1. יהודים דתיים, אם במקרה לא ידעתם, ממשיכים לבקש לפחות פעם ביום מקודשא בריך הוא שיוליכם קוממיות לארצם, או לחלופין שיבנה כבר במטותא את ירושלים. ואם לא די בכך, פעמיים בשבוע הם גם מזכירים לו בקטנה כי "ירושלים ועמך לחרפה לכל סביבותינו", ככה, שלא ישכח. כפי שכבר הראנו ברשומה הקודמת, התאמת פרטים למציאות משתנה היא לא בדיוק מהתכונות החזקות של ההלכה הפסוקה.
אבל מסתבר שקבעון מחשבתי הוא תופעה אנושית מאד, וככזו היא חורגת כמובן מתחום נחלתם של אוחזי הסידורים לבדם. "מי זה הבנות פה, מהגדוד? מהחטיבה? מהאוגדה?" שאל שר הבטחון ברק את הרמטכ"ל גנץ במהלך תרגיל צבאי ברמה. "הן בהפסקות שרות. בהפסקה הן מתחילות לשיר", ענה האחרון. "אין בעיה שישירו שירה, סולו, הכל יהיה בסדר" הוסיף מפקד חטיבת גולני, אל"מ אופק בוכריס. ברק: "יש פה את דנה מהתקשורת של השר, היא מושבניקית. היא יכולה לשיר בלי מדים". בוכריס: כל עוד היא בלי מדים ועם בגדים זה בסדר".
אז מה היה לנו כאן? התבדחות גברית על סערת שירת הנשים בצה"ל. מוצלחת? לא במיוחד. מכירים את זה שכשמגיע הבוס הגדול אתה משתדל נורא להיות קוּל ומצחיק ולפעמים לא הולך לך? זה כנראה כל הסיפור כאן. אבל לא אם תשאלו את הפמיניסטיות המיליטנטיות, שבמפגן מרהיב של התלהמות חסרת פרופורציות שבו ושפכו, בפעם המי יודע כמה, את תינוקן - המוצדק כשלעצמו - עם המים. הגבר הנורמטיבי, ההומניסט, הליברל, המצדד כמובן ברעיון הפמיניסטי מתוקף אמונותיו אלו - מביט לאחרונה שוב ושוב במסכי התקשורת האלקטרונית ולא מבין מה עקץ את הנשים הללו, עם העשן בנחיריים ועם ריר הזעם הזב מקצוות הפה. הוא אשכרה שואל את עצמו מה הן עושות כל היום אם הן מוצאות זמן פנוי להזדעק, לקרוא צום ועצרה ולשבת שבעה ושלושים על כל רחש-בחש שאיזה מאן-דהו שחרר לאויר העולם. לרגע הוא שואל את עצמו האם זמנן הפנוי הוא במקרה פונקציה של רווחה כלכלית שמקורה במשכורתו של בן זוגן, אבל במשנהו הוא כמובן פוסל את האפשרות הזו על הסף (ככלות הכל, מדובר בפמיניסטיות מיליטנטיות) ושב לתהייתו הראשונה.
נכון, יש עוד הרבה עבודה בגזרת זכויות הנשים במרחב הציבורי, במיוחד בכל הקשור להתבטלותה חסרת הפשר של המדינה בפני החרדים והחרד"לים וגחמותיהם ההזויות. אבל ראבאק, בעידן שבו נשיאת בית המשפט העליון שולחת לכלא נשיא לשעבר על עבירות שלפני שלושים שנה היו בגדר פולקלור; בעידן שבו נשים מנהיגות מפלגות, אופוזיציות, אוניברסיטאות, מדרשות, תנועות חברתיות וחברות-ענק במשק - היש באמת מקום לדבר כוללנית ופשטנית על הדרת נשים כברירת המחדל הלאומית?
אחיותיי למאבק, בפעם הבאה נסו במטותא לא לעזוב לטובת שריפת חזיות בדיוק כשאלוהים מחלק חוש הומור או קלילות. יש מונח מדויק מאד למה שאתן עושות לרעיון בשמו אתן נלחמות ובצדק. קוראים לו "שירות דוב".
2. שיעשע אותי לראות את תגובתם ההיסטרית משהו של יהודי ויורדי ארה"ב לתשדיר הפרסומת של משרד הקליטה (או ההסברה, או התפוצות, או פיתוח הנגב והגליל, או איומים אסטרטגיים, או השד יודע איזה. תסלחו לי שאיבדתי ריכוז לרגע. ככה זה עם הממשלה השמנה בתולדות מדינת היהודים. ועד שזו פוצחת בתכנית מהפכנית למניעת השמנה בקרב ילדי ישראל - אולי תתכבד ותחיל אותה קודם כל על משמניה שלה) הקורא ליורדים לחזור לפני שילדיהם ישכחו לדבר עברית או לפני שבנות זוגן הערלות תבטנה בתדהמה על הגבר המסוקס שלהן הדומע נוכח שידורי יום הזכרון.
קודם כל אבהיר ואומר כי בעיניי התשדירים הללו אכן מגוחכים כשלעצמם. ככלל, יש משהו קצת מטריד בלהיות אזרח של מדינה שמחזרת אחרי יורדיה בלהיטות כזו, ועוד בעזרת נימוקים מופרכים כל כך. משהו שקשור לכבוד עצמי בסיסי. בנוסף, אם כבר חפֵצה המדינה להחזיר את הבנים הביתה, מוטב כי תעזוב את הקשקושים הסנטימנטליים ותתמקד בסיבות בשלן עזבו (רמז: רובן קשורות ליכולתם להתפרנס בה בכבוד). זו המאה העשרים ואחת, למען השם. לא שנות החמישים.
אבל יהודי ארה"ב והיורדים הגרים בתחומיה יודעים טוב מאד למה התשדירים הללו הרגיזו אותם כל כך. הם הרגיזו אותם כי חרף מטרתם המגוחכת כשלעצמה - הם צודקים מאד. כי בעוד האליטה הכלכלית שלהם תמשיך לשלוח את ילדיה לבתי ספר יהודיים שעולים עשרים אלף דולר לשנה פר תלמיד - מרבית יהודי אמריקה (ודאי נוכח המשבר הכלכלי האחרון, שעוד מורגש בתחומיה הרגש היטב) וכן מרבית היורדים החיים בה (שחרף השמועות והאגדות משתייכים רובם ככולם למעמד הבינוני גם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות) ישלחו את ילדיהם לבתי הספר הציבוריים, שבהם ערכים ומושגים יהודיים שתלמידים בישראל סופגים עם האויר שהם נושמים לא יגיעו לריאותיהם גם בהנשמת חירום מפה לפה.
למזלם ולרוע מזלם כאחד, הילדים הללו גדלים בחברה פתוחה וסובלנית במידה כזו שההבדלים בינם לבין שכניהם הלא-יהודים הופכים בה לא רלוונטיים. הם אזרחיה של תרבות שמגדירה את עצמה לכתחילה כיודיאו-נוצרית, ולכן גם אם גיבורי התרבות שלהם הם במקרה ממוצא יהודי - הם יהיו נשואים במרבית המקרים ללא-יהודים מבלי להתרגש מזה ובלי להתנצל על זה. ומפה לשם, עד שהיורד/היהודי המקומי מספיק לומר "יעקב בן רובין", הילדים שלו נמצאים כבר רחוק מאד מהבית, אי שם בקולג', ואם הוא בוחר להשלות את עצמו שהם ממיינים שם את קשריהם עם בני/בנות המין השני על בסיס השתייכותם/ן לדת משה - שיבושם לו.
3. קצב סוף סוף בכלא. אמנם ח"כ ניסים זאב עוד ניסה להציע ברגע האחרון שהנידון ירצה את עונשו כאחד האדם בוילה של חבר טוב בריביירה הצרפתית, אבל למצער התברר שזו כבר הושכרה לליין מסיבות החשק של ברלוסקוני.
לא אכביר מילים על תחושת הקבס שעלתה בי נוכח הפסטיבל שרקחה התקשורת מהאירוע הזה, יען כי כבר מזמן הפסקתי להשלות את עצמי בדבר איכויותיהם המוסריות של אנשיה. ערפדים אינם הופכים ביום בהיר אחד את עורם, והניזונים מן הדם לא יעברו לפתע לדיאטת שוקו. אבל באפילה הגדולה הזו, שבמרכזה נשיא לשעבר הנקלה לנגד עינינו, ניסיתי לדבוק במשהו חיובי. בשערי הכלא, כך ראיתי, חיבק קצב את בנו חיבוק עז. היה במעשה הזה, נדמה, משהו אנושי. מעט מכמיר לב.
לכל משפטיו ודיוניו וערעוריו הגיע קצב בצעידה נמרצת מאד, מלווה תמיד בפמליה מנופחת (במקרה יצא לי להכיר את אחד מהניצבים הקבועים בה, סוג של קריקטורה מכמירת לב כשלעצמו) ונראה כמי שמנער מעל חוצנו בעצבנות מטרד אליו נקלע שלא בטובתו. שום דבר בהתנהגות הזו לא היה מפתיע, אגב, באשר היא הלמה אחת לאחת את ההכחשה העמוקה בה הוא חי. אבל החיבוק ההוא בשערי הכלא גרם לי לקוות כי אולי דווקא השהות בין חומותיו תסייע לקצב להשתחרר מתפיסת המציאות המעוותת שלו. הלוא לפי הרציונל היהודי אין באמת טעם בענישה כשלעצמה אם אין בה כדי לגרום שינוי מהותי באישיותו של הנידון (ע"ע ערי מקלט). אם בתקופת מאסרו ישכיל קצב למצות עד תום את התהליך החינוכי הגלום פוטנציאלית בעצם ירידתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא - הוא עצמו, כמו גם סביבתו הקרובה, ודאי ייצאו מורווחים מכך.
מי יודע, אולי מתוך החומות ייצא בעוד שבע שנים אדם חדש, מודע לאנושיותו ולחולשותיו, שפל-רוח ומטוהר. הלוואי.