והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שני, 21 באוקטובר 2013

המספריים של שמעון

                                                                                                                    (בתמונה: עוד ספר קצת אחר(

עם הלצון שחמד לו אלוהים להפריד עולמית בין חלקנו חסר המזל לבין שערות ראשו עוד לפני שהפך תקליט - מתמודד כל אחד מאיתנו בדרך אחרת. יש שמשקיעים זוזים לא מעטים בהשתלת שיער, יש הנוקטים אי אלו תרגילים מעוררי רחמים של הלוואה וחיסכון. כשלעצמי, אני נוטל מכונה, מכוון למספר 1.0, מפקיד אותה בידי הזוגה תליט"א ומצווה עליה לגוזמני אל החומש.
אבל ביום קיץ אחד, בעת שהשמש הטבריינית האימתנית קפחה ללא רחם על ראשי ועל סבך הפרא שעיטרו כזר קוצים, החלטתי להעניק לעצמי פינוק חד פעמי ונכנסתי אחר כבוד אל חנותו הצנועה של שמעון הספר ברחוב הגליל.

ככל דריה של טבריה בעצם ימי אוגוסט היה שמעון שרוי בעלפון זמני על הספה בחנותו, מפנה מבט זגוגי אל עבר מסך הטלוויזיה הקטן שעל הקיר ובאופן כללי נעדר כל סימני חיים ממשיים. אולם כניסתי אל החלל הקטן נסכה בגוף השרוע כוחות מחודשים. שמעון קם במרץ ממפלתו וחגר בחגיגיות רבה פאוץ' שחור. בזוית העין הספקתי לספור משהו כמו שני תריסרי מספריים שבצבצו ממנו.

ניסיתי למלמל משהו על הרגלי משכבר להסתפר במכונה, אך בתגובה לבשו פניו של שמעון זעזוע של אמת. הוא שלף את המספרים הראשונות והחל לגזום את פרע ראשי בשקדנות נמרצת. בשניות גזם את צדעיי. השלישיות נתייחדו למרום הקודקוד. הרביעיות  - לניכוש העדין שסביב האוזניים. כך, בעוד ראשי הולך ונגזז ועיניי נפערות בהשתאות הולכת וגוברת, לא הותיר שמעון ולו זוג מספריים אחד מיותם. ולא זו אף זו, אלא שבאופן פרדוקסלי משהו ככל שהלכו וקטנו המספריים בידיו הלך ונתמלא עיזוז. קצות אצבעותיו העמלניות אותתו התרגשות גוברת והולכת, מבשרות לי כי רגעי השיא של התספורת עוד מצפים לנו במורד הדרך.

לאחר שאזלו כל הזוגות הנראים לעין, פתחתי את פי להביע התפעלות רבתי, ואולם אז נשלף מחביונו זוג מספריים זעיר למראה, הכלאה מפוקפקת במיוחד של מזמרה ופינצטה, ובעליו, בתחושת שליחות שאין לטעות בה, החל לספר את גבותיי (המורמות, מיותר לומר, עד לשיא גובהן!). כשסיים, נפנה לפאוזה דרמטית, נשם עמוקות, התמתח וחייך חיוך מלא ערגה ומסתורין. כל ישותו אומרת הדר, בעיניו הברק הטמיר - פתח שמעון רוכסן אחורי בפאוץ' השחור, שלף כמנצח את המספריים הקטנות ביותר שראיתי מעודי ואני ניתרתי ממקומי, הסרתי באחת את יריעת הניילון מצווארי ואמרתי אהה תודה רבה שמעון היה באמת נהדר אבל אני אהה חושב שנסתפק בזה כרגע. 

המשתטחים


בעיני היהודי, נראה דאונטאון טבריה מאז ומתמיד כמו אחרי הפצצה של הלופטוואפה. גדרות מתכת כעורות משתרגות פרא סביב אתרי בניה נטולי תאריך תפוגה, שטחי בור ובטבורם מבנים חרבים עומדים בשממונם ומחכים לגואל ורחובות פעורי קרביים משלחים לעומתו לשונות ארוכות ולועגות של שברי אספלט מעורבים בחצץ. כל הצ'ולענט הזה, אין צורך לומר, גם התבשל בשל היטב תחת שמש אוגוסט חסרת הרחמים והמשבים הרטובים שאידתה מן הכנרת המבעבעת.

היפלא, אם כן, כי כל הליכה מנקודה א' לנקודה ב' בהדאונטאון הנזכר זקקה מן היהודי תעצומות נפש של ממש, להיותו מסתכן בחלישות הדעת נוכח המראות הקשים? כאשר נשקפה איפוא לעיניו, בעודו מנסה לעשות לעצמו קפנדריא בין ההריסות, קונסטרוקציית המתכת הכעורה דמוית הכתר המתנוססת מעל קבר הרמב"ם - שם פעמיו לכיוונה על מנת לטעון עצמו בכוחות מחודשים (אותם, שיער בבטחה, תעניק לו סקרנותו האנתרופולוגית נוכח התופין שיזמן לה).

מתחם הקבר של מי שכתב בחיבורו ההלכתי המונומנטלי "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם" שיקף באופן ברור מאד אי-מודעות גמורה לכתביו, או, לחלופין, התעלמות אלגנטית מתכניהם. על קברו (המשוער, הקפיד היהודי להזכיר לעצמו) של הנשר הגדול, כאמור, התנוססה כמתריסה נפש עצומה מאד, הצופה על פני כל טבריה והגלילות. באורח לחלוטין לא מפתיע, גם דבריו הנחרצים לפיהם "לא יפנה אדם לבקר הקברות" נתפסו כנראה כהמלצה לא מחייבת ומתחם קברו דווקא הומה מבקרים עד למאד. פסע לו איפוא היהודי מעדנות אל טבור המתחם, נשען בנוחות על מעקה המרפסת הצופה אל המצבה, וזימן את חושיו הסרקסטיים הידועים להצטרף אליו לחגיגה, באשר מעודו בז עמוקות לפולחן קברים והתייחס למאמיניו בתערובת של סלידה והתנכרות.

ואז נאלם דום. מן המרפסת חזה במשתטחים ניגשים אל המצבה, מלטפים אותה בידיים מגששות ומהוססות ונצמדים אליה באחת, חובקים בכוח את כיפתה המעוגלת, משעינים עליה את ראשם ולואטים אל אבניה את צקון לבם במשך דקות ארוכות. חמת הפתנים המושחזת שלו נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה ובמקומה הלך ותפח גוש גדול בגרונו. לא "משתאטחים" נלעגים ראה שם אלא בני אנוש מחפשי נחמה; ילדים גדולים אובדים במשברי החיים, אשר עבורם האבן הקרה היא אולי תחליף לאב, לאם, לרעיה, לחבר קרוב; לכתף מנחמת, יד מושטת או חיבוק אמיץ, שאינם בנמצא עוד.

היהודי היטיב את הכיפה על ראשו, ירד ממרפסת הלועגים אל דבוקת הדומעים. החליק יד מלטפת על האבן הצוננת - ואז, בתנופה-חדא, גם על שכמו של איש מבוגר שנשען עליה בבכיה - ואז פנה ויצא מחצר הקבר כנעמן הארמי העולה מן הירדן.

"עולם הפוך ראיתי"


"יוסף, בנו של רבי יהושע חלה ומת. לאחר זמן קם מן המתים. אמר לו אביו: מה ראית בעולם העליון?
אמר לו: עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה ותחתונים למעלה (רש"י: אותם שהם עליונים כאן ראיתי שם שהם למטה, ושפלים שכאן, שם ראיתים חשובים. 
אמר לו רבי יהושע לבנו: עולם ברור ראית" (מסכת בבא בתרא מן התלמוד הבבלי, דף י, עמוד ב).

לפני כמה שבועות מלאו כותרות העיתונים ואתרי האינטרנט אויר חם בכמות שהיתה מספיקה להטיס דיוויזיה של כדורים פורחים. "זעזוע", "הלם", "יום הכיפורים של כתבי הבידור". על מה, אם כן, זעקה הארץ? על פרידת הזוג המלכותי (כך במקור), יהודה לוי ונינט טייב. 
על שום מה זכו בתואר האצולה אינני יודע עד לרגע זה. האחד סוג של שחקן-דוגמן, השניה זוכת ריאליטי, אקס שחקנית טלנובלות. מבצעת מצוינת. איה המלכות? לכתבים פתרונים - מכל אמצעי התקשורת, אגב, כי לברוח מהענין הזה הפך משימה בלתי אפשרית. כתבת מגזין באחת ממהדורות שישי עקבה אחרי צלמי הפפראצי שורצים כמו קבצנים מתחת ביתה של טייב. "כדי להשיג תמונה". למה? לשם מה? מה התכלית? מה התוחלת? אויר חם. אינסוף אויר חם. ריק ואין. אלו הם פניה של התרבות העכשווית במדינת האח הגדול.

באותו זמן ממש, בצריף לבן קטן ונזירי במושב תלמי אליהו שבנגב, גבריאל בלחסן לא התעורר.
הדיווחים על מותו של בלחסן, מן ההרכב הראשון של "אלג'יר", מ"בשדות", ו"עתיד", ו"גם כשכעיניי פקוחות" נשטפו בזרם האויר החם ולא נודעו כי באו אל קרבו. אבל בעולם של אמת נבלע אותו זרם עצמו באצבעו הקטנה של גבריאל, שצרח מלוא ריאותיו את נשמתו הפצועה ללא מתווכים וללא מסננים, בקול סדוק ומחוספס כמסע חייו, אוחז ביד מאזיניו ומוביל אותם אל תהומות הנפש בבהירות מזוקקת, בחדות מכאיבה.  

שכב בשלום, ציפור פצועה. נשמת ילד זכה תועה בחלל גוף של בודי-בילדר. הנה, סוף סוף מצאת מנוחה.



(וכאן ניתן למצוא את ההספד המופלא שכתב על גבריאל היוצר הבאר-שבעי דויד פרץ) 

יום שבת, 19 באוקטובר 2013

ספישל "מפי עוללים" IV


מה א-אשיב לך

והכל שלך
תן לי ת'שמיים
תן לי אלף ש"ח
(יונתן משחזר את ההקפות לפני השינה)

אבא: ינוני, עלה למיטה ע-כ-ש-י-ו
ינון: אבל אני לא מצליח לישון
אבא: אז תספור כבשים
ינון: אבל כבר ספרתי כבשים ועדין אני לא מצליח להירדם
אבא: אז תזמזם בשקט מנגינות
ינון: אבל כבר זמזמתי מנגינות ועדין אני לא מצליח להירדם
אבא: אז פשוט תשכב ותירדם עד הבוקר
ינון: אבל כבר נשכבתי ונרדמתי עד הבוקר ועדין אני לא מצליח להירדם

״כל התנ״ך פחד ממנו או מפיו״
(יונתן מגלה אמביוולנטיות ביחס לגולית)

אבא: יונתן, קדימה לצחצח שיניים
יונתן: אבא! ביום כיפור?
אבא: ניסיון יפה, מתוקי, אבל זה תקף רק למי שצם. ועכשיו קדימה. אם יהיה לך חור בשן יכאב לך, לא לי
יונתן: למה? ברור שיכאב לך גם
אבא: כן, בכיס אולי
יונתן: לא, באמת. הרי אם כואב לנו גם לך כואב, אולי אפילו יותר. אתה הרי אבא שלנו
אבא: [שלולית]

יונתן: ינוני, תביא את האוזן שלך רגע
ינון: למה?
יונתן: הופה, תראה מה הוצאתי לך מהאוזן - משרוקית!
ינון: יש! אז תביא לי לשרוק בה
יונתן: לא. אמנם היא מהאוזן שלך אבל הוצאתי אותה בשבילי
ינון: נו, בבקשה!
יונתן: לא, מצטער
ינון: אז בוא נעשה עסק. אם תביא לי לשרוק בה אתן לך את כל מה שתוציא לי מהאוזן כל החודש...

יונתן: אבא, מתושלח באמת חי כמעט 970 שנה??
אבא (הכופר): אממממ... כך לפחות כתוב בתורה
יונתן: אוחחח, הלוואי וגם אני הייתי חי 970 שנה...
אמא: למה? מה תעשה כל השנים האלה? יהיה לך משעמם בסוף
יונתן: ממש לא יהיה לי משעמם. אני אלך לאטרקציות.
אבא: אטרקציות?
יונתן: בטח אטרקציות. אתה יודע מה זה 900 שנה עם הנחת זקן?