פאוזה תל אביבית, שלהי קייטא תשפ"ב, חלק ב' ואחרון

האמא המותשת בטיילת שהושיבה באישון ליל על הספסל לידי את שתי בנותיה הקופצניות, אולי בנות שש ושמונה אולי פחות, ואז נעמדה מולן ואמרה בקול נחרץ מאד: "זו הפעם האחרונה שאתן גם נשארות לי ערות עד אחת בלילה וגם קמות לי בשבע בבוקר. אחרונה! עכשיו תחליטו, אבל עכשיו: או זה או זה. אין גם וגם. ממחר או שאתן בשמונה בערב במיטה, או שאתן נשארות בה בבוקר שאחרי עד אחת עשרה כמו דגים באקווריום בלי לצייץ מילה – מילה! - ונותנות לי לישון. מצדי תצבעו מנדלות כל הבוקר, עדיף עם המכחול בפה!".

הגבאי הזקן שפתח את בית הכנסת הזעיר מעל שוק לוינסקי וחיכה לשווא ליד הדלת למתפללים שלא באו. ככה זה כמעט בכל ליל שבת מאז הקורונה, נאנח, אבל הבטחתי לאבא לפתוח תמיד וזה מה שאני עושה. וכל זמן שהקדוש ברוך הוא ייתן לי כוח לא אפסיק.
ואחרי שהתפללנו קבלת שבת שלושתנו - הוא, אני והמטפל ההודי שלו - בבית הכנסת הריק - ניגש אל הפרוכת, נישק אותה ונשא מבט ממושך כלפי מעלה, כמחוֵה כלפי אביו.

קלאוס, הנביא הגרמני הרושף עם הראסטות הבלונדיות בזקן, שנשא משלו ממש על מעבר החציה של רחוב זבולון פינת דרך יפו. חולצה מהוהה, מכנסיים קרועים, שני תרמילים ומבט בוער וחדור שליחות. שברי הגרמנית שלי לא הספיקו כדי לפענח את מכלול הנבואה, אולם מהמעט שהבנתי איווה קלאוס לעצמו את התפקיד הנחשק של המוכיח בשער; העוברים והשבים האדישים קיבלו את תפקיד הציבור החוטא והמופקר העתיד לחטוף מיד העליון ממש תיכף ומיד מכות איומות ונאמנות, אשר לידן תיראה הקורונה כמו קִינְדֶרשְׁפִּילְצוֹיְג בעלמא. ואילו לעבדכם הנאמן, שבסך הכל ניסה לשאול אותו לשמו ולא נענה (את השם קלאוס הענקתי לו חד צדדית) - הוענק התפקיד רב העוצמה של סוכן השטאזי שבא עד הנה כדי לאתר אותו, לעקוב אחריו ולהסגיר אותו לידי רודפיו.

האיש עטוף השמיכה שסורב לעלות לאוטובוס קוי הלילה, נותר עזוב על המדרכה ברחוב הגדול והריק, אפוף שחור ליל, וזעק שוב ושוב אל עבר גב האוטובוס המתרחק "אבל גם אני בן אדם! גם אני בן אדם!".

שתי התיירות המתוקות מברצלונה שהמתינו לשווא לאוטובוס לים ברחוב העלייה ביום שישי בין השמשות, וכששבתי וחלפתי על פניהן חצי שעה מאוחר יותר, ופניתי אליהן כדי להסביר ששום אוטובוס כבר לא יבוא כי השבת נכנסת עוד רגע וכדי להתנצל בפניהן בשם העם היהודי לדורותיו - לא הוציאו מילה אחת של טרוניה מפיהן אלא רק השתאו אמרו זו לזו "איזה יופי של דבר זה". בּוֹאָה סָאבָּאדוֹ, בירכתי אותן. בּוֹאָה סָאבָּאדוֹ, ענו לי וחייכו.

האיש עם גלאי המתכות שסרק את החול הלבן בחוף פרישמן והביט כל הזמן אל מעבר לכתפו. וכששאלתי אותו מדוע הסביר לי איך פעם לפני הרבה שנים באו "עמלקים מרשות העתיקות" והחרימו לו את הגלאי, ומאז הוא מפחד שיבואו שוב. "איזה עתיקות בדיוק אתם חושבים שאמצא בחוף פרישמן??", זעק אל שמי תל אביב השחורים והשותקים, "מקל ארטיק של חשמונאים??". אידיוטים, הפטיר. אבל זה כבר לא משנה. ממילא אין יותר פרנסה בחול. אנשים כבר לא הולכים עם מטבעות, היום הכל בפייבוקס, שמייבוקס. יש לי פה חבר שעשה הסבה. קנה שנורקל ועבר לחפש במים. מה רע? גם יותר שלל וגם יותר קריר. באמת למה שלא תצטרף אליו, אני אומר לו, יש פה מספיק ים לשני צוללי אוצרות. אני שוקל את זה ברצינות, הוא עונה, ספק לי ספק לעצמו, יש רק בעיה אחת, שאני לא כל כך יודע לשחות. אבל אני עובד על זה... הנה היה פה איזה ילד חמוד, הבאתי לו מקודם מכונית צעצוע שמצאתי בחול, אמר שילמד אותי.

פאוזה תל אביבית, שלהי קייטא תשפ"ב, חלק א'

חבורת הקפוארה על הטיילת, עם שלושה ברזילאים אמיתיים ועוד כמה וכמה אשכנזים לבנבנים שמאד רוצים להיות ברזילאים, שעמדה במעגל עם תופים גדולים ומין קשתות ארוכות שמקישים על מיתרן היחיד עם מקל קטן, ושרו שירי עידוד קצביים לשתי הספק-רוקדות-ספק-מתאבקות שבתווך.
ואישה דתיה במטפחת עדינה ושמלה ארוכה, שטיילה ליד עם בעלה, התנתקה ממנו לפתע והחלה לפזז מעדנות לצלילי המוסיקה הקצבית, עיניה עצומות ופיה מחייך והיא נסוכת געגוע.

האיש בעל העיניים הטובות שעטף בתשומת לב גדולה את הפאזל שקניתי בחנות הצעצועים המשפחתית ברחוב הקישון. לידו ישב אביו, זקן ושבע ימים ומעט מבולבל. כדי להעסיקו נתן לו האיש לספור קלמרים חדשים של מאשה והדוב שהגיעו בתוך קרטון גדול. וכך עטפו עינו האחת וידו האחת את הפאזל שלי, ועינו האחרת וידו האחרת עקבו אחרי אביו המונה, ולעתים תיקנו בהיסט עדין ועלום את ספירתו. ופיו מולל שוב ושוב בקול רך "תודה שאתה עוזר לנו פה אבא".

החנווני הזקן שישב בחנות כלי הבית שלו ברחוב העליה, ראשו ורובו שקועים בגמרא קטנה, וסימן לי בידו להמתין רגע. ואחרי דקה הניח את הגמרא על השולחן, ואמר לי "במחילת כבוד תורתו, פשוט עד שכבר הצלחתי לאחוז בסוגיה הייתי חייב עוד רגע, שלא יתמוטט לי כל הבניין על הראש".

הפתק שמצאתי מקופל בין קורות ספסל עץ ברחוב אלנבי, "בוקר טוב אהוב שלי, קמתי הבוקר עם לב מפוצץ כולו מאהבה, אז קודם כל שמרתי לי נתח נאה ממנה, שיהיה לי לכל השבוע, ואז, כשראיתי שנשאר עוד מלאן, השארתי לך גם".

החייט המבוגר משוק לוינסקי שלקח ממני את המכנס תקול הרוכסן לתיקון, מלמל משהו על "איכות של סינים העיקר כתוב קסטרו" ואז התיישב בכבדות אצל המכונה והחל לפרום ולתפור. על שולחן התפירה ניצבה תמונת חייל יפה תואר בכומתת גולני חומה בתוך מסגרת שחורה, והחייט תופר ומביט, תופר וכוסף, תופר ומתגעגע.

האיש לבן הזקן שישב באישון ליל שבת על כסא פלסטיק ממש על קו המים, בחוף גורדון ליד שובר הגלים, עם בקבוק בירה גדול לצדו, ושורר בקול עז ומתפצח את כל פיוטי הסליחות אל עבר האדוות השחורות והגלים המתנפצים והמטוסים הגדולים המנמיכים טוס, נחבאים ונגלים חליפות בינות לעננים.
ולרגע רציתי לסור אליו ולומר לו שאמנם ר"ח אלול אבל שבת היא מלזעוק, אך במשנהו נמלכתי ואמרתי לעצמי הנח להם לישראל, שחוט של חסד משוך אף על שגגתם.

הדוגסיטר

נתקלתי בדוגסיטר בכביש הגישה לפארק הירושלמי שבו שהינו. הוא היה נראה אומלל למדי, אולי בן 17 אולי פחות. שבעה או שמונה כלבים הסתובבו סביבו בדיצה עזה, כורכים עוד ועוד את רצועותיהם סביב גופו הדקיק, עד שאחד מהם, שחור ועצום, התנדב לעשות את ה"מכה בפטיש", עבר בין רגליו, השחיל את הרצועה סביב קרסולו והפיל אותו ארצה ברוב טקס. הכלבים, מצדם, עלצו מאד נוכח העובדה שהרועה שלהם יישר איתם קו בגובה העיניים והחלו ללקק בהתלהבות רבה את פניו המזיעות.

הושטתי לו יד להקימו ועזרתי לו להשתחרר מאסורי רצועותיו. הבחור התיישב על המדרכה, אבוד ומתנשף. התקשיתי להבליע חיוך של אמפתיה.
אולי כדאי קצת פחות כלבים בפעם הבאה, הצעתי.
- תאמין לי, זה לא בשבילי כל הדבר הזה
- כך זה נראה, אבל זה בטח כסף טוב, לא?
- איזה כסף טוב איזה, אני במחשבים בכלל. עושה עשר משכורות כאלה בשעה וחצי
- אז למה אתה פה בעצם?
- אני? עזוב, סיפור ארוך, אני פה בגלל הדוגסיטרית בכלל
- איזו דוגסיטרית?
- מישהי שאני מאוהב בה. היא דוגסיטרית בשכונה. בגללה נהייתי דוגסיטר, מה לי ולשדים השעירים האלה תגיד לי
- אז אני מניח שהיא מגיעה ממש עכשיו לגינת הכלבים שבפארק
- בדיוק, והנה תראה איך אני נראה
- אז בוא, תן לי רגע את הרצועות ותסתדר קצת. בכל זאת, יש מטרה בסיפור הזה וצריך למקסם את הסיכויים שלך.

הדוגסיטר ניער את בגדיו, הוציא שני מגבונים מתוך עצם פלסטיק ורודה שהיתה מחוברת לאחד הקולרים, מחה את פניו והעביר יד בשערו. תשמע, אני חייב לזוז, אמר, היא עוד תברח לי בסוף. תודה רבה על העזרה.
בשמחה, אמרתי לו, אני מגדולי החסידים של האהבה. ועכשיו רוץ, אלוף, וואלה שווה לה להתאהב בך.
הבחור חייך בלאות, אסף את הרצועות בשתי ידיו הנהן לי לשלום ורץ, ספק נישא על גלי אהבתו ספק מוטס בידי עדר כלביו המתרוננים, אל עבר משאת לבו שבפארק.

א ביסלע נח"ת

על הרכבת לחיפה, בשולחן מולי, נער ונערה צעירים עם חולצות תואמות של נח"ת, נוער חובב תנ"ך. אולי בדיוק חזרו מאיזו תנ"כיאדה או משהו. הוא בכיפת שטיח גדולה. היא בחצאית מטאטא. מבטיהם לוהבים, לחייהם סמוקות. מטבע הדברים הם אינם אוחזים ידיים אך עיניהם אחוזות כדבעי.
אני, כדרכי, מאזין.

- תחשוב על זה רגע, בעצם אנחנו נוסעים בתוואי של דרך הים התנ"כית
- נכון. רואה פה מימין את זכרון יעקב על ההר? שם בערך היא פנתה מזרחה, לכיוון מגידו ועמק יזרעאל
-  קטע, בדיוק אתמול דיברנו על הקרב במגידו, זוכר?
-  כן, פרעה נכֹה והצבא שלו עברו ממש כאן. יאשיהו ניסה לעצור אותם מזרחה מפה, בפתחת העמק
-  אבל למה בעצם? הרי לא היה לו סיכוי ופרעה נכֹה בכלל רק עבר פה
-  קודם כל, כנראה הוא חשב שיש לו סיכוי, אבל באמת לא ברור עד הסוף למה. אולי כרת ברית עם הבבלים, אולי סתם נמאס לו         שהממלכה שלו הפכה לאוטוסטרדה של מעצמות
-  וואו, תחשוב איזה אומץ, לצאת מול פרעה
- )מחייך) תכלס
-  למה אתה מחייך?
-  סתם, אמרת פרעה וזה פתאום הזכיר לי משהו. לא חשוב
-  נו תגיד
- (מסמיק קלות) "לסוסתי ברכבי פרעה דִּמִּיתִיךְ רעייתי"
- (מחייכת) שאני אבין, אתה קראת לי סוסה עכשיו?
- (נבהל קמעה) לא, לא. זה לא ככה
- איך לא ככה?
-  כי סוסתי זו מחמאה, לא עלבון. תחשבי נגיד על סוס מלחמה, כמה הוא אציל, חסון, חזק
- (צוחקת) נו נו, לא ממש השתכנעתי
- הנה, תראי, היא אומרת עליו "דומה דודי לצבי או לעופר איילים". זה לא שהיא רוצה לומר שיש לו קרניים או משהו, נכון?
- (צוחקת) טוב, עופר איילים, נחליק לך את זה. אתה יכול לקרוא לי סוסתי אם אתה ממש רוצה, רק לא ליד אנשים דחילק

הבכור של חנה אוחנה

לפני כמה שבועות נקלעתי לבית חולים אחד עם בני מחמדי (בדיקה תקופתית, הכל בסדר). באחת ממעליות המתכת הכעורות ירד איתי גבר צעיר, שאמנם אחז בידו שני זרי פרחים, בונבוניירה ובלון גדול ובוהק של חסידה חדורת שליחות, אבל באופן כללי נראה אומלל מאד. מבטו המבוהל תר אחר סימני הבנה בעיניי, אבל לא ממש ידעתי מה בעצם אני אמור להבין. בסוף פשוט שאלתי אותו אם הכל בסדר.

אני לא יודע, אמר הבחור, אני באמת לא יודע. אשתי גירשה אותי לפני שעה מהחדר ואני לא יודע מה לעשות.
יולדת? חייכתי. הוא הניד ראשו במבוכה.
תנשום עמוק הכל טוב, אמרתי לו, אתה לא הראשון ולא האחרון. חכה עוד קצת בחוץ ואז תתחיל לחזור לאט לאט.
מה זאת אומרת לאט לאט? שאל, בעיניו הפחד המשונה.
בצבא היית חי"רניק? שאלתי. הוא הנהן.
יפה, עניתי, אז ממש כמו בלש"ביה. אם השטח מטוהר אתה מתקדם ואם לא אז לא.
המעלית הגיעה ליעדה. טפחתי על שכמו לעודדו, פניתי לדרכי ונזכרתי מוכנית בחנה אוחנה, שכנתנו לחדר הלידה בבית החולים הכי גדול בנגב, לא חשוב שמות, לפני כך וכך שנים טובות.

כשהפכנו שכניה כבר חצתה חנה אוחנה את השבוע ה-42 ודאגה ליידע את כולנו חדשות לבקרים ובקול רם מאד שנשבר לה רשמית וחגיגית. ככלל, אני מניח שהסיקה כי כיוון שאנו ממילא מופרדים אלה מאלה בוילונות בלבד, הרי שמושגים כמו שקט או פרטיות ממילא מתייתרים מאליהם, כאתרוג מהודר בשמחת תורה. יש לי זיכרון בהיר מאד של בוקר שלם שבו התלבטה כל המחלקה בעל כורחה האם ידיות המטבח בבית החדש אליו התעתדה לעבור משפחת אוחנה יהיו בצבע דקואז' פיסטוק או קרם ברולה.
אלו, למותר לציין, היו הדיונים העדינים.

במיטה השלישית שכבה אחלאם מהפזורה. כל פעם שיצאה לרגע מהחדר דאגה חנה אוחנה להנמיך באורח נדיר את קולה ואז לקבוע נחרצות שאמנם רבים מחבריה הטובים הם מהמגזר, מה השאלה בכלל, אבל פשוט העניין הוא שהנשים שלהם יולדות בקולי קולות וכולם יודעים את זה, והנה בכל זאת שמים אותן איתנו באותו חדר ומה זה צריך להיות ומתי כבר ישימו לזה סוף כי באמת כבר מספיק קשה פה גם ככה.

לבעלה של חנה אוחנה קראו ניסים, ובלבי פנימה ישר קראתי לו ניסים אוניסים. כל פעם שבא ניסים אוניסים לבקר את רעייתו נלוו אליו שניים שלושה מקררים אנושיים חד-הבעתיים. מדי פעם התכופפו המקררים כדי מחצית קומתם כדי שניסים אוניסים יוכל ללחוש על אזנם פקודה כלשהי, אשר לתחושתי לפחות כללה מרכיבים אקזוטיים כשק יוטה, מעדר ואתר בנייה עם לו"ז יציקה למחר-גג-מחרתיים.

אבל היו דברים שהיו גדולים גם על ניסים אוניסים. למשל הרגע שבו חנה אוחנה נכנסה לתחילת שבוע 43 ואיבדה את זה סופית. אני זוכר את הגבר המקועקע, נמוך הקומה ועצום הקיבורת, עומד עם הגורילות שלו במרחק בטוח מזוגתו הרושפת, מעביר משקל מרגל לרגל במבוכה רבה, מביט בעיון רב במרכיבי הבונבוניירה שהביא עמו על תקן קרבן אשם ובגדול מייחל שתפצה כבר האדמה את פיה ותבלע אותו ואת מאבטחיו, ויפה דקה אחת קודם.

ובמחצית השבוע ה-43, כשכרעה חנה אוחנה סוף סוף ללדת, רעדו הזגוגיות במחלקה כולה מעוצם זעקותיה. ניסים אוניסים האומלל עמד, חיוור כסיד, מחוץ לחדר הלידה, מרחק חמישה מטרים ושני וילונות מאיתנו, ושמע בצוותא חדא עם כל הקומה את אשתו מחרפת אותו ואת זכרו ואת כל שושלת אמותיו ואבותיו על מה שהעז לעולל לה, מקללת את היום השחור שבו הסכימה להתחתן איתו ומתרה בו נוראות לבל יעז עוד לגעת בה בחיים, ולו באצבע קטנה, לא כל שכן לעבר אותה שנית.

כשקמנו טרוטי עיניים בבוקר שלאחר מכן שמענו שני תינוקות רכים פועים בחדרנו. בשקט בשקט ילדה אחלאם לפנות בוקר בן זכר, שחום עור ושחור תלתל, ולא נודע כי בא אל חיקה.