיל בט"שית מקדימה ליד ההילוכים"; "רגע, איפה הארנק שלך?", "דאמיט!, נשאר פיל בט"שית בחניה". וכן כהנה וכהנה על זה הדרך.
ובחזרה לערב כיפור ההוא, אחרי דיון קצר וחד צדדי בנוכחות שני חברי המגזר היהודי הנוספים, הוחלט, חרף מחאותיי הרמות, כי די בכיפה הממוצעת שעל ראשי כדי לזכות אותי בתארים הנכבדים "רב בית הכנסת דקהילת קודש תורמוס והגלילות", "חזן המוצב" ו"האחראי הראשי על התפילות". כמשכנו של בית הכנסת נקבעה סככת אסו"ם במרכז המוצב, שבימים רגילים היתה גם בית לנאפ"ל ולחומרי ההדברה של הזבובים (עליהם היינו מופקדים אנו, החובשים במוצבים, בכובענו כ"ממונים על בריאות הצבא" ומהם היינו רוקחים מיני מלכודות זבובים מאולתרות, שהיו אפקטיביות בדיוק עד שזבובי הגזרה הקשוחים היו מתרגלים אל גרגירי הרעל ומתחילים לנשנש אותם כמו ביסלי). מאז ועד היום, אגב, בכל יום כיפור, כשהחזן פוצח ב"כל נדרי" בבית הכנסת, עולה באפי הריח המבחיל-מתקתק של רעל הזבובים במעין צימוד ריח/זיכרון שאין להשתחרר ממנו. מצד אחד, לא מאד נעים. מצד שני, כחברים בקבוצה הזו אתם בוודאי יודעים שמבין שלל צימודי הריח/זיכרון שהעתירה עלינו ארץ הארזים זהו ללא ספק אחד הקלים שבחבורה.
בתפקיד החזן, אם כן, עבדכם. בתפקיד הקהל, שני חיילים עפוצים על ספסל בודד. בתפקיד בית הכנסת, אסו"ם מוצף ניחוחות רעלנים ובתפקיד הבימה מערום שלושה ארגזי תחמושת שעליהם מונח ארגז החופ"ל. ממעמקים קראתיך ה'.
והנה אל ספסל ה"קהל" מצטרף לו סולטאן, אחד מהלוחמים הצעירים בפלוגת החוד של "חרב" שאיישה את המוצב. לרגע השתררה תדהמה קלה בשורת המתפללים הבודדת, אולם במשנהו ננערנו והתחלנו את התפילה, משערים כי הלוחם הצעיר ודאי התבלבל בינה לבין תדריך המוצב ומן הסתם יעמוד בקרוב על טעותו המביכה. אבל סולטאן לא הראה כל כוונה לעזוב. הוא אמנם היה נטול מחזור אך עקב בערנות רבה אחר מהלך התפילה, הקפיד להיעמד בקטעים שעומדים, להתיישב בקטעים שיושבים ולומר אמן בכל המקומות הנכונים.
כשהתייצבתי בבית הכנסת למחרת כבר היה סולטאן ישוב בצייתנות על הספסל, ממתין יחד עמי בדממה לחברינו לתפילה מבוששי הקום. פתחתי את פי כדי לשאול אותו סוף סוף מה לעזאזל נסגר איתו, אבל אז צפה מול עיני הבטחתו של הנביא ישעיהו "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" והחלטתי לשתוק.
סולטאן ליווה אותנו לאורך כל היום, משחרית עד נעילה, ואף שלא הוציא מילה מפיו המשיך לעמוד היכן שנעמדנו ולהתיישב היכן שהתיישבנו ולענות "ברוך הוא וברוך שמו" ו"אמן" כל אימת שעשינו כך אנחנו.
ובמוצאי היום הקדוש, כשדמיינו במחשבתנו תרועה גדולה של שופר ובירכתי את שלושת בני קהילתי ב"כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לא יִצְלָח, וְכָל לָשׁון תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי" ניגש אלי סולטאן ושאל אם בזאת נגמרו תפילות היום. כשעניתי בחיוב הגיש לי חגורת פז"ם מקופלת ואמר לי בשקט "סליחה, זה הייתי אני".
עד היום לא ברור לי מה היה בה, בחגורת הפז"ם, שהקנה לה את מעמדה הנחשק ואת שמה נוטף הוותיקות. בסופו של יום היתה זו חגורה רגילה מאד, עם אבזם זהה לחגורה הצה"לית התקנית, רק בצבע בהיר יותר. אבל בצבא, כמו בצבא, ההיגיון חתם ויתור כבר בבקו"ם, וגם אני התאמצתי עד מאד להשיג לעצמי אחת כזו. באופן מפתיע, ודאי בהשוואה למכלול הישגיי הדלים בגזרת דיגום הציוד האישי, אפילו הצלחתי.
אבל בלילה הראשון שלי בתורמוס, בעודי נם לי את שנת הלוחם שלי, סחב מאן דהוא את חגורת הפז"ם שלי הישר מתוך לולאות מכנסיי. בבוקר קמתי זועם למציאות נטולת חגורה. ארבעה ימים התהלכתי במוצב חגור בחבל כנתן שרנסקי על גשר גליניקה, עד שהחטיבה הקפיצה לי חגורה אחרת. ומה מסתבר כעת, שבועיים לאחר האינסידנט? לוחם ותיק בפלוגה שחשקה נפשו בחגורת פז"ם שלח את סולטאן לסחוב עבורו את שלי במעין מבחן ותיקות משונה. סולטאן האומלל חשש לסרב וביצע את המשימה. כשראה אותי לאחר מכן מסתובב במוצב עם חבל למכנסיי נקפו לבו עד למאד, עד שהחליט לשוב בתשובה שלמה, ולא סתם תשובה אלא תשובה יהודית מלאה לפי הספר, כמעלת בעל החגורה המקורי.
עמדתי מולו המום למדי. תיכף תגיד לי שגם צמת, מלמלתי. בטח שצמתי, השיב, מאתמול בערב ועד מחר בבוקר, בדיוק כמו שצריך.
סולטאן יקירי, אמרתי לו ברוך, קודם כל הצום נגמר עכשיו ולא מחר בבוקר. וחוץ מזה אני סולח לך בכל לבי ואתה גם לא צריך לומר לי מי שלח אותך לעשות את זה. ובגלל שהיית יהודי נאמן כל כך ביממה האחרונה, תרשה לי לברך אותך ממש במילים שמברכים אצלנו: הכל שרויין לך הכל מותרין לך הכל מחולין לך. לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלוהים את מעשיך. תזכה לשנים רבות, נעימות וטובות.

יום ראשון, 7 ביוני 2020

ימי לבנון: זאביק





יציאה הביתה אחרי 21 יום במוצב. יורד מהספארי בשער שבגדר הגבול. מדי א', מגולח, מצוחצח. בין הגדר לבין הציליוויזציה עוברות כמה דקות הליכה בתוך טבע פראי ונטול אדם בעליל. אין לי שום דרך לזכור מה הסיבה, אבל הייתי לבדי. צעדתי לי בהליכה קלה ומתרוננת, מתכנן לעצמי בראש את החופשה המתקרבת לה בצעדי ענק. הכוננות בצניחה חופשית ממאה לאפס. הנשק בהצלב על הגב, התיק הענק מעליו. הצולבת על החגורה. היי, מה כבר יכול לקרות?
אז זהו.
עשרה מטר מולי על השביל עומד זאב גדול ואפור, נראה כמו זכר אלפא קלאסי, ומביט בי במבט חודר מאד. אני עוצר באחת, המום. לא, באמת עכשיו?
מחליט לחכות קצת, אבל הבחור לא מראה סימני תזוזה, ואם לא די בכך אף מתחיל לנהום לעצמו מעדנות. הנשק קבור אי שם על הגב מתחת לתיק. מה עושים?
לאט לאט אני משחרר את התיק, לא מוריד מבט מהטורף. עוד יותר לאט מעביר את הנשק מהצלב לתלה-צוואר. העיניים כל הזמן על הדייט שלי, אומדות ובוחנות. בתנועות איטיות ועגולות מאד אני מוציא את הצולבת מהחגורה, מכניס מחסנית, דריכה שקטה. הדריכה השקטה המבצעית הראשונה בחיים שלי, דווקא כשלבנון בגבי. נפלאות דרכי האלוה.
זאביק ואני בסטנד אוף, קצת כמו ברחוב ראשי במערבון ספגטי. הוא אומד בעיניים ירוקות-אפורות את ההולך-על-שתיים הבלתי-מבצעי-בעליל שנכנס לו לטריטוריה. אני מעביר נצרה לבודדת, אצבע מלטפת הדק. הנשק בתלה צוואר אבל זאביק לא בין כוונות כי בכל זאת, לא צריך לעצבן אותו יותר ממה שכבר התעצבן על הבוקר.
לא יודע כמה זמן עבר. תחושת הזמן נעלמת ברגעים כאלה. אבל בסוף הבחור פשוט חתך מהשביל במנוד ראש מלכותי ונעלם לו בין השיחים.
מיותר לומר שאת ההליכות בין השער לגדוד בחודשים שלאחר מכן כבר עשיתי במוד מבצעי שונה לחלוטין. אבל זאביק לא התקיל אותי שוב. אולי, במעין אחוות לוחמים חוצת מינים, הבין ששליטה וטריטוריה הם אמנם דברים חשובים מאד שאין להקל בהם ראש כלל ועיקר - אבל בסופו של יום, אחרי הוואסאח והפאסון, כולנו, זכרי על ארבע כזכרי על שתיים, בסך הכל חיילים עייפים שסיימו משימה ועכשיו רק רוצים הביתה.