הי חסיד הי עניו: עזרא גורודצקי ז"ל

להיות ילד בקהילת "שערי רצון" של העדה הפורטוגזית בירושלים היה א ביסעל תיק. קודם כל, בכל מקום היית תמיד הילד הפורטוגזי היחיד. העדה, ישמרה צור ויחיֵה, מונה אולי שלושה תריסרי חברים ביום טוב, וילדים, כמו ילדים, לא אוהבים להיות יוצאי דופן.

אבל חוץ מזה היה עוד עניין. בית הכנסת שלנו, האיסטנבולי, נמצא בעיר העתיקה, מרחק שעה וחצי הליכה לפחות מהבית שבבית וגן. בראש השנה היינו קמים בשש בבוקר, ממלאים את תיקי הגב בבקבוקי מים ובעוגות של אמא ויוצאים למסע. אבא, ששימש כבעל-תוקע של הקהילה, היה מנצל את ההפסקה באמצע ההליכה, במנהרה שבכניסה לרחוב עזה, כדי להתאמן על התקיעות.

כשכבר הגענו לבית הכנסת, מתנשפים ומיוזעים, חיכו לנו אתגרים מסוג אחר. התפילה הפורטוגזית היא סופר טקסית, מתנהלת לפי קודים נוקשים ומתאפיינת בוייב כבד משהו. במילים עדינות, לא מאד צ'ילדרן פרנדלי. מה שכן, דבר אחד היה בגדר מניה בטוחה: בשניה שניכנס בשערי האיסטנבולי, עזרא גורודצקי יחייך אלינו ממקומו שליד שער הכניסה, יזדרז ויעניק לנו חיבוק אוהב, יישק לנו על ראשינו ומיד יפנה אל המחסן הסודי שבפרוזדור הכניסה וידלה לנו מקרביו מקדמת ממתקים נדיבה מהסליק של הקידוש.

עזרא גורודצקי, כפי שניתן לשער בקלות למקרא שמו, לא באמת היה פורטוגזי אורגינל, ואולם חרף זאת היה מעמודי קהילת "שערי רצון" ויקיריה, ואף החבר היחיד בה ששימר באדיקות את מנהג אבותינו מקהילות קודש לונדון ואמסטרדם: להתפלל עם כובע צילינדר שחור ומהודר.

עזרא היה אספן מליגת העל, עם התמחות יוצאת דופן בשחזור כתבי יד יהודיים מתוך כריכות של ספרים (רקע היסטורי בקליפת אגוז: הנוצרים השתמשו בכתבי יד יהודיים לכריכת ספרים בכדי לבזותם, ובכך, בהפוך על הפוך ומבלי דעת, תרמו תרומה מכרעת דווקא לשימורם. תאכלו חצץ, שונאי ישראל). הוא החזיק ברשותו מאות כתבי יד נדירים בשווי מאות אלפי דולרים ואז תרם אותם במלואם לספריה הלאומית, בעוד הוא עצמו חי בצניעות סגפנית בדירת חדר בנחלאות.

השבוע נפטר עזרא, מנקיי הדעת שבירושלים והדוד האהוב שלנו מהאיסטנבולי, מסיבוכי הקורונה הארורה. אמנם זכה לאריכות ימים ונפטר בן צ"א שנים, אך הלב נשבר ובוכה נוכח הבדידות האיומה שבפטירה מהנגיף; ללא מגע, ללא מראה פנים אנושיות, ללא חום, ליטוף או חיבוק.

עזרא היה רווק ולא הותיר אחריו ילדים, ואולם מעשיו הטובים הם הם ילדיו. ומן הסתם אבא - יתום משני הוריו מגיל ארבע, הקורא קדיש יתום כל ימיו אחר חשוכי בנים - יקרא אחריו קדיש.

שלום לעפרך, ר' עזרא פסח בן בצלאל הכהן. כמה ראוי לקרוא עליך את ההספד שקראו חכמינו על הלל הזקן, "הי חסיד הי עניו, מתלמידיו של עזרא", כי אמנם חסידותך היתה שניה רק לענוותנותך, וכי ממש כעזרא הסופר, שעל שמו נקראת, פעלת גם אתה כל חייך כדי שלא תישכח, כפשוטו, תורה מישראל.

זכרך הטוב יחיה בלבנו תמיד.

ימי לבנון: הבלדה על הרץ קנקן

וּכְּשֶׁעָלְתָה הַפְּלֻגָּה לְקַו לְבָנוֹן וְתָפְסָה סוֹף סוֹף אֶת הַגִּזְרָה

כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ כֻּלָּם בַּתַּדְרִיךְ מוּצָב וְזִיו הַמ"פּ חִלֵּק מַטָּלוֹת לַשִּׁגְרָה

הָיָה שָׁם אֶחָד, לוֹחֵם וָתִיק, בָּחוּר גָּבוֹהַּ, קְצָת שַׁתְקָן

וְהוּא אָמַר בְּשֶׁקֶט "אִם זֶה בְּסֵדֶר, אֲנִי אֶהְיֶה הַרָץ קַנְקַן"

וּבַהַתְחָלָה אַף אֶחָד לֹא הֵבִין מָה הוּא לוֹקֵחַ תַּפְקִיד שֶׁל צְעִירִים

וּמִי בִּכְלָל רוֹצֶה לְדַלֵּג כָּל לַיְלָה בֵּין הַעֶמְדוֹת וּלְחַלֵּק תֵּה לַשּׁוֹמְרִים

אֲבָל הוּא רַק חִיֵּךְ וְאָמַר, עִזְבוּ חֶבְרֶ'ה, בִּחְיָיאת, עַל מָה הַמְּהוּמָה

כּוּלָה רָץ קַנְקַן, הַכֹּל בְּסֵדֶר, תַּכְנִיסוּ אוֹתִי כְּבָר הַלַּיְלָה לָרְשִׁימָה

וּלְמַעַן הָאֱמֶת, כַּמָּה יָמִים אֶל תּוֹךְ הַקַּו כְּבָר חַוִּינוּ הִתְפַּכְּחוּת

כִּי עֲבוּרוֹ לִהְיוֹת רָץ קַנְקַן לֹא הָיָה סִנְגּ'וּר אֶלָּא נֶטוֹ זְכוּת

הִתְרַגְּשׁוּת דָּרְכָה אֶת פְּעָמָיו כְּשֶׁטִּפֵּס אֶל הַסּוֹלְלוֹת עָמוּס מַעֲדַנִּים

וּכְשֶׁדָּפַק בְּאִישׁוֹן לַיִל עַל דַּלְתוֹת הַפְּלָדָה זָרַח לוֹ אוֹר גָּדוֹל עַל הַפָּנִים

וְהוּא הָיָה פּוֹרֵס אֶת הַתֶּה וְהַכּוֹסוֹת וְהָעוּגִיּוֹת שֶׁהֵבִיא בְּקֻפְסָאוֹת מֵאִמָּא

וּבַחִיּוּךְ נָבוֹךְ הָיָה טוֹפֵחַ עַל שְׁכֶם הַשּׁוֹמֵר וְאוֹמֵר "בְּתֵאָבוֹן, קָדִימָה"

וּבוֹא תֵּשֵׁב קְצָת, סַפֵּר מָה חָדָשׁ וְאֵיךְ בַּבַּיִת וּמָה שְׁלוֹם הַגְּבֶרֶת

וְהָעֶמְדָּה הַחֲשׁוּכָה, הַקְּפוּאָה, הָיְתָה הוֹפֶכֶת בִּן רֶגַע חַמָּה וּמוּאֶרֶת

וּמִפֹּה לְשָׁם בִּרְבוֹת הַיָּמִים כְּבָר שָׁמְעָה כָּל הַגִּזְרָה אֶת שִׁמְעוֹ

וּסְפִירַת הַזְּמַן לְאָחוֹר בַּשְּׁמִירָה הִתְחַלְּפָה בִּסְפִירַת הַזְּמַן עַד בּוֹאוֹ

אֲפִלּוּ הַמָּחָ"ט שָׁאַל "מִי הַבָּחוּר?", שְׁמוּעוֹת שֶׁגַּם מְפַקֵּד הָאֻגְדָּה כְּבָר עֻדְכַּן

וְכֻלָּנוּ זָרַחְנוּ, הוּא מִשֶּׁלָּנוּ הֶחָבֵר הַזֶּה, הַגֶּבֶר-גֶּבֶר, הַרָץ קַנְקַן

וּבְבֹקֶר חֹרֶף בָּהִיר אֶחָד צְרִיחַת הַטִּיל פּוֹלַחַת, וְאָז שֶׁקֶט מַצְמִית

עָשָׁן שָׁחֹר סָמִיךְ הֵחֵל מִתְאַבֵּךְ בִּפְרָאוּת מֵעַל הָעֶמְדָּה הַדְּרוֹמִית

וְתוֹךְ רֶגַע שׁוֹרְקִים הַפָּצְמָ"רִים סְבִיבֵנוּ, כְּמוֹ גֶּשֶׁם רוֹשֵׁף שֶׁל פְּלָדָה

וְזִיו הַמ"פּ שׁוֹאֵג "אַף אֶחָד לֹא מוֹצִיא אֶת הָרֹאשׁ, בִּפְקֻדָּה!"

וּבַקֶּשֶׁר צוֹעֵק הַשּׁוֹמֵר "כֻּלִּי רְסִיסִים וְהַדֶּלֶת תְּקוּעָה מִבִּפְנִים"

וְכֻלָּנוּ יוֹדְעִים, זֶה עִנְיָן שֶׁל שְׁנִיּוֹת עַד שְׁרִיקָת הַטִּיל הַשֵּׁנִי

אֲבָל כָּל הַמּוּצָּב מְטֻוָּח וְעַשֵּׁן, אֵין אֵיךְ לָזוּז, זֶה מִדַּי מְסֻכָּן

וְאָז, שׁוֹעֵט קָדִימָה עַל הַסּוֹלְלָה, פִּתְאוֹם רָאִינוּ אֶת הַרָץ קַנְקַן

וְכֻלָּנוּ צוֹעֲקִים בֶּנְאָדָם, אַתָּה חָשׂוּף כֻּלְּךָ, קְפֹץ לַתְּעָלָה, תִּשְׁתַּטֵּחַ

וּמִבַּעַד לְהִתְפּוֹצְצוּיוֹת וְלַעָשָׁן כְּבָר שָׁמַעְנוּ אֶת הַטִּיל הַשֵּׁנִי צוֹרֵחַ

וּבְשׁוֹךְ הָאֵשׁ מָצָאנוּ אוֹתָם חֲבוּקִים בְּתוֹךְ הָעֶמְדָּה הַמְּפֻיַּחַת

וְעַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, אֵי שָׁם לְמַעְלָה, הֵם עֲדַיִן שׁוֹמְרִים בְּיַחַד

וְהֵם מַזְמִינִים אֶת כָּל הַחֲבֵרִים, מֵהַשַּׁיָּרוֹת וּמֵהַמַּאֲרָבִים וּמֵהַהִתָּקְלוּיוֹת וּמֵהַמִּטְעָנִים

וּמַלְאָכִים דּוֹפְקִים עַל דֶּלֶת הָעֶמְדָּה וּמְבִיאִים לָהֶם תֵּה וְעוּגוֹת וּמַעֲדַנִּים

וְלִפְעָמִים אֱלֹהִים בִּכְבוֹדוֹ נִכְנַס וְאוֹמֵר תַּעֲשׂוּ קְצָת מָקוֹם, וְיוֹשֵׁב אִתָּם דּוּמָם

וּבְבַת שְׂחוֹק לִשְׂפָתָיו הוּא לוֹטֵף אֶת פְּנֵיהֶם וְטוֹפֵחַ בְּאַהֲבָה עַל שִׁכְמָם

וּפֹה לְמַטָּה, גַּם הַיּוֹם, בִּרְגָעִים מְעֻרְפָּלִים שֶׁל זִכָּרוֹן מְתַעְתֵּעַ, לֹא מִשָׁם וְלֹא מִכָּאן

לְמוּל עֵינַי הַעֲצוּמוֹת אֲנִי עוֹד רוֹאֶה אוֹתוֹ מִתְרַחֵק עַל הַסּוֹלְלָה, אֶת הַרָץ קַנְקַן

ימי לבנון: הלב השבור של איש הצ"ן

בלבנון כמעט לא היו מילואימניקים. לא במוצב שלי לפחות. אני אומר כמעט, כי שני תקני מילואים דווקא התקיימו. הראשון, תקן רופא, אויש באופן בלתי רציף בעליל. ממרחק השנים אינני זוכר לומר אם האיוש היה תלוי מבצעים מיוחדים כאלה ואחרים, או שמא שתלה החטיבה רופא מילואימניק אקראי באדמת המוצב כל אימת שהצליחה איכשהו לשים ידה על אחד.
השני היה תקן קבוע שנקרא איש צ"ן. עד היום אין לי שום מושג מה זה צ"ן וכנראה גם כבר לא יהיה לי, אבל בפועל הוא היה אחראי על שלל ענייני האנטנה הגדולה.

אנטנת הקשר הגדולה היתה נטועה ממש במרכז המוצב והתנשאה אל על ככוונת להבית ענקית, כדי שבמידה ויתחשק לחברים בכפרי החיזבאללה שממול לקום מהשלאפשטונדה, להוציא את המרגמה 120 מ"מ מהמחסן לגינה ולהמטיר עלינו קצת אש וגופרית, יהיה להם קל ונוח לכוון. אגב, אם חלקם היה במקרה קצת יותר בעניין של ירי לילה - אל דאגה. בלילות היה נדלק אור אדום בוהק ממש ברום תפארתה של האנטנה, והפצמ"רים מצאו את דרכם אלינו בקלות ובמהירות גם בתוך החשכה הכבדה שעטפה כשמיכה את ג'בל בלאט.

מפה לשם הסתובבה אצלנו במוצב אסופה נאה מאד של אנשי צ"ן, אחד בכל פעם. אני מניח שהיה זה השילוב הלא שגרתי של מילואימניקים ולבנון שהכריח את קצין הקשר החטיבתי לשלוח אלינו את החלקים הפחות אפויים במצבת המילואים של חיל הקשר, כי על ההר שלנו נחתו טיפוסים שבאמת אין לתאר. כמה מהם אני זוכר ממש כאילו התהלכו סביבי אתמול.

היה, למשל, את החסיד השתקן (להלן, החסיד). משקפיים עבות מסגרת, זקן אדירים סבוך וכיפה שחורה גדולה עליה נרקם באותיות זהב "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד". אני מניח שהחסיד נדר מתישהו נדר וקונם שלא להוציא ולו מילה אחת מפיו עד שגיבור הרקמה המוזהבת שעל כיפתו יואיל בטובו להופיע, כי כל זמן שהותו במוצב לא שמענו ממנו ולו הגה בודד. ואולם לא אלמן ישראל, והקב"ה - אשר רחמיו, כידוע, על כל מעשיו - זימן למוצב בדיוק באותם ימים רופא מילואים אחד, עולה חדש מאד מרוסיה, שנראה היה כי הועלה על הספארי ללבנון כבר בשדה התעופה באשר לא ידע מילה עברית אחת לרפואה.
כך ישבו להם הרופא והחסיד זה לצד זה על בטונדה גדולה, עישנו סיגריות נלסון מצחינות בשרשרת ושתקו יחדיו שתיקה מלאת הוד במשך שלושה שבועות רצופים. סידור נוח מאד לכל הדעות.

היה גם את הסטלן. הסטלן, כשמו, היה שרוי במצב צבירה מתמיד של סאטלה עמוקה, אשר מחד כנראה הקל מאד על המשימה להעלות אותו ללבנון אך מאידך לא ברור כיצד אִפשר לו לבצע את משימות הצ"ן העלומות שלו, תהיינה אשר תהיינה.
זכור לי היטב אינצידנט אחד, קולני מאד, ובמסגרתו צרח עדו המ"פ במשך עשר דקות רצופות על הסטלן, לאחר שהאחרון עלה בנונשלנט עם גופיית צ'ה גווארה, שרוואל גואה וסט גלגול מהודר לתפוס קצת צבע מול הנוף על הסוללה הצפונית.

והיה את הנשוי. ולמה נקרא שמו הנשוי דווקא, בשעה שמילואימניקים רבים נשואים מעצם טבעם? משום שהיה דן בנישואיו ובכדאיותם עם כל מי שרק רצה או בעיקר לא רצה לשמוע. הנשוי ואשתו, מסתבר, התחתנו כבר בסוף השמינית, מה שגרם לו להתפלמס ללא הפסקה, בינו לבין קהלו השבוי, בשאלה האם מוקנית לו זכות מוסרית להפסיק לשמור אמונים לאשת נעוריו מפאת הטעם כבד המשקל "חיים רק פעם אחת", כולל שלל נימוקים בעד ונגד. אני נשבע שאחרי שתפס אותי בפעם העשירית בחדר האוכל עם לבטיו הבלתי נגמרים ונאם באוזניי ש"בסוף כל הנשים בנויות פחות או יותר אותו דבר אז למה לי בעצם" (זה היה היום של הנגד) הייתי קרוב מאד להעיף עליו צלחת, כולל התכולה.

אבל מכל אנשי הצ"ן נפשי נקשרה לאהבה את אלון. בניגוד לכל הנ"ל, אלון לא היה תמהוני או מטורלל, ושיגורו אלינו התאפשר מסיבה אחרת ועצובה. הוא היה הלום ושבור לב. כמה ימים לפני שעלה ללבנון ניפצה מישהי את לב הציפור שלו לרסיסים, והכאב הקהה כפטיש את כל חושיו, מכבה בשִׁטְפו כל מגננה נתונה.

אותו כאב עצמו ליווה את אלון כצל שחור ונאמן לכל מקום אליו הלך ברחבי המוצב. מאחר וסמכויותיי כחובש המוצב הורחבו כבר מזמן על ידי עידו המ"פ לתחומי בריאות הנפש, ראיתי עצמי אחראי לשלומו של איש הצ"ן האומלל. לא באמת ידעתי מה לומר לו, הייתי רק ילד בן 20, אז כל פעם הייתי מביא צמד צ'ופרים מהמקרר במטבח והיינו יושבים ואוכלים בשתיקה. בהפגזות הייתי טופח בעדינות על שכמו ומבקש ממנו להצטרף אליי למחסה, שכן לולא עשיתי זאת היה ודאי נותר ישוב במקומו, קהה חושים ושווה נפש.
ממש כחסיד השתקן לפניו, אני חושב שאלון לא הוציא מפיו יותר ממשפט או שניים במשך כל התקופה. קראו לה מיקי, הוא אמר לבסוף, ואז שב והתעטף בשתיקתו.

בבוקר השיירה קראו לי לטלפון.
אתה החובש? שאל קול נשי נמרץ ומתפצח בצד השני. עניתי בחיוב.
קוראים לי מיקי, אמרה, אני קשורה לאלון, המילואימניק מהקשר. בחמ"ל אמרו לי לדבר איתך.
אני יודע מי את, אמרתי.
היא שתקה לרגע.
החבר'ה שלך בחמ"ל סיפרו לי שישבת איתו הרבה, אמרה לבסוף, איך הוא?
לא אשקר לך, עניתי, הוא לא בטוב.
הוי הז'לוב המתוק הרגיש שלי, נאנחה מיקי, הז'לוב המתוק והרגיש והעדין שלי. אלוהים, מה נסגר איתי.
אני לא באמת יודע מה קרה ביניכם, מלמלתי במבוכה, הוא לא ממש דיבר.
אתה לא צריך לדעת, פסקה נמרצות, יצאתי אידיוטית ועכשיו באתי לתקן וזה מה שחשוב. אתה יודע איפה אני?
אין לי מושג, עניתי.
אז תקשיב טוב, אמרה, אני בחמ"ל של הגדוד בזרעית והכרחתי את המג"ד החמוד פה לידי לקחת אותי לשער בגבול. עוד שעה יוצאת השיירה מהמוצב ואני הולכת לחכות לאלון ממש על הגדר. רק תעשה לי טובה, שים לב שהוא מפוקס ובחתיכה אחת ועולה כמו ילד טוב על הספארי, אוקיי?
חיוך גדול התפשט לי על הפנים.

זמן קצר לאחר מכן באתי להיפרד מאלון, שישב שפוף על הקיטבג שלו ליד רכבי השיירה. הוא הרים אליי מבט עייף. תודה אחי, אמר בשקט, תודה שהיית איתי.
הכל טוב אלון, חייכתי, הכל אחלה. ועכשיו תרים את הראש גבוה למעלה. יש לי תחושה שאתה הולך להיות בסדר גמור.

ימי לבנון: השבועה של בוהן

 

לא עבר שבוע מראשית הטירונות וטוראי חן כהן כבר הוכתר חגיגית כשוקיסט הרשמי של המחלקה. המהדרים אף קשרו לראשו את כתר "הלמוט הפלוגה", עם מועמדות מבטיחה ל"שוקיסט הבט"ר".

כהן היה שוקיסט מהדגם המפואר, XT. חשופית נדהמת על מסלול מירוצים. המציאות הצה"לית התנחשלה סביב ישותו במאתיים וחמישים קמ"ש והמסכן פשוט לא ידע עוד בין ימינו לשמאלו. במטווח, שכוב על הקרקע בתנוחת ירי-בשכיבה מושלמת, הבין רק לאחר פקודת "בזמנכם החופשי אש" שללא ספק יתקשה לירות, שלא לומר לפגוע, בשעה שהנשק שלו נותר שעון על הקיר בסככה. את אפוד ה"חזייה" לבש פעם הפוך, מימיות מקדימה ומחסניות מאחורה, ואם לא די בכך, ב"נתקלתם" אף שלף מוכנית את המימיה הימנית וניסה בעקשנות ובהתמדה ראויות לציון להכניס אותה לבית המחסנית ("כהןןןן!!! מה נסגררררר??? עשית הסבה לרובה מיםםםם???????", רעדו הגבעות החוליות שסביב הבסיס משאגותיו של הסמ"ח). בהטלת רימון הטיל את הנצרה בקשת נאה הרחק מעבר לסוללה ואת הרימון השליך בנונשלנט למרגלותיו. גור, המ"מ המבועת, עוד הספיק איכשהו בשניה האחרונה לזרוק אותו אל מחוץ לעמדה ולהישכב על המועמד המוביל ל"שוקיסט הבט"ר" תוך שהוא קובר את ראשו טפח וחצי בתוך הפודרה. שבועות לאחר האינסידנט עוד היה כהן האומלל פולה גרגרי חול סוררים מזקן הבייניש העבות שלו. בפעם אחרת נפנה להטיל את מימיו מאחורי סככת המטווחים, בדיוק מעל חרכי האוויר, שעה שמצדם השני של אותם חרכים עצמם, בתוך הסככה, ישב שחר הרס"פ ליד שולחן הסגל. לאחר שהלה, רטוב וזועם, נטל ממנו את נקמתו בריבית דריבית, עוד הספיק כהן ההמום לקנח את יום המטווחים המרנין ההוא בשחרור בריח הגלילון שלו על אגודלו של גור המ"מ, נוחה עדן, בזמן פריקת הנשקים - מעשה שזיכה אותו בשמו החדש, חן בוהן.

גם בקורס חובשים המשיך בוהן לשבור שיאי בה"ד. במבחן האומץ של ראשית הקורס דפק את מחט המזרק האימתנית בירך של איפרגן שעמד לצדו במקום בזו שלו, בשבוע חבישות ניסה לקבע צווארון פילדלפיה עם חוסם עורקים ובשבוע ונפלונים היה לפרח החובשים היחיד בתולדות בה"ד 10 שהצליח להחדיר ונפלון לעורק במקום לוריד, מה שכמעט שלח את המתורגל שלו לרילוקיישן בקריית שאול.

כשעלה בוהן ללבנון, קיבל עליו את הדין ומלמל בהכנעה "נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו". שכן בניגוד לאי אלו שוקיסטים אחרים מליגת העל, שכלל לא היו מודעים לשוקיסטיותם, היה בוהן מודע היטב לזו שלו. הוא ידע שיהיה האחרון, אם בכלל, לשמוע את שריקת הפצמ"ר, לראות את כדור האש הצורח של הפאגוט או לזהות את בוהק התיל הממעיד. ואכן, בסיור ההוא סביב המוצב לא הבחין כלל בכלימגור המוסווה תחת שמלת הפיברגלס. לזכותו ייאמר שגם אף אחד אחר לא. שרוע על הטראסה, מנוקב ככברה בכדוריות המתכת הלוהטות, הביט בוהן לסירוגין בפרפרי המוות השחורים המתכנסים וחגים בסבלנות מעל ראשו וברופא הגדודי הנלחם כאריה על החיים ההולכים ואוזלים מגופו. ואז, רגע לפני שצלל למעמקים, זרחה החלטה בהירה מאד באופק מחשבותיו. אם הוא יוצא מזה הוא הולך ללמוד רפואה.

אחרי שהשתקם פנה בוהן, נחוש כפלדת אל-חלד, לקיים את שבועתו. לסתות נפלו על הרצפה ברעש גדול, גבות הורמו בתדהמה לשיא גובהן, בדיחות אודות הסקלפלים, הגאזות, המפשקים והפינצטות שיישכחו בוודאות בבטני מנותחיו נורו לאוויר בתרועות צחוק. אבל בוהן לא שת לבו לכל אלה. הם ממילא לא יבינו.

הם באמת לא הבינו. חוץ מאודליה, הסטודנטית השקטה והמאירה מ"המטולוגיה סמסטר ב", שמבלי שביקש לקחה על עצמה את פרויקט בוהן, הכינה לו בסבלנות אין קץ כרטיסיות זיכרון צבעוניות לכל מבחן ולכל תרגיל ולכל ניתוח, ובאותה סבלנות עצמה כותבת לו מדי בוקר, כבר חמש עשרה שנה, רשימת תזכורות יומית ומטמינה אותה בכיס חולצתו בשעה שהיא מנשקת אותו לשלום בחילופי המשמרות שלהם בבית, שלא ישכח לשים את הגדול בבית הספר, לאסוף את הקטנה מהמעון, או להשאיר לה את הרכב בחניון.

גם אתמול, כמו בכל יום, קרא בוהן בתשומת לב את הרשימה, סעיף אחר סעיף. בסעיף 9 החליף טוש צבעוני את העט השחור. "פציעולדת שמח אהוב שלי", נכתב שם באותיות עגולות ומתרוננות.
לבו של בוהן הלם בחוזקה נגד סגור צלעותיו. שוב שכח. הוא השתהה לרגע על עמדו, מוחה שתי דמעות סוררות מזוויות עיניו, ואז ננער, חייך חיוך רחב ופנה לעמל יומו.