חשקי חזקי

אחת מחוזקותיו המובהקות של "החטאים", סרטו החדש והמרשים מבחינות רבות של אבי נשר, הוא הפסקול המשובח שלו (שנגזר ישירות מעיסוקה של הגיבורה הראשית). הפסקול כמכלול ראוי לשבח, אולם בעיניי (הלא אובייקטיביות) בולטת לטובה בחירתו של נשר לפתוח אותו עם שירת מקהלה נהדרת של פיוט עתיק יומין שחיבר רבי יצחק אבוהב דה פונסיקה, מרבני הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם (בתמונה), לכבוד חנוכת בית הכנסת של הקהילה בשנת 1675 - מעמד בו נכחו קרוב לוודאי גם אבות אבותיי ממשפחות ויירה ורודריגז-גארסיא. הפיוט, "חשקי חזקי" שמו, מושר כבר שנים בידי הרכבים ווקאליים שונים (ואף נכלל באנתולוגיה שהוציא המכון לחקר המוסיקה היהודית מבית האוניברסיטה העברית לכבוד היצירות הליטורגיות של קהילת אמסטרדם) אולם נדמה כי "החטאים", שמקדיש לפיוט את הסצנה הפותחת שלו, עושה עמו חסד מאוחר ומקדם אותו צעד נוסף אל מקומו הראוי לו על במת התרבות הישראלית.

חִשְׁקִי חִזְקִי מִדֵּי יוֹם יוֹם

מַהֵר הָאֵר מַלְכִּי חָשְׁכִּי

רִמְשִׁי שִׁמְשִׁי עוֹד לֹא יִכְבֶּה

 יָאִיר לִי אוֹר שִׁמְשֵׁךְ מַלְכִּי

עוּרִי עוּרִי נֵבֶל עָשׂוֹר

בְּקוֹל זִמְרָה שִׁירִים שִׁירִי

יַרְחֵךְ זַרְחֵךְ לֹא יָבוֹא עוֹד

 כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי

הפיוט המופלא הזה, מעט המחזיק את המרובה, הוא שירה יפהפייה של תקווה והתחדשות - תחושות שוודאי פיעמו בבני הקהילה באמסטרדם של המאה ה-17. אמסטרדם היתה אז אי של חירות בתוך אוקיינוס בוער של שמד ורדיפות והקהילה ודאי חיה ופעלה תחת רושם עז של הקלה והצלה. לסמלה היא קבעה את הפניקס, עוף החול העולה מתוך האש והלהבות, בבחינת "התנערי מעפר קומי".

כמה עשרות שנים לאחר כתיבתו הולחן ״חשקי חזקי״ בידי אברהם קסרס, מחשובי המלחינים בקהילה. הלחן של קסרס מבטא היטב את העושר המוסיקלי שהיה נחלת חלקם של היהודים הספרדים באמסטרדם, אשר מיזגו את הלחנים והמקצבים שהביאו איתם מארצות גלותם עם מיטב מוסיקת הרנסנס האירופית.

קצת יותר ממאתיים שנה לאחר מכן יעלה שוב הכורת על הקהילה הפורחת וחדורת התקווה. שמשה יבוא וירחה ייאסף. רוב בניה, בתוכם כמעט כל בית אבי, יעלו בעשן הכבשנים השמימה ואור הישועה המיוחל ישוב וייסוג מפני הנוראה שבחשכות (שהיא גם זו המניעה את עלילת "החטאים").

***

היות ולא מצאתי ביאור מסודר לפיוט החלטתי להרים את הכפפה. אני מודה ליהונתן ורדי על עצותיו הטובות והערותיו המחכימות, המשוקעות ברשומה זו, ולחברי מתניה מאלי שחיבר בינינו.

חִשְׁקִי חִזְקִי מִדֵּי יוֹם יוֹם

ראיתי תרגומים רבים לאנגלית המתרגמים "desire and get stronger", דהיינו "חשקי חזקי" כציווי נקבה. אחרים תרגמו "my beloved, strengthen me" - אהובתי, מושא חשקי, חזקי אותי - דהיינו "חשקי" ככינוי ו"חזקי" כציווי.

לדעתי נכון יותר לפרש ככינוי לאלוה, כפי שניתן למשל למצוא "מְנַת חֶלְקִי וְצוּר חִזְקִי וְחִשְׁקִי" בפיוט "אלוהי אל תדינני כמעלי" של יצחק אבן מר שאול, פייטן ספרדי בן המאה העשירית, אשר פיוטו זה היה ודאי מוכר ר' יצחק אבוהב דה פונסיקה ולקהילתו ממחזורי ראש השנה. האלוה הוא חזקו וחשקו של המחבר מדי יום ביומו, מקור כוחו ואהוב לבו.

מַהֵר הָאֵר מַלְכִּי חָשְׁכִּי

כפשוטו. ראיתי גרסאות הגורסות "מהר האר מלכי חשקי". ונראה לי שטעות היא זו.

רִמְשִׁי שִׁמְשִׁי עוֹד לֹא יִכְבֶּה

רמשי: ערבי. מ"רמשא" – ערב בארמית. ראיתי שפירשו "רמשי, שמשי עוד לא יכבה" כפניה לערב, בבחינת: יידע הערב האורב כי שמשו של המחבר לא כבתה. ואולם נראה יותר לפרש את 'רמשי' כתיאור זמן: גם במהלך רמשי, שמשי לא יכבה. (להעדר אות השימוש ב' או מלת יחס אחרת, השוו למשל בֹּקֶר וְיֹדַע ה' אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ [במדבר טז, ה] כאשר בפועל המשמעות היא "בבוקר" וכך עוד רבים במקרא).

יָאִיר לִי אוֹר שִׁמְשֵׁךְ מַלְכִּי

כפשוטו.  ונכון העירוני שראוי לנקד שִׁמְשָׁךְ, בקמץ, בכינוי קניין לזכר על דרך הארמית וכמה מניקודי ההפסק שבמקרא, אולם בחרתי להותיר הניקוד כדרך שהפיוט נפוץ ומושר.

עוּרִי עוּרִי נֵבֶל עָשׂוֹר

בְּקוֹל זִמְרָה שִׁירִים שִׁירִי

ייתכן כי הפניה היא אל הנבל (בלשון נקבה, על אף ש"נבל" הוא זכר) באופן המהדהד את תהלים נז, ט: עוּרָה, כְבוֹדִי; עוּרָה, הַנֵּבֶל. אולם דקדוקית נראה נכון יותר לפרש כי הפנייה היא אל כנסת ישראל (או ישירות אל הקהילה), וממילא יש לקרוא כאילו נכתב "עורי עורי, בנבל עשור ובקול זמרה שירים שירי". ואולי ייתכן לומר כי שתי ההבנות נכונות וכי המחבר רצה לחתום את רושם שתיהן בפיוטו.

הצירוף 'עורי עורי' מופיע כמה פעמים במקרא, בישעיהו נב,  עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ, צִיּוֹן; בישעיה נא, עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי-עֹז, זְרוֹעַ ה' ובשירת דבורה, עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה,  עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי-שִׁיר. 

יַרְחֵךְ זַרְחֵךְ לֹא יָבוֹא עוֹד

לפי ישעיהו ס, כ: לֹא יָבוֹא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְהוָה יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ

שמשם של ישראל לא תשקע עוד (המקרא עושה שימוש בשורש ב.ו.א כדי לתאר את שקיעת השמש. ראו למשל: וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה, בראשית טו, יז) וירחם לא ייאסף (ישקע, ייעלם).

כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי

לפי ישעיהו ס, א: קוּמִי אוֹרִי, כִּי בָא אוֹרֵךְ; וּכְבוֹד יְהוָה, עָלַיִךְ זָרָח (מופיע באופן זהה גם בפיוט "לך דודי", המוקדם ל"חשקי חזקי": הִתְעורְרִי הִתְעורְרִי, כִּי בָא אורֵךְ קוּמִי אורִי).

הביצוע המצורף כאן של מקהלת אקורד, ואילו כאן תמצאו ביצוע נוסף ומצוין פרי יוזמת המכון לחקר המוסיקה היהודית בירושלים, מבית האוניברסיטה העברית.

...

כל לילה על משכבו חושב האב על היום שחלף.
על סערת אחר הצהריים-ערב-לילה-ארוחות-כלים-הסעות-שיעורים-מקלחות-בישולים-מערכות-ריבים-השכבות-סיפורים.

כל לילה צפים ועולים בזכרונו שברי רגעים, חלקי משפטים, "אבא, תשמע", "אבא, תראה", "אבא, בוא אלי", "אבא, רציתי לספר לך", אבל הסערה סוערת והשעון דוחק וארבעה ילדים מתחרים על לב אחד, והכל חג ומסתחרר סביבו מהר כל כך.

וכמה בטח פספס, לכמה ודאי לא הגיע... וכמה פעמים נצבטו היום לבבות קטנים בגין זה? אחת? שתיים? חמש? ותהא הצביטה קלה, הלוא אצלו היא כבר מוכפלת פי מאה, הן אביהם הוא. והנה כבר חומר כאב עמום בקרבו.

ועכשיו הבית נח מעמלו ועל הכל שורה נעימות שקטה והוא רוצה לעלות לחדריהם ולעבור מיטה מיטה ולומר כן מתוקי, אהוב שלי, משוש עיניי, מה רצית לספר לי? עכשיו שקט ואני כולי אתך. ספר לי הכל ואל תשמיט דבר, ומה עוד חוץ מזה, אוצרי היפה? ספרי לי עוד, רוקני קצת רגש.

אבל ילדיו ישנים עכשיו ומחר בבוקר שוב יסער הכל ויסתחרר. אז הוא עוצם עיניו ומדמיין זאת בעיני רוחו, עד שהחלום פורש רשתו על מחשבותיו, והנה הוא כבר משיח עם ילדיו כל הלילה במתיקות וביישוב הדעת ובמתינות אין קץ.
ונימים דקים יוצאים ומתארכים ונמתחים מנפשו אל נפשם.
ולבו מתרחב ונמלא.

נורא אל נורא

הילך לו היהודי ברחובותיה הלחים של סנטה קלרה, קובה. בפאב הקטן שבשיפולי הכיכר המרכזית בדיוק הסתיימה הופעה של להקה עממית מלהיבה, שנגניה בין שמונה עשרה לשמונים שנה. ראסטות מסתלסלות, לצד קרחות בוהקות, לצד שיער שיבה. על תקרת הפאב תלוי היה דגל ענק של צ׳ה גווארה וההופעה גם נחתמה בבלדה ״הסטה סיימפרה״ שכתב קרלוס פואבלה לכבודו של "אל קומנדנטה". ערב כיפור מחר, זמן טוב להתבוננות פנימית, והיהודי הרהר במהפכן, שהיה בן גילו במותו; הרופא הארגנטינאי שנגע בפסגת חלומו בקובה, חלם להמשיך ולשנות את העולם בתנופה חדא אך סיים את חייו על רצפת בקתת חמר דלה בלה היגרה, בוליביה, שדוף, אזוק ומובס.

מאחת החצרות שבדרך חזרה לחדרו בקעו צלילים רמים של מוזיקת מטאל אמריקאית. מה למוסיקה הקפיטליסטית-הדוניסטית של הגרועים שביאנקיז, מגודלי השיער ונעדרי האידיאות, ולערכי המהפכה של פידל וצ'ה? כהרגלו, הלך היהודי בעקבות הצלילים.

בתוך חצר פנימית גדולה של בנין קולוניאלי רחב ידיים ראה לתדהמתו כמה עשרות בני נוער קובניים לבושים שחור מכף רגל ועד ראש ועטויים שרשראות מתכת, בנדנות ומיני פירסינג שונים ומשונים, המוסיקה המנסרת מכניסה אותם לאקסטזה של נענועי גוף וראש ונגינת אויר סוערת על גיטרות מדומיינות. עמד היהודי והביט במחזה המוזר, ולעוצם השתאותו אף הותיר את מצלמתו בנרתיקה. ובכל זאת ניגש אליו צעיר מתולתל וכעוס שקרא לעומתו בתקיפות (ובאנגלית משובחת למדי) "זו לא אטרקציית תיירים כאן". המתולתל חזר על המשפט כמה פעמים בסערת נפש, אבל היהודי הניח יד על כתפו, הרגיע אותו ואמר לו "לא באתי כתייר. רק כסקרן מהרחוב. אל נא באפך, אמיגו".

המתולתל התרכך ונפתח לאטו. תבין, אמר, אנחנו חריגים מאד בחברה הקובנית. לקח לנו לא מעט זמן למצוא אחד את השני ולהתכנס למקום אחד מוגן שבו אנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו אוהבים בלי שיצחקו עלינו ובלי שיזלזלו בנו. לכן אנחנו קצת חשדניים לגבי זרים שנכנסים לכאן. היהודי הנהן. פיו ועיניו חייכו. מהיכן אתה? שאל המתולתל, ונענה "מישראל". מישראל? תמה המתולתל תמיהה של אמת, ואת אורפנד לנד אתה מכיר? היהודי הנהן בראשו. חכה רגע, ננער המתולתל וסר אל עמדת התקליטן. עוד רגע או שניים עברו וחלל החצר הלח מתמלא מילים עבריות, מילות "נורא אל נורא", מלהיטיה הגדולים של להקת המטאל הישראלית אורפנד לנד, שהוא בכלל פיוט שכתב במאה הקודמת יהודי חאלבי בשם אברהם דוויק כלוצי.

נוֹרָא אֵל נוֹרָא נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה שׁוּב אֵלַי מַלְכִּי 
דּוֹדִי רְפָא נַפְשִׁי נִכְסְפָה לְבֵיתָךְ מַלְכִּי, לְבֵיתָךְ מַלְכִּי 
נוֹרָא אֵל נוֹרָא, נוֹרָא אֵל נוֹרָא, נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה
נוֹרָא אָשִׁירָה לָךְ אַחְבִּירָה שִׁיר מַהֲלָלִי 
לְךָ אֶתֵּנָה מְנַת חֶבְלִי וְגוֹרָלִי 
בְּכָל זְמַן עֲזֹר אֵל נוֹרָא 
גֶּזַע אַבְרָהָם נֵצֶר תִּפְאָרָה 
אַתָּה אֵל חַי נוֹתֵן תּוֹרָה 
נוֹרָא אֵל נוֹרָא נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה

היהודי נשם עמוקות, סופג אל ריאותיו את החווייה הסוריאליסטית שבטבורה ניצב. בעיבורי סנטה קלרה של צ'ה גווארה, בקובה של קסטרו והרבולוסיון, הוא עומד, מוקף בני נוער קובנים רושפים, מנענעים ראשיהם אקסטטית לצלילי פיוט עברי הכוסף אל אלוהי היהודים, ערב יום הכיפורים. בתודעתו פנימה הוא ניסה לקשור את קצוות המעגלים שהסתחררו בראשו, זמן ומקום, עולם ולאום, חאלב וסנטה קלרה, אך אז הרפה, מרשה לעצמו בסלחנות להשתחרר מחובת התובנה ולהתמסר לחוויה עוד רגע נוסף. במשנהו ננער, בירך את המתולתל בברכת "גְמַר טוֹבּ אִי מוּצ'וֹס אָנְיוֹס", ופנה לדרכו.

ער"ש ניצבים, ביהכ"נ עדת ישראל, הוואנה וייאחה, קובה

ברחוב פיקוטה הצדדי בהוואנה ווייאחה שוכן בית הכנסת האורתודוקסי ״עדת ישראל״. אולם התפילה פשוט למראה אך מרווח. לוח ה״יזכור״ מציג פטנט מעניין: שמות מתחלפים מתחת לנרות החשמליים. תרמת? תקבל נר על שמך, אבל רק לתקופה. יבוא יהודי אחר ויתרום? יוחלף שמך אחר כבוד. ספסלי העץ רחבים וצבועים חום, אבל ריקים ריקים. בתפילת ליל שישי יש בקושי מניין גברים ועוד כמה מתפללות. על הבימה עומד הרב יעקב, גדל גוף ומזוקן, ומריץ את התפילה במהירות השמורה למי שממילא אינו מבין מילה ממה שהוא אומר.

בסוף התפילה עוברים כולם לחדר הכינוסים הצמוד (שהוא גם עזרת הנשים) והרב יעקב מרביץ דרשה בספרדית. אני מגייס את כל יכולותיי הדלות בשפה כדי להבין את דבריו. קודם כל הוא מסביר למה הפרשה השנה היא ניצבין (דוברי ספרדית לא מבטאים מ״ם סופית) ולא ניצבין וילך - ״פורקה אל אניו אס מעובררררת״ - ואז הוא נפנה להסביר מהי מהותה של התורה שבעל פה. ״כי בלי התורה שבעל פה״, הוא מדגים לצאן מרעיתו, ״איך היינו יודעים שהתפילין צריכות להיות נגראס (שחורות) ולא בלנקאס (לבנות), קואדרדאס (מרובעות) ולא רדונדאס (עגולות) ומי מדבר בכלל על ההבדלים בין תפילין דה רררררש״י אי תפילין דה ררררבינו תן״. אני מסופק אם הנוכחים שמעו פעם על תפילין דררררש״י, ובטח על ררררבינו תן. אצל חלקם אני כבר מזהה פזילות נמרצות לכיוון החלות הריחניות שמתחבאות בביישנות מתחת לכיסוי. בסופו של דבר, בדיוק כשיהודי זקן אחד נופל שדוד ומתחיל לנחור לשמאלו, מבין הרב שהשעה דוחקת ומסיים בסקירת זמני התפילות לחגים הקרבים.

חשבתי לתומי שאחרי ברכת ״המוציא״ ניפרד לשלום, כי מאיפה יש לקהילה היהודית באי העני הזה די ממון כדי לכלכל חמישה עשר סועדים, אבל בעוד אנו נוגסים נגיסה ראשונה של ״המוציא״ מתחילות כמה נשים קשישות, בניצוחה של הרבנית יעקב, להוציא החוצה צלחות עמוסות. האוכל פשוט פשוט, פסטה ברוטב עגבניות ולצדה שתי קציצות דג (אני משער שקל יותר להשיג דג כשר מבשר כשר בהוואנה) אבל אלוהים עדי שערב לחכי יותר מכל מעדני עולם. בכמוסת זמן-מקום מבודדת בלב הוואנה, המוטרפת מחום ולחות ועוני ומוסיקה צועקת ברחובות ואינספור צ׳יקוס וצ׳יקאס שעטים עליך מכל כיוון ומנסים להוציא ממך את לחמם בכל דרך אפשרית - ישבנו, קבוצה של יהודים מקומיים ועוד כמה ישראלים משתאים, שותקים ואוכלים ומחייכים, ולרגע אחד מיוחד התחברנו בנימים היותר דקים עם כל אחינו בני ישראל דבכל אתר ואתר היושבים ואוכלים סעודת שבת בצוותא חדא.

הטיול שלנו לקובה: מכתב שביעי ואחרון

ילדים אהובים,

אחרי שבוע וקצת של מסעות בדרכים, קרן מפנקת אותנו ומוצאת דיל משתלם למלון יפה בקאיו קוקו ("קאיו" בספרדית: איון), בצפון מזרח קובה. המלונות בקאיו קוקו הם כמו בועה מבודדת. המציאות הקובנית אינה נכנסת לכאן. רוב התיירים מגיעים לכאן בטיסות ישירות מקנדה, סקוטלנד ובריטניה, שנוחתות מטר וחצי מהמלון, ורובם כלל אינם מכירים את המציאות המחוספסת שמחוץ לגבולות האי הקטן.

אנו מתפנקים כאן בחדר ענק עם נוף לים, ספא, בריכה גדולה וחוף נהדר עם חול לבן דק דק ומי טורקיז.

אחרי יומיים של פינוק אנו מחליטים שדי לנו וחוזרים לקובה האמיתית; נכנסים לפיג'ו השחורה שלנו ומתגלגלים בדרכים ארבע וחצי שעות לסנטה קלרה, עיר מיוחדת מאד עם היסטוריה עתיקה וחדשה כאחד. תהילה ראשונה קנתה סנטה קלרה לעצמה כאשר הפכה עיר מחוז חשובה בתקופה הקולוניאלית, ולתהילה שניה זכתה בזמן המהפכה, כאשר קרב מכריע בתחומיה הסתיים בניצחון מזהיר של צ'ה גווארה ושלוש מאות לוחמיו, שהביסו את 3000 חיילי באטיסטה אשר הגנו על העיר (רבים מהם עברו צד תוך כדי הקרבות). ניצחון המהפכנים בסנטה קלרה היה הקש ששבר את הגב של באטיסטה, אשר נמלט מקובה מיד לאחריו, מגיש לפידל קסטרו את הוואנה על מגש של כסף. כך, על אף שההערצה לה זוכה צ'ה שוברת שיאים בקובה כולה, בסנטה קלרה היא כבר מגיעה למעלת סגידה של ממש, כפי שאספר בהמשך.

אנו מתמקמים בקאסה יפה במיוחד, בית קולוניאלי הדור ומיוחד של ארכיטקט מקומי, איש מעט מחופף שמדבר סוג של אנגלית לא ברורה בעליל אבל אדיב ונחמד מאד. הגג הנהדר שלו מספק תצפית פנורמית על העיר כולה.

קרן עייפה ונרדמת מהר, אבל בי בוער חיידק השוטטות ואני יוצא לתור את העיר. הכיכר המרכזית של סנטה קלרה יפה ורחבה מאד. כהרגלי אני פוסע בעקבות המוסיקה ומוצא מועדון נהדר, ממש בשיפולי הכיכר. בפנים מנגנת להקה קובנית מופלאה, אולי הלהקה האותנטית ביותר שראיתי בקובה. טווח הגילאים של הנגנים מתפרס, לדעתי, על שבעה עשורים בערך, ויחד הם יוצרים הרמוניה מיוחדת ותוססת מאד. השירים הקצביים גוררים ריקודי סלסה סוערים על המדרכה הסמוכה. כל המוסיקאים, אגב, מנגנים בכל הכלים ומתחלפים זה עם זה בלי חשבון. וכשאחד מהקשישים מתעייף עולה מישהו מהקהל להחליף אותו. הופעה מיוחדת במינה.

למחרת בבוקר אנו מציצים מחלון החדר ומגלים שהקשיש ששמר אמש על דלתות הכנסייה שממול טובל כעת סמרטוט בשלולית סמוכה ומנקה באמצעותה את הפיג'ו שלנו. כך הלוך ושוב, מהשלולית אל הרכב, במתינות ובאורך רוח, בתנועות מדודות ומעגליות, מבריק הקשיש אינץ' אחרי אינץ'. בלי שהתבקש, כמובן, אבל לא נשלם לו בעין יפה? ודאי ששילמנו (כשטיילתי ברפובליקה הדומיניקנית, אגב, קשישים מקומיים לא היססו לבקש ממני טיפ רק בזכות העובדה שהם "שמרו לי על האוטו בזמן שהסתובבתי בעיר").

בשעות שלאחר מכן אנו עושים עסקת חבילה בין המציאות לסקרנות. עד שמשרדי חברת השכרת הרכב ייפתחו ואנשיה יוכלו להחליף את הבלמים הגמורים שלנו, נלך לספוג קצת צ'ה גווארה.

פסלים ואנדרטאות של צ'ה יש בסנטה קלרה כמו דוכני פיתה עם לאבנה במג'דל שמס, אבל מתחם מרכזי אחד מאגד בתוכו הן את האנדרטה המרכזית, הן את מוזיאון צ'ה והן את המוזוליאום, היכן שטמונות עצמותיו יחד עם עצמות חבריו לקבוצת הגרילה. זהו מתחם ענק, רם ונישא מעל העיר, כאשר גג המבנה הוא בעצם אסופת פסלים ותבליטים שמוקדשת כולה לגווארה (כולל פסל עצום ממדים המתנשא אל על ומציג את צ'ה חבוש יד, לאחר שנפצע בקרבות המהפכה. תחת הפסל מצוטטת אמרתו המפורסמת "hasta la victoria siempre": "עד לניצחון - תמיד") ואילו החלל שמתחת מחולק למוזיאון ולמוזוליאום. עשרות תלמידי בית ספר קטנטנים בתלבושת אחידה באים גם הם לספוג מן ה"אספיריטו דה קומנדנטה" ומנופפים לנו לשלום. על כרזת הענק מעל ראשיהם כתוב "fue una estrella quien te puso aqui": "היה זה כוכב שהביא אותך הנה".

מוזיאון צ'ה יפה ומושקע. חדריו גדולים ולבנים ועל הקירות תמונות ענק של גווארה בשחור ולבן, הכריזמה האדירה שלו חורכת את יריעות הקנבס; עם ובלי פידל, ברגעי מנוחה ובסערת הקרבות, לבד או מוקף בלוחמיו. ברבות מהתמונות מביטה אליו צעירה כחולת עיניים בהערצה עצומה. לאחר מכן תהפוך אשתו השנייה ואם ארבעה מחמשת ילדיו. ארונות התצוגה אוצרים בקרביהם כל חפץ או מסמך כלשהם שצ'ה נגע בהם או נזכר בהם אי פעם.

את התמונה בה צולם שבוי, אזוק ומושפל, בלה היגרה, בוליביה, כבר לא תלו הקובנים על הקיר אלא הדפיסו כגלויה קטנה והצניעו בארון תצוגה קטן, לצד תמונה נוספת של בקתת החמר העלובה בה הוצא להורג בידי חייל בוליביאני תאב נקם. הניגוד הזה, בין תמונות הענק על הקירות המציגות את צ'ה הבוטח, נוטף הכריזמה, מוקף במעריציו, מסתופף בחברת שועי עולם, לבין הגלויה המצהיבה ממנה נשקפת דמותו רזה, מושפלת מבט, מנוצחת - הוא אולי תמצית סיפורו הלא ייאמן של ארנסטו "צ'ה" גווארה, שהשלים את המהפכה בקובה כנגד כל הסיכויים, נגע בפסגות הגבוהות ביותר של חזונו המרקסיסטי, ואז נתקף שכרון גבהים ויצא לחולל מהפכות חדשות במדינות ענק באפריקה ובדרום אמריקה כשהוא חדור אמונה בכוחו לחולל אותן בעזרת עשרים לוחמים, עד שהתנפץ יחד עם חלומותיו ועם קומץ לוחמיו אל סלעי המציאות.

לצ'ה היו גם צדדים אפלים. הוא הוציא להורג בלי הנד עפעף מאות מאנשי באטיסטה ומתנגדי המהפכה. דבקותו ברעיונותיו המהפכניים לא ידעה גבולות ודרסה כל שיקול או אדם שעמדו בדרכם. הוא לא היסס, למשל, להיכנס בסובייטים קבל עם ועולם בעוד קובה אוכלת הלכה למעשה מכף ידם (מה שגרם לקסטרו, בלית ברירה, להעלות אותו על טיל ולהרחיק אותו מקובה) אבל הקובנים יסלחו לו על הכל. הערצתם לרופא הארגנטינאי שהעניק להם במו ידיו ותעוזתו את כבודם ואת חירותם אינה יודעת גבולות. עובדה אחת שרירה וברורה לכל מי שמבקר בקובה: צ'ה גווארה, מת כבר כמעט חמישים שנה, הוא המנהיג הנוכח והקיים ביותר באי, יותר מפידל וראול גם יחד.

חלל המוזוליאום שקט וקריר. אש תמיד בוערת במרכזו ומים מפכפכים בנחל מלאכותי הזורם בשיפוליו. כנראה רצו הקובנים להעניק לגווארה וללוחמיו מעט שלווה לפחות לאחר מותם. לאחר חצי דקה בחדר מטאטאת אותנו הסדרנית החוצה, לבל נהין לחלל את הקודש חלילה...

עם בלמים חדשים אנחנו מצפינים לעיר הקיט המתויירת וראדרו. בערב, במועדון הביטלס (בקובה נוטים חסד לביטלס בכלל ולג'ון לנון בפרט), אנו נהנים מהופעה של להקת רוק מקומית שבמשך שלוש שעות וחצי שרה את כל קלאסיקות הרוק האמריקאיות והבריטיות שניתן להעלות על הדעת. הצעירים הקובניים האלה מגישים את השירים באופן קולח וסוחף ובמקצועיות שלא היתה מביישת את המבצעים המקוריים (ומאידך היתה ודאי מהפכת את צ'ה בקברו במהירות 800 סל"ד).

למחרת, על הויה בלאנקה, הכביש היפה שמחבר בין וראדרו להוואנה ונמתח לאורך האוקיאנוס, מסתיימת ההרפתקאה הקובנית שלנו. בשדה התעופה "חוסה מרטי" כבר מחברים את הסמליוט הגדול של אירופלוט אל שרוול הנוסעים. הכנפיים הגדולות של האיירבוס 321 מתנצנצות תחת השמש הקריבית. עוד מעט קט תמריא ציפור הברזל הענקית הזו אל שמי הוואנה הנקיים מענן ותיקח אותנו הביתה, אליכם.

ועד אז, נשיקות חמות וגעגועים שכבר גודשים וזולגים מכל הכיוונים

מאתנו, קרן ואבא שבדרך הביתה.

עוד מעט מתראים!

הטיול שלנו לקובה: מכתב שישי בסדרה

ילדים אהובים,

מכתבנו האחרון השאיר אתכם יחד אתנו ועם הקרפדה שתפסה אתנו טרמפ בפלאיה לארגה, מתגלגלים לנו דרומה בפיג'ו השחורה. כעת אנו נוסעים סוף סוף לאורך האוקיאנוס, אחרי שבמרבית ימי שהותנו באי עד כה כמעט ולא ראינו ים. הים הקאריבי מקבל אותנו בנצנוצים יפים של כחול וטורקיז ובגלים שמתנפצים ברכות אל הסלעים והשוניות. 

בכניסה לפלאיה חירון הציבו הקובנים שלט ענק בזו הלשון: "כאן נחל האימפריאליזם האמריקני את התבוסה הראשונה שלו באמריקה הלטינית".כפי שכבר כתבתי במכתבים הקודמים, הקובנים רואים בכניעת חטיבת שכירי החרב של הסי.איי.איי. בפלאיה חירון ניצחון על ארה"ב כולה, והם לא יפספסו אף הזדמנות להזכיר זאת לעצמם ולעולם כולו. 

בחצר המוזיאון המטופח בעיירה מוצבים כלי נשק, שיריון ומטוסים ששימשו את צבא המהפכה לצד כלי הנשק ששימשו את הפולשים. במבנה המושקע (שמזגניו מושבתים, אבוי) אנו מסיירים בין מיצגים שמתארים את אכזריותם של הפולשים (שישה אזרחים קובנים נהרגו במהלך המתקפה) ואת גבורתם של המגנים. תמונותיהם של הנופלים לצד חפצים אישיים שהותירו אחריהם מוצגים באגף אחר. גם הסרט שבו אנו צופים (בקולנוע נוסח קובה: אולם גדול, מרובה ספסלים, ומסך 20 אינץ', קטן יותר מזה שיש לנו בסלון, מוצב על שולחן) מדגיש באופן פומפוזי מאד את גבורת המגנים אל מול "הנבזות הצינית של הפולשים, אל מרסינריוס דה יאנקיז". 

ככל שקראתי יותר על הפלישה הרגשתי צורך לעשות קצת יותר צדק עם הקובנים. נכון שהפולשים לא היו חיילים מקצועיים כי אם שכירי חרב שאומנו בחופזה יחסית, אבל הסיוע שקיבלו מהאמריקאים היה משמעותי למדי, וכלל נשק כבד (כולל כמה טנקים) וחיפוי אווירי וארטילרי. מולם עמד צבא לא מאד מגובש ולא מאד מצויד, אוסף של לוחמים שרק שנה וחצי קודם הצליח לאחוז במושכות השלטון. אבל הקובנים היו חדורי להט. הפלישה פגעה בכבודם הלאומי, באשר נתפסה בעיניהם (במידה רבה מאד של צדק) כניסיון ציני מצד המעצמה מצפון לשוב ולבחוש להם בעניינים. פידל בכבודו ובעצמו ירד לפלאיה חירון לפקד על הכוחות המגנים (תמונה שלו מדלג מתוך טנק הפכה לסמל המערכה) ואלפי קובנים - לא רק חיילים אלא גם אנשי מיליציות עממיות עם הרובה הישן שהוציאו מהארון - יצאו להילחם בפולשים ובגרונם ססמת המערכה: "פאטריה או מוארטה". מולדת או מוות.

אגב, בעוד שהנתונים הרשמיים שפרסמו הקובנים מדברים על כ-150 הרוגים מקרב חיילי הצבא הקובני, דיווחים אחרים מדברים על כ-2000 הרוגים בשורות המגנים, רובם אנשי המיליציות העממיות, מה שמלמד הן על עוצמת האש היחסית של הפולשים והן על נחישותם של הקובנים, שמאות רבות מהם הגנו על ארצם גם במחיר חייהם. בשורה התחתונה, קובה של אחרי המהפכה לימדה את אמריקה שיעור כואב בכל הקשור למגבלות כוחה. מאז ועד היום לא ניסו האמריקאים לשוב ולפלוש לאי והסתפקו באמברגו הרצחני שהטילו עליו. נפרגן אם כן לקובנים את הזכות לחגוג על הניצחון בחירון כאוות נפשם וגם אחרי יותר מחמישים שנה.

כשאנו יוצאים מפלאיה חירון לכיוון סיינפואגוס עובר הכביש בין ביצות גדולות ואל גן החיות שמתארח בכבישי קובה מתווספים שחקנים חדשים: סרטני ענק בשחור ואדום. הכבישים בקובה, כפי שבוודאי כבר הבנתם, אינם רחבים במיוחד, אבל עבור יצורים קטנים עם הליכה משונה במקצת הוא עשוי להוות מכשול משמעותי בדרך מצד אחד של הביצה לצידה השני, והנשרים השחורים, המעופפים בשמי קובה באלפיהם, חוגגים על אלה שפחות הצליחו. תוך כדי הניווט האתגרי בכביש קרן פוגעת בתרנגולת אקראית שרצה על הכביש ותוהה בקול רם האם עלינו לדווח כעת  לשלטונות המהפכה על הפגיעה במהפכנית אדומת הכרבולת (בייחוד לאחר שכבר הלאמנו קרפדה שלמה). לאחר התייעצות עם גורמים דיפלומטיים בכירים (עבדכם הנאמן) הוחלט לקבור את האינסידנט קבורת חמור.

לסיינפואגוס היפה, שיושבת על לשונית יבשה ארוכה בתוך מפרץ גדול, אנו מגיעים בעיצומה של סופת גשמים אימתנית (בקובה הטרופית יורדים גשמים כל השנה). אם לא די בכך שהיה עלינו למצוא את הקאסה שלנו בעיר הגדולה בגשם זלעפות, אנו מגלים בדרך הקשה שפרנסי סיינפואגוס לא מייחסים חשיבות, רבה או בכלל, לדברים זניחים כמו שלטי רחוב או מספרי בתים. ניסיון שלי לצאת מחוץ לרכב מסתיים באבו כאשר אני מגלה את הנהר השוצף שזורם מתחת לדלת, המאיים לסחוף לי את הנעל. כאן נכנס לתמונה בחור קובני חביב, דובר אנגלית וצרפתית ברהיטות מפתיעה ורכוב על אופניים מסמורטטים, שמציע להוביל אותנו בנבכי סיינפואגוס כל הדרך אל הכתובת המבוקשת. אנחנו מריחים את הניסיון לחלוב מאתנו עוד כמה זוזים ומסרבים בנימוס. הבחור מחייך. יש לו סבלנות. אחרי עוד שני סיבובים אומללים בכיכר הוא שב ודופק לנו על החלון. אתם אבודים ואתם יודעים את זה, הוא אומר. נכון, זאת העבודה שלי, אבל אתם תשלמו לי רק כמה שבא לכם. נשמע הוגן מספיק, ואנו באים בשערי אחת החוויות ההזויות שלנו בפנינת האנטיליים: בחוץ סופת גשמים מהגהינום. בקושי רואים שני מטרים קדימה. כל העיר נחלי מים. לפנינו רוכב הבחור כמשה רבנו לפני המחנה, עירום עד מתניו. את חולצתו ספוגת המים הוא אוחז בידו ומסמן לנו באמצעותה לאן לפנות. עוד רחוב ועוד צומת, ואנחנו כבר מתחילים לחשוש שנפלנו בפח. אבל משה רבנו הקובני יודע את העבודה ומביא אותנו עד לשערי הקאסה. שילמנו לו בעין יפה. אין מה לומר, הרוויח את שכרו בכבוד.

הקאסה שלנו בסיינפואגוס היא סוג של אסיינדה, אחוזה של ממש. לבעלת הבית יש צוות של לא פחות משלוש משרתות, שמנקות לה את הבית ללא הפסקה מבוקר ועד ערב. באופן כללי הניקיון בקובה הוא עיסוק מרכזי מאד. כולם מנקים ומכבסים פה כל הזמן. רבות מבעלות הקאסות מעסיקות עוזרות, בדרך כלל שחורות, וגם כאן העוזרת השחורה מצוותת לדלי ולסחבה בעוד שתי העוזרות הלבנות מבשלות במטבח. עוד באחוזה: גור כלבים מתוק העונה לשם קנלו. קרן מתבלבלת וקוראת לו בקול "קמיליו", מה שכמעט ויוצר משבר בינלאומי ישראלי-קובני חמור, באשר קמיליו סיינפואגוס הוא אחד מגיבוריה הנערצים של המהפכה ודמות אהובה מאד בקובה. למזלנו גם האינסידנט הזה מסתיים בשלום וללא נזקים דיפלומטיים חמורים מדי.

בבוקר אנו מגלים את הקרפדה האומללה, נוחה עדן, בתוך אחת הנעליים בבגאז', ונפרדים ממנה בבקשת מחילה. לתחנה הבאה שלנו, טרינידד, אנו מגיעים בצהרי היום שלמחרת. טרינידד, שבדרום מרכז האי, היא עיירה קטנה, אבל עתיקה מאד ויפה מאד, עם מבנים מרשימים ומלאי הדר בטבורה. ניכר שתושבי העיירה רואים בעצמם ובבתיהם חלק בלתי נפרד מההדר הקולוניאלי השורה עליה, מה שיוצר תמונה הזויה מעט. בחוץ ניכרת הדלות הקובנית האופיינית, מדרכות שבורות, אספלט סדוק ומים (הבה נקווה שמי גשמים בלבד) זורמים במורד הרחוב, אך בפנים הבתים הדורים ומלאי קלאסה בצורה בלתי רגילה. ריהוט עץ מהגוני כבד, וילונות קטיפה ומשי, כלי חרסינה ופסלים מרשימים. דווקא מארחינו בעיר גרים בבית פשוט יחסית אך מלא חום. הם יוצרים מגדרם כדי להנעים עלינו את השהות בביתם ואף מעניקים לנו מתנות: עגילים לקרן וצלחת צ'ה גווארה לי. 

בערב אנו יוצאים לבלות ב"קאסה דה לה מוסיקה", בית למוסיקה המקומית שכמותו יש בקובה בכל עיר שמחשיבה את עצמה ומחליטים להתפנק בביסיטקסי מקומי (אגב, אם בתחילה חשבנו שביסיטקסים יש רק בהוואנה, גילינו שיש אלפים מהם בקובה, כולל בעיירות ובכפרים הנידחים ביותר. נהגים משקיענים אף מציבים מצבר מתחת לספסל הנוסעים ומדגמים את הביסיטקסים שלהם באורות מנצנצים ואפילו במערכות סטריאו קטנות). רק עובדה אחד שכחנו: הרובע העתיק של טרינידד בנוי על גבעה קטנה. רחובותיו נמתחים לאורך המדרון שלה ופלאסה מאיור, הכיכר המרכזית ומקום משכן הקאסה דה לה מוסיקה, ניצבת בקודקודה. ככל שנהג הביסיטקסי האומלל מתקדם במעלה הגבעה, נשימתו הולכת ומתקצרת ועשן מיתמר מאוזניו, אנחנו הולכים ומתכווצים בכיסאותינו, חשים צורך עז לרדת מהביסיטקסי ולהתחיל לדחוף אותו מאחור. בסוף, בנקודה בה הבנו שאנחנו אולי נגיע בסופו של דבר לקאסה דה לה מוסיקה אבל הנהג יגמור בטיפול נמרץ, אמרנו לו שכאן זה מצוין ושנשמח לרדת ממש ברגע זה. ארשת ההקלה על פניו היתה שווה את ההליכה שנותרה לנו. בקאסה דה לה מוסיקה מצטופפים כבר מאות אנשים. על הבמה מתחלפים ביניהם להקת קצב קובנית סוחפת, זמרת סרנדות מלאת אונור, וחבורת רקדני סלסה שרוקדים בכשרון רב ובהרמוניה מרשימה. כיף גדול.

מפה לשם הטיול שלנו הולך ומתקרב לסיומו. במכתב הבא והאחרון אספר לכם על קאיו קוקו וסנטה קלרה, צ'ה גווארה והאי וראדרו. ממש עוד מעט מתראים. ועד אז, נשיקות ונחלי אהבה וגעגוע מאתנו, קרן ואבא המטיילים בעולם.

הטיול שלנו לקובה: מכתב חמישי בסדרה

ילדים אהובים,

המכתב הזה נכתב על חוף הים החלומי של קאיו קוקו בצפון מזרח קובה, ולכן הוא נכתב באיטיות רבה, כי העין לא מפסיקה לקפוץ מעבר למסך ולגמוע עוד ועוד מהנוף הזה, שבו שזורים חולות פודרה לבנים, איונים מכוסי ירק מנוקד כתמי פלמינגו בורוד עז וים מלוא העין בצבעים מתחלפים של כחול וטורקיז, ששקנאים מתרוממים בכבדות מבין גליו, וממריאים, נוטפי מים, אל הסעודה הבאה. השמש ההולכת ונעלמת מוסיפה לתמונה הזו גם שקיעה מרהיבת עין: משיכות מכחול גדולות של כתום משובצות קרעי עננים בסגול עז.   

המסע שלנו ממשיך. לאחר שאת הדרך מהוואנה לוינייאלס עשינו בעיקר על האוטופיסטה, האוטוסטרדה הקובנית, החלטנו להמשיך את המסע בדרכים צדדיות יותר, כאלה שתאפשרנה לנו לטעום את קובה האמיתית. כך גילינו מהר מאד את אופיו של מה שמכונה במפת הכבישים של קובה "כביש רגיל". כאן כבר לא מדובר על בורות בכביש אלא על כביש שמשחק אתך מחבואים: לרגע אחד הוא אספלט, לרגע אחר הוא דרך עפר ולרגע אחר הוא שביל עיזים שאותו יש לחלוק עם משאיות, אוטובוסים, מכוניות, סוסים, עגלות ושאר מיני ממונעין. באופן אירוני למדי נכתב על אחוריו של האוטובוס המקרטע והמזיע שלפנינו DETEN GAS, מה שישר תורגם אצלנו לעברית כ"תתן גז", אבל איך אפשר לתת גז אחריך, אוטובוס יקר, כשאתה נוסע על 15 קמ"ש וגם זה רק בירידות? 

הבתים בצד הכביש ברמות משתנות של פשטות, על הציר שבין בתי אבן נאים לבקתות קש בסיסיות ביותר (כאלה שההוריקן שחלף במזרח האי בזמן שהייתנו במערבו העיף באוויר משל היו טייארות). במסעדות העממיות מגישים אוכל פשוט מן המטבח הקריאולי: עוף מטוגן, אורז עם שעועית שחורה, מעין ירק שורש שמהווה כאן תחליף לתפוח אדמה, בננות מטוגנות (בננות בקאריביים מתחלקות לסוג הדבשי שאנחנו מכירים ולסוג נוסף, לא מתוק, שמהווה גם הוא סוג של תחליף לתפוחי אדמה) ואבוקדו, הגדול כאן משמעותית מזה שלנו. מדי פעם אנו עוברים ליד בסיס צבאי ורואים את החיילים הפשוטים עובדים בשדות. לא ברור לנו אם אלה עבודות רס"ר מתקדמות או סוג של נח"ל קובני, אבל כך או כך החיילים לא נראים מאושרים במיוחד. בשדות רועים אין ספור סוסים ופרות (אם משהו קיים בקובה בשפע זה דשא וירק) ואיכרים חורשים את שדותיהם בעזרת צמדי שוורים, מה שמספק לנו הצצה לטכניקה החקלאית המיוחדת הזו, שבישראל ובסביבתה כבר לא ממש קיימת. לאפיהם של הענקים הללו מוכנסת טבעת ברזל, מעין נזם גדול, שאליה קשורות המושכות שבידי החוואי. כשחבל מחובר לך ישירות לאף יקרו שני דברים: קודם כל לא תעז להתחכם עם מי שאוחז בו. כך הופכים השוורים אדירי הכוח לחיות צייתניות ושקטות מאד. מעבר לכך, כך יכול החוואי לשלוט בהם שליטה מוחלטת בכל הקשור לניווט והיגוי. השימוש בסוסים בקובה אמנם נרחב מאד, אבל כשצריך לסחוב חומרי בניין או סלעים, או לחלופין לפלח את האדמה הקשה בלהב המחרשה, מפנים הסוסים את הבמה לשוורים, הכלים הכבדים באמת.   

לסורואה אנו מגיעים לקראת ערב. העיירה נטועה בלב הג'ונגל הקובני והמראות משובבי עין. אחרי שהגענו בטעות לשערי בסיס צבאי והקפצנו שני שומרים המומים, אנו מוצאים קאסה ומתמקמים. מעצב הפנים של הקאסה היה כנראה עיוור עם שתי אצבעות בכל יד, אבל המארחים נחמדים ומסבירי פנים והבן התיכוניסט שלהם אפילו מדבר מעט אנגלית - מצרך נדיר בקסטרו-לנד. למחרת בבוקר אנו יורדים למפל הסאלטו היפהפה בערוץ הנהר הסמוך לעיירה. כאן עיסוקנו מתחלקים לשניים. אני עסוק בלטפס על סלעי המפל כדי להגיע לתחתיתו וקרן עסוקה בלא לקבל התקף לב ממעלליי. אבל הטיפוס משתלם. מפל הסאלטו נופל באופן שמותיר מספיק מקום לעמוד מאחורי וילון המים שהוא יוצר. המראה של ההרים העצומים מכוסי הסבך הירוק והדקלים מבעד למסך המים הענק הוא מראה מיוחד במינו. גם הבריכות הטבעיות במורד הזרם צלולות ומרעננות.

רעננים ורחוצים אנו יוצאים לדרך לכיוון פלאיה לארגה וצריכים להחליט אם לחזור לאוטופיסטה ולעשות עיקוף גדול דרך הוואנה שבצפון או להמשיך לנסוע ב"כבישים הרגילים". ההחלטה שלנו נופלת (לא מפתיע, אתם כבר מכירים את אבא שלכם) על כבישי החתחתים של דרום האי. כאן שום מפה כבר לא תעזור. ג'י.פי.אס? עוד לא קיים כאן. שילוט דרכים? שילוט הדרכים בקובה הוא ענין אקראי לחלוטין (משלטים עד שנגמרים השלטים או עד שנמאס לפועלים). כך אנו מחליקים בטבעיות לפתרון הבסיסי: לפתוח חלון ולשאול. כל הקובנים שעצרנו, מי על סוס, מי על אופניים ומי ברגל, עצרו ועשו ככל שביכולתם לעזור לנו. גם גשם שוטף שפרץ לפתע לא מנע מהם להישאר לעמוד ללא מחסה ליד הרכב ולהמשיך להסביר לנו כיצד לנסוע בספרדית מתפרצת ונלהבת ובמשפטים ארוכים שלא קשורים בשום צורה לשברי הספרדית העלובים שבעזרתם ניסחנו את השאלה.

הכפרים כאן הם הדלים ביותר שראינו עד כה. בתים רבים בנויים בוץ וקש ולא מרוצפים בכלל. החשמל בא והולך כשמתחשק לו. הביוב זורם ברחובות ותחבורה ממונעת כמעט ולא קיימת. אפילו ילדי בית הספר חוזרים הביתה על כרכרה מרובת ספסלים. תחנות האוטובוס הענקיות שבנתה ממשלת המהפכה עומדות ריקות. אף אוטובוס לא מגיע לכאן, וגם הפיג'ו החבוטה שלנו מושכת את מבטיהם הסקרניים של בני הכפר כולו. 

פלאיה לארגה (בתרגום מילולי: חוף ארוך) היא עיירת חוף מנומנמת. בדרך אליה עוצרים אותנו שוטרים (מזל טוב! פעם ראשונה בקובה) ואז מתברר שמטרת הפעולה היא בעיקר לסדר טרמפ לחברם שיוצא לחופשה לביתו שבעיירה. השוטר החביב שהתמקם לנו במושב האחורי מתגלה כברכה גדולה, כי לרגל ביקור אזורי של בוס גדול במשטרת קובה עוצרים שוטרים את הרכב שלנו כל שתי דקות. אולם ברגע שנפתח החלון ולעיני השוטרים נגלה הטרמפיסט שלנו, הם משחררים אותנו לאלתר ולחיים טובים מבלי לעכב אותנו לשנייה.

בבוקר אנחנו מגלים קרפדה קטנה צמודה לדלת הרכב מבפנים. ניסיון מגושם להבריח אותה החוצה גורם לה לזנק דווקא לתוך הרכב. מזה הרגע אנו מתחילים משחק חתול ועכבר עם הגברת שהולכת ומתחפרת אי שם ברחבי הפיג'ו. בלית ברירה החלטנו להמשיך יחד איתה. 

הדרך מפלאיה לארגה לחירון כבר מוצפת שלטי ענק אודות הניצחון על "האימפריאליזם החזירי האמריקאי" בקרב חירון באפריל 61', שכבר סיפרתי לכם עליו, אבל את עינינו צד דווקא שלט שונה המציין אתר הנצחה לרגל 50 שנה למשהו. לא לגמרי הבנו את מי או מה מנציחים פה בדיוק, אבל החלטנו לבדוק. שביל עיזים צר מוביל אותנו למעבה היער ואנחנו מתחילים לתהות מה הטעם לבנות אנדרטה רחוק כל כך מהכביש הראשי. כשאנו מגלים לאן הגענו בסוף, שלוש בקתות קש באמצע שום מקום ללא נפש חיה נראית לעין (אם לא נחשיב כלב מעולף ושתי חתולות בטשטוש הכרה) גברה פליאתנו אף יותר. או אז הופיע מעבר לפינת הבקתה הראשונה איש צנום ונמרץ עם חולצת צ'ה מחייבת וחיוך גדול. זהו גיירמו, מנהל האתר, שמדבר מעט אנגלית, ולאחר שהוא מתאושש מן התדהמה שאחזה בו נוכח שני התיירים הישראליים שנפלו עליו מן השמיים ומתנצל שוב ושוב על הופעתו המיוזעת ("אנחנו פשוט בעבודות שיפוצים כאן") – הוא נפנה להסביר לנו לאן בעצם הגענו. 

ראש השנה האזרחי הוא חג משפחתי מאד בקובה. ובכל זאת, את ארוחת הערב הראשונה והחגיגית של ראשית שנת 1960, השנה החדשה הראשונה תחת שלטון המהפכה, בחרו שליט קובה הטרי פידל קסטרו ושלל הברבדוס במטהו ("אל ברבדוס",המזוקנים, היה הכינוי של אנשי הגרעין הקשה של המהפכה, שבשנות מחבואם בהרים גידלו זקני פרא על פניהם. רובם נשארו עם הזקנים גם אחר כך. פידל מטפח את שלו עד עצם היום הזה כידוע) להעביר בחברת שתי משפחות כפריות במחוז פלאיה לארגה. היו אלה משפחות חוואים עניות, שגרו בבקתות שגגן קש וקירותיהן כלונסאות עץ מחופות עלי בננה יבשים. נכון לראשית 1960 היו לכל אחת מהמשפחות שישה ילדים, שישנו על מיטות נצרים בחדר פצפון אחד עם הוריהם (ההורים במיטה זוגית ועוד שלושה ילדים בכל אחת משתי המיטות הנוספות שבחדר). הקובנים התרשמו והתרגשו כל כך מן המחווה הזו (כפי שאולי כבר ציירתם במחשבתכם את שליטי קובה שקדמו לפידל, חוואים עניים עניינו אותם כשלג דאשתקד) עד שקמו והקימו אתר הנצחה שלם שמוקדש אך ורק לארוחת הערב הזו. באתר שתי הבקתות המקוריות ועוד בקתה חדשה ובה ספרייה אזורית לשימוש תושבי המחוז.

סיירנו עם גיירמו במתחם והתרשמנו במו עינינו מתנאי המחיה העלובים שהיו נחלת חלקן של משפחות החוואים, כמו גם מן הספוטים המקוריים בהם פידל ישב ("ממש כאן! על הכיסא הזה!"), אכל, עמד, שיהק, שתה, נישנש, נאם וגירד בזקנו. "כעת", מכריז גיירמו בהתרגשות, "אין עוד משפחות בקובה שגרות בבקתות כאלה. המהפכה הוציאה אותן מן העוני והדלות והעניקה להם בתים וטרקטורים!". אנו נזכרים שבכל קובה ראינו אולי טרקטור וחצי בתוך שלל הסוסים וצמדי השוורים, אבל לא נעים להרוס לגיירמו החביב את התמונה היפה שטווה לעצמו ולנו. קירות הבקתות והספרייה מלאים בתמונות מוגדלות של פידל והברבדוס מסייירים בחוה וטועמים מן התבשילים הפשוטים שהכינו החוואיות לכבודם. לצד התמונות שירי הלל ושבח לפידל ולמהפכה. אני מנסה לקרוא שיר אחד וגיירמו, אחוז תחושת שליחות, מתנצל על יכולות השירה שלו ומתחיל לשיר בקול דקיק אך מלא חשיבות ועזוז וגדולת הרגע את המילים. 

אפשר להבין את גיירמו. יכול מאד להיות שגם הוריו יצאו ממציאות של חיים בבקתות פרימיטיביות אל מציאות מודרנית ומתקדמת יותר בזכות המהפכה, אבל אנו שואלים את עצמנו האם העובדה הזו מסמאת את עיניו ומונעת ממנו לראות כיצד פולחן המהפכה בכלל, ופולחן האישיות של פידל בפרט (בו הוא נוטל חלק פעיל במיוחד) הם כיום בין הדברים השרירים היחידים שנשארו ממהפכת 59'. אני שואל אותו מה יקרה אחרי שהאחים קסטרו יזדכו על הציודים ויצטרפו לצ'ה גווארה ולקמיליו סייפואגוס שמחכים להם כבר כמעט שישים שנה בגן העדן של המהפכנים. כמו קובנים רבים אחרים, פטריוטים יותר או פחות, הוא נמנע מלהשיב. "קה סרה סרה", הוא אומר. מה שיהיה יהיה.    

אנו נפרדים לשלום מגיירמו החביב והנרגש ומתגלגלים דרומה על קו החוף של חצי האי סאפאטה. בהמשך נספר לכם על ביקורנו בפלאיה חירון ובמוזיאון המושקע שבנו הקובנים כדי להכניס ליאנקיז אצבע בעין, על סרטנים באדום-שחור, על נהג ביסיטקסי אומלל בטרינידד ועל חוויה הזויה באמצע סופת גשמים בסיינפואגוס. עוד בתפריט: קאיו קוקו וחופיו הלבנים; סנטה קלרה, עיר שהיא כל כולה צ'ה גווארה וגם סופה של הקרפדה מהפרק הנוכחי. יהיה מעניין. אל תלכו רחוק. 

ועד אז, לבינתיים, נשיקות חמות וחיבוקי ענק, מאתנו, האוהבים והמתגעגעים מאד, קרן ואבא המטיילים בעולם