והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

פלוררררידה, מִי אָמּוֹר

1. מיאמי. ביקור שלישי תוך שנה וחצי. אין דרך מעודנת לומר את זה, כנראה. אני חולה על העיר הזאת. 25 מעלות בסוף דצמבר באמריקה; האטלנטיק שמתנוצץ בשלל טורקיזים; הלגונות השלוות שחורצות את מיאמי ביץ' לאורכה ולרוחבה; הקצב הלטיני הנפלא של העיר ושמחת החיים הטבעית של תושביה. שבע-עשרה שעות נסיעה מבולטימור, ואנחנו ביבשת אחרת.
ובנמל, המוסיקה פשוט לא מפסיקה. אני מוכן להישבע שכמה וכמה מן הנוכחים רקדו את עצמם לדעת על המזח גם כשביקרנו שם לפני שנה. על הבמה "ג'יפסי לֵיין" המעולים נותנים בראש, ועל הרציף מפזזים מאות אנשים, זרים זה לזה עד לפני רגע, דופקים רומבה סוערת בשורות ארוכות-ארוכות כאילו היו באירוע משפחתי. בקדמת הבמה, ממש לפני הלהקה, רוקדים עשרות ילדים. בינות לתריסרי הצ'יקיטיטאס הלטיניות שקורעות את האויר בתנועה בלתי פוסקת, מפזזת נעמה שלי מעדנות כיורשת עצר וולשית, ומזיזה את הראש רק כדי לוודא שאבא לא הפסיק חלילה לצלם אותה בוידאו.

2. בוולמארט של פלורידה-סיטי, עיירה בדרום-דרום פלורידה עם ארבעה עצי כריסמס על כל תושב בממוצע, מצאנו עשרות חומוסים של "צבר" (או "סאברה" בגרסה המקומית) מתנוססים בגאון על המדפים, ועוד בטעמים שאין אפילו בבולטימור ("נגיעות תרד - אההם אההם - וארטישוק"). כדי לנסות ולהמחיש את גודל הנס, בואו רק נאמר שמדובר בסיכוי שווה ערך לרכישת גרביים של סנטה בדאונטאון גאולה.
וספיקינג אוף סנטה...

3. "רגע, אבל זה כשר?" שאלה נעמה בנונשלנט את הסנטה החביב שישב בלובי של המלון שלנו במיאמי-ביץ' וחילק לילדים שקיות של ממתקים. הקלאוס, מצדו, ענה בחיוב ולמרבה התדהמה אף צדק לחלוטין, באשר 90% מתכולת השקית, ממתקי הרשי ונסטלה למיניהם, נשאה הכשר OU מהודר. מי אמר שאי אפשר לרקוד על שתי חתונות?

4. "Come come, kissy kissy" (ינון מנסה לאמץ אליגטור במשקל 800 פאונד כחיית מחמד, הפארק הלאומי אברגליידז).

5. "המלצות על הקי'ז? אוה, אני מצטערת. מעולם לא הייתי שם", אמרה לי אגבית פקידת המלון בפלורידה-סיטי, שלדבריה גרה בעיירה (מרחק רבע שעה נסיעה מאיי הקי'ז היפהפיים של דרום פלורידה) מיום שנולדה. לפעמים האמריקאים פשוט בלתי ניתנים להבנה

6. "אוי ואבוי, שיט! נתפס לנו דג בחכה" (כותב שורות אלה, בתגובה ספונטנית שהחליפה את מה שאמור היה להיות חגיגת הדיג המוצלח הראשון שלנו).

7. "סליחה! הוי, אלוהים, סליחה! אני כל כך מצטער!" (כותב שורות אלה, לדג שקיפץ בעלבון נורא על הרצפה. חצי דקה לאחר מכן כבר חילצנו את האומלל בעור קשקשיו מידי אלפונסו, קובני חביב שדג לידנו על הגשר באיילַמורָאדה והיה כבר מוכן ומזומן להדגים לנו בעזרת סכינו האימתנית כיצד לעשות בשללנו שפטים, וזרקנו אותו חזרה למים. נו שוין, ממילא הוא לא היה כשר).

8. "וזה שההולי טמפל נחרב, נראה לכם שזה היה סתם? זה היה מסר חד משמעי מאלוהים, שלכפר על חטאים עם קרבנות זה כבר פאסה ושמעכשיו מכפרים רק עם כרייסט" (האב ביל וולייזן ממסדר האוונגליסטים של קי ווסט מרביץ בנו תורה על המזח במאלורי סקוור).


ולפינות הבלוג, חדשות כותיקות...

"תפתחי, תפתחי וואינט. בואי נראה מה קורה בארץ":
"אם רק לא תתרמו את איבריו, יקרה נס והוא ישוב לחיים" אמרו אי אלו חסידים שוטים למשפחתו הלומת הצער של כדורגלן העבר אבי כהן ז"ל - שהיתה נכונה להיאחז בכל קש בכדי לא לטבוע במצולות יגונה - ומנעו במו ידיהם חיים מחמישה או ששה או שבעה בני אדם. איכשהו נראה לי שאף אחד מהאפסים האלה לא היה מתנגד לקבל תרומת איברים לו היה במקרה נזקק לה בעצמו. אז בהזדמנות זו נאחל למנוולים, דוברי האלוהים מטעם עצמם, שיזדקקו לתרומה כזו ממש בעגלא ובזמן קריב, ואז שיחכו שנים בתור, ואז שייענו בשלילה. ואם חפצה נפשכם להרבות אור של אנושיות ותקווה נוכח הנבלה החשוכה הזו - רוצו וחתמו עוד היום על כרטיס אדי (אם עדין אין לכם כזה).

"מפי עוללים":
יונתן: אבא, אנחנו כבר במרילנד?
אבא: לא, אנחנו בצפון קרוליינה. אבל אל תדאג, מתוּקי, רק עוד קצת ונגיע.
יונתן: אבא, אתה יודע מה?
אבא: מה?
יונתן: בוא נעשה הסכם, מעכשיו קצת זה כבר לא הרבה. אם אומרים "קצת" אז זה קצת ואם אומרים "הרבה" אז זה הרבה...

"באנגלית זה נשמע יותר טוב":
אבא: יונתן, לך לצחצח שיניים
יונתן: אבא, בבקשה, לא עדַין! (
not yet)

יונתן: אבא, תגרד לי בגב
אבא: איפה, פה?
יונתן: לא, לא פה. כל הדרך למעלה (
all the way up)

אבא: יונתן, קרה משהו?
יונתן: לא, כל הדברים בסדר (
everything is OK)



נ.ב. אי אלו תמונות תוכלו למצוא כאן.

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

הדג שאמר שמע ישראל

מאחר וכבר בענייני קברים עסקינן פה, לא יכולתי שלא לנצל את הבמה הצנועה של אישציפור לצורך פרסומי ניסא מן המעלה היותר עליונה.חשבתם שדגים שותקים? אז חשבתם...


אכן, רבותיי, ציון מקום קברו הק' של הדג שאמר שמע ישראל זוכה כרגע ללא ספק בתואר הקבר המהודר ביותר שטרם השתטחתי עליו, דוחק למקום השני אף את ציון בעל "פני הים" זיע"א אשר בירידות מירושלים עיה"ק לים המלח.

ועם זאת, בהזדמנות זו עלי למחות נמרצות בפני המארגנים על כי בעזות מצח ובכוונה תחילה דלגו על קברו של אחי המנוח, הלוא הוא הבקלה-קדישא מאוסטרופולי, בעל ה"סנפיר וקשקשת", אשר מן המפורסמות הוא כי זימיו הק' החיו מתים ועיברו עקרות בכל רחבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. ואף אם בעל ה"שמע ישראל" זכה בסוף בכס האדמו"רות באגם שליד הבית מרזח - אינו דין שאחיו יקבל לכל הפחות חצר פלאס מוייסדעס פלאס ציון פעיל אחרי עלייתו לגנזי מרומים בייסורים קשים במקום גלותו באגן החמצון של טשרנאביל??? הן דיו לבא מן הדג להיות כנידוג ולא תהא כהנת כפונדקית ואוי לה לספינה שאבד קברניטה!

ולא זו אף זו אלא שנתעלם מן המארגנים הנ"ל גם ציונה של השממית שהניחה תפילין של רבינו תם בפסח שני שחל להיות בחשבונו של הגמל-שלמה מז'יטומיר, ואנה נוליך את החרפה? הן אם אפילו הכופר המשומד ביאליק עשה לצדקנית זו יד ושם ב"המתמיד" שר"י - מה נאמר אנו ביום הדין? הלוא כלימה תכסה פנינו! ומי שאמר לעולמו דג יאמר לצרותינו דג במהרה בימינו אכי"ר.



מפי עוללים:
חנות המזכרות של הפארק הלאומי גרייט פולז, וירג'יניה. ראשון שעבר.
יונתן: אבא, אולי תקנה לי את המשקפת הזאת, השחורה?
אבא: אבל יש לך את המשקפת שקנינו לך בקליפורניה. וחוץ מזה הרגע קניתי לכם שני וֶסְטים חדשים מהניילון.
יונתן: [יבבה].
נעמה: זה בסדר, יונתן. גם רומא לא נקנתה ביום אחד.


יום ראשון, 14 בנובמבר 2010

ואל עפר תשוב, דאמיט!




תאר לך, תאר לך שתמות
תאר לך שתהיה מת
תאר לך, כשיאמרו
"ברוך דיין אמת"
והרחום והחנון עצמו
יפרוס לך כנפיים
פשוט יד אך היזהר
אל תביט בו בעיניים
אתה יוצא לשליחות
לשליחות סודית
בהצלחה, אדם
היה שלום, היה שלום
אם תזדקק לי
אני מאחוריך תמיד
זו הצהרה, מאחוריך תמיד.
תמיד
והרחום והחנון עצמו
יפרוס לך כנפיים
פשוט יד אך היזהר
אל תביט בו בעיניים
(עמיר בניון, שליחות)

מתאים לעמיר בניון לבצע שיר כזה. למעשה, כמה שירים כאלה אתם מכירים? "תאר לך שתהיה מת", ראבאק! הרי מזה כולנו פוחדים פחד (התחכמות לשונית בעוד 3...2...1) מוות. הן מה יותר מבעית מלתאר את העולם ממשיך ליסוב על צירו בנונשלנט שעה שאנחנו מוטלים לנו על איזו עגלת מתכת, דוממים כשק תפוחי אדמה ורלוונטיים אף פחות ממנו?
כן, חברים, לכותב שורות אלה יש בעיה רצינית מאד עם הענין הזה שנקרא למות. לא מתאים לי בגדול, הקונספט. וכן, אני מכיר את כל ההסברים ההרמוניים והיפים, על כך שהמוות הוא חלק מהחיים. מצטער. לא בענין. מעדיף לחיות, אם אפשר. הלוא גם אם תקחו לאדם את כ-ל מה שיש לו, עדיין תישאר לו עצם הווייתו לשלל, אבל המוות בן הזנונים מתחכם לקחת גם את נפשנו יחידתנו, אז מה בדיוק נשאר בידיים שלנו בתום העסקה המפוקפקת הזו?
בצר לי אף הגדלתי עשות, ופניתי בענין הזה לאיתן, ד"ר לביולוגיה והמדען הראשי של קהילת נדחי ישראל דבולטימור, שמגדל עכברי מעבדה במכון מחקר בדאונטאון, מבודד להם כל מיני גנים ואז מפצח אותם, או משהו כזה. מה יותר פשוט, שחתי לו באיזו שבת בגן המשחקים, למצוא את הגן שאחראי על מנגנון הההשמדה העצמית של הגוף ולבודד אותו? (ואז, אין צורך לומר, לקרוע לו את הצורה). "עזוב אותך, אחי", שח הראשי, "בוא נתרכז בלהשיג תוחלת חיים סבירה". אמר, ושלח אותי להשיל אי אלו קילוגרמים עודפים.
אבל לאחרונה, דווקא לאחר שהאופציה המדעית שלי נחלה כשלון חרוץ, ודווקא תוך כדי שאני מאתר באמשים אלה ממש (אהוי!) אי אלו שערות לבנות וסוררות בצדעי ראשי - אני מוצא את עצמי בוחן מחדש את כל הענין מזווית אופטימית. אולי, אני מהרהר ביני לביני, אולי החיים הם בעצם סוג של משחק מחשב והמוות הוא בכלל העליה לשלב הבא? אולי כל המתים אשכרה עקפו אותנו בסיבוב, משחקים כבר עמוק קדימה בשלבים המתקדמים בשעה שאנחנו עוד מתבחבשים פה ברמה 1?
נקודה למחשבה...





אל בית הקברות הקטן של הרדיוויל, דרום קרוליינה, נקלעתי לגמרי במקרה, כשחיפשתי מספרה בעיירה המנומנמת. זה לא שהוא קרץ לי מעבר לאיזושהי גדר. הוא פשוט נפרש משני צידיו של הכביש; המצבות, אם בכלל אפשר לקרוא להן כך, ממש נושקות לאספלט ולצמיגי המכוניות העצלות הנעות במה שמכונה בהרדיוויל "רחוב ראשי". עכשיו, אני, כשבית קברות קורא לי - אני בא. אודה ולא אבוש, יש לי פטיש מסוים למקומות האלה, והרשומה הזו נותנת לו קרוב לודאי כמה וכמה טעמים. צ'יק צ'אק החניתי את הוואן (הרדיוויל, כפי שאתם ודאי משערים, לא סובלת מבעיות חניה. ולא, גם לא ב"מרכז העיר") וביליתי לעצמי שעה מהורהרת בין המצבות, מנסה לפענח את מה שהן מספרות בדממה. מי היא האשה שעל מצבתה כתובה מילה אחת: "אמא"? ומי חרת "אנא סלחי לי" על מצבה אחרת, ולמה? ומדוע בקצה המצבה של ריצ'ארד אחד יש נעל שיש קטנה ומה פשרה של קרפדת הבדיל שאיוותה אותה לבית? ויד מי הניחה כתר צעצוע קטן ושרביט על קברה של אריקה בת החמש? ואיזה אסון מחריד מסתתר מאחורי המילים "נולדו ונפטרו" בסמוך לתאריך בודד על קברם של ג'ימי וג'נט? ואיך לכל השדים הגיע לכאן אחינו בן ישראל סאם סטייני? עם המגן דוד על המצבה, קשור לקברים סביבו בערך כמו שכריסטינה מלכת שבדיה קשורה לניסים בוטפיקה מהבסטה של הפיצוחים במחנה יהודה...


שכן שלנו במשעול בבאר שבע היה פועל במפעלי ים המלח. יום אחד נפצע בעבודה ומאז נשאר בבית וחיכה לפיצויים. מדי יום הוא היה יושב על מפתן ביתו שעות ארוכות, בוהה נכחו ושותק. בוקר אחד הוא לקה בשבץ ויומיים אחר כך נפטר, כמעט באותו שוויון נפש שאפיין את שגרת יומו. להלוויה שלו הלכתי רק מכוח קודי הכבוד הבאר-שבעיים המחייבים, אבל היא הותירה בי רושם עמוק יותר ממרבית הלוויות בהן נכחתי. כמה עשרות מלווים צועדים בחפזון אחרי המיטה. מגיעים אל חלקת הקבר, מסירים את הטלית מעל התכריכים. ללא שיהוי מוחלקת הגופה אל איש החברא קדישא שמסדר אותה בתנועות מורגלות ויעילות בכוך החפור. לא חולפת דקה וכבר מונח אחרון הבלוקים מעליה. דקה נוספת לאחר מכן וכבר כוסה הבור. הכל מהיר, ענייני, תכליתי. ממש על שפת הקבר עומד בנו הבכור של הנפטר וגועה בבכי חד ומוזר, כנהמותיה של חיה פצועה; רק יפחותיו מעידות שלא שתלו פה איזה עץ או טמנו שקית גניזה, אלא אשכרה קברו מישהו. בני המנוח נעמדים בשורה, ממלמלים קדיש מהוסס, וזהו. תם האין-טקס. האמת החדה והבהירה, זו שכל ההספדים והפסוקים והטקסים מההלוויות הרגילות מנסים לעכב, להקהות או לייפות, האמת ההיא נכנסה בנו בערב ההוא ישר בפרצוף. רגע אחד היה כאן בנאדם, ובמשנהו הוא איננו. א-י-נ-נ-ו. חד וחלק. ישר ולענין. נגמר הסיפור.



בבית הקברות של הרדיוויל נזכרתי בחדות בהלווייה הבאר-שבעית ההיא, אולי כי הוא שיקף לעיניי את אותה אמת עצמה. המצבות הצנועות בגובה האדמה, מכוסות עלים ומחטי אורן יבשות. שם הנפטר חקוק עליהן באותיות קטנות ופשוטות, הולכות ומיטשטשות. אבני מצבה רבות שוקעות אט אט, באין ברזל ובטון; נאספות גם הן אל האדמה שאספה אליה את בעליהן. "ככה קבר צריך להיות" אומר ב"עֵשׂו" של מאיר שלֵו האופה יעקב לוי, עומד בחלקה הצבאית מול קברי חללי מלחמת השחרור ההולכים ובלים. אני חושב על בתי הקברות בישראל. ערים שלמות של בטון מבורזל, פעמים רבות בלי עץ או שיח או פיסת דשא אחת לרפואה. רחובות, פריקינג רחובות, עם שמות של רחובות הולנדיים באיזו הרחבה קהילתית בבנימינה: השקמה, ההדס, הלוטם. רק חסר שלחלקות החדשות יקראו "ירקון הירוקה" וישווקו אותן בלוח win-win; מצבות שיש ענקיות מזדקרות אל-על בנסיון פתטי להיחקק, להישאר, להיאחז, לעשות אצבע משולשת לגלגל הטוחן של הזמן, בעוד זה סובב לו בנינוחות עצלה ומשועשעת, יודע כי גם הללו, בדיוק כמו אחיותיהן הצנועות בהרדיוויל, סופן באבק.
הטבע הולך ומכרסם בבית הקברות של הרדיוויל, בולע אל מחזורו המתמשך את פיסות הזכרון הקטנות שהציבו בני אדם בנסיון להשאיר כאן איזה אפעס-משהו סימן ועדות לחוסר הפשר של קיומם.
וכך נכון, וכך צריך שיהיה. "ככה קבר צריך להיות".

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

"אצלנו במסוק לא מתים"

"אצלנו במסוק לא מתים", אומר ד"ר נמרוד עדי מ-669 לאנשי הצוות שלו.

ואז הוא יורד עם צוותו אל שדות הקרב הבוערים והמדממים של מלחמת לבנון השניה, ועורך ניתוחי שדה תחת אש, ופותח בעקשנות דרכי נשימה, וחוסם עורקים חתוכים באצבעותיו; אוחז בנפשות הצעירות המפרפרות על ספו של המוות, אוחז ולא מרפה. ובידיו החשופות הוא משיבן לארץ החיים.

ואז מסתיימת המלחמה, והוא עובר בין הנערים שאת חייהם הציל, ומספר להם את סיפורם בענווה, ומאמץ אותם אל לבו והוא בוכה ובוכה. ובעיניים דומעות הוא מבקש את סליחת הלוחמים אליהם לא הצליח להגיע בזמן.

ממסך אל.סי.די קטן בסלון ביתי שבניכר ניבטים אלי פניה של ארץ ישראל היפהפיה והנשכחת.
והגעגועים חומרים בי.

.

יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

סאנדיי באנאפוליס

ארכיאולוגיה, מסתבר, גם היא ענין של גיאוגרפיה. בארה"ב, למשל, כל עיירה מהמאה ה-18 ומטה מוכרזת אוטומטית כ"היסטוריק דיסטריקט" ומיועדת לשימור קפדני. אמת, לעתים לא קל לעצור את הגיחוך שעולה במעלה הגרון למראה תצוגות שברי הבקבוקים וקופסאות הפח שבמוזיאונים המקומיים. אבל ניחא, צריך הלוא להתחיל ממשהו.

את הסאנדיי החולף הקדשנו לשתיים מהעתיקות שבעיירות מרילנד: אליקוט סיטי ואנאפוליס (שהיא גם בירת המדינה). השילוב בין הרחובות הצרים, הככרות הקטנות והמוצלות, בתי העץ המסוגננים, צבועים כל אחד בצבע מופרע אחר, והגוונים הפראיים של השלכת המרילנדית, הוא מהמם חושים ביופיו.

אחר הצהריים שלם הסתובבנו לנו היום ברחובות אנאפוליס. רחובות קטנים אך שוקקים; מרוצפים אדום עליז ומתרוננים בשלל גווני בתים וגגות. יאכטות נעות בעצלתיים על מי הנמל הטבעי המושלם שמספק לעיר מפרץ הצ'ספיק. ובעיקר שלווה נסוכה על הכל. שלווה אמריקאית מעוררת קנאה, של עיר ואזרחיה שדבר לא מאיים על קיומם ושגרת יומם.

בשנת 2007 התקיימה כאן וועידת שלום גדולה בינינו לבין שכנינו, באחד מבנייני אקדמיית הצי המרשימה השוכנת כבוד בעיר. יושב לי עם משפחתי על המזח - מפרשים לבנים מתנודדים על כחול רוגע וממלאים את שדה הראיה שלי; שני חבר'ה צעירים מנגנים מוסיקה אירית מתפצחת שמרקידה את ילדיי כמעט מבלי משים - חשבתי לעצמי, שאולי זו הסיבה שבגללה העדיפו האמריקאים את אנאפוליס על פני וושינגטון הקרובה. כדי שהנעימות הנפלאה של העיר הזו תמיס משהו בלבבות; תרכך קצת את קשיות הנפש של שני הצדדים הנלפתים זה בזה שנים רבות כל כך. ואולי גם כדי שנראה מה יכול להיות נחלת חלקנו פעם, מתישהו, כשישרור סוף סוף השלום גם בשכונה שלנו.


בכיכר הקטנה שלפני המזח יושב אלכס היילי וקורא מספרו לכמה ילדים הרובצים מולו, מרותקים. הספר שכתב, "שורשים" - יחד עם סדרת הטלוויזיה שנכתבה בהשראתו - שינו את פני התרבות האפרו-אמריקאית והשפיעו עמוקות על התמודדותה של ארצות הברית עם הנושא הטעון של העבדות. הפסל של היילי חי ואמיתי כל כך, עד שאשה אפרו-אמריקאית צעירה ניגשת ולוחצת בהתרגשות את ידו.

ב"שורשים" מספר היילי את סיפורה של משפחתו, החל מהלוחם האפריקני קינטה קונטה, שנלקח לעבדות במטעיה של מרילנד במאה השמונה עשרה; עבור בבתו, קיזי, אשר נמכרה בעל כורחה לנוגש אכזר (שגם אנס אותה) וכלה בהתעללויות הבלתי פוסקות שספגה המשפחה מבריוני הקלאן בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים.

כמה שאר רוח ותקווה מקופלים בסיפורו של היילי, ושבים ונגלים באורח פלא בעיני הברונזה של פסלו, הניצב בלב עיר הבירה של המדינה ששיעבדה שרירותית את סבי סבו. כמה אנשים ודאי אמרו, לאורך המסע הנפתל הזה, לאבותיו של היילי, ואולי גם לו עצמו, שאין סיכוי. שחבל על הזמן. שיש דברים שלא ישתנו. ציטטו את בראשית ט, כ"ה וטענו שזו גזירת האלוהים. ניסו, בשוגג או במזיד, לחנוק את הסיכוי. לכבות את החלום.

לא חסרים כאלה גם במזרח התיכון (כולל, אוי לבושה, שר החוץ של מדינת ישראל). תמיד היו ותמיד יהיו. אבל אני מביט בפסל של היילי ונושם את השלווה של אנאפוליס ולא נותן לאף אחד להרוס לי את התקווה.

בקרוב אצלנו.

.

יום שבת, 23 באוקטובר 2010

עלילות דייויד בן ג'סי בזיקלאג



או: שיעור בתנ"ך מפי האב או'מאלי, באדיבות "רדיו הישועה", בולטימור סיטי, בתרגום חופשי (הצחקוקים מקוריים(.

בוקר טוב לכם, מאזינים יקרים, וברכת המושיע על ראשכם. היום נמשיך לקרוא בפרקי האולד-טסטמנט ונספר לכם על עלילות דייויד בן ג'סי - שניה לפני שנהיה קינג דייויד - מהרגע שהגיע לזיקלאג. כי עליכם להבין, מאזינים יקרים, שאחרי שהאיזראלייטס יצאו ממצרים וכבשו את ארץ כנען, פתאום התפנה להם המון זמן לדבר אחד עם השני ולמצוא את הקרובים שלהם ולהתחתן ולבנות בתים וכל זה, ולפני שבכלל הספקתם להבין מה-מי-מו - כבר נהיה להם מלך, שקראו לו קינג סול. א-מה-מה? קינג סול פישל בענק, חברים, בענק! לא חשוב כרגע איך, אז גוֹד אוֹל מָיְיטִי החליט לקחת את הג'וב שלו ולהעביר אותו לדייויד. ואתם בטח יכולים לנחש שסול לא ממש אהב את הרעיון (חחח, חחח) ולכן יאנג דייויד שלנו היה צריך לברוח לזיקלאג. אבל אל תדאגו לו, פולקס. דייויד לא נשאר לבד בזיקלאג יותר מדי זמן, כי תיכף ומיד כשהוא בא לשם, ישר התאספו סביבו כל מיני אנשים. עכשיו, שאלוהים הרחום יסלח לי אם אני לא קורא נכון את השמות, כי זה באיזראלייטית, וזו שפה מסובכת שאללה יוסתור - אבל היו שם אחייזאר, שהוא היה המפקד, וג'ייזיאל ופאלאט הבנים של אזמוות', ג'רימות' וג'וזבאד וג'שובאם וזבאדיה וג'רוהאם וג'ואזר ושמראיה וג'האזיאל ועוד כל מיני חבר'ה עם שמות מעניינים מאד שאני אחסוך מכם כרגע. וכל האנשים האלה, מה אתם יודעים, היו אנשים מגניבים לאללה, אבל מה - מהסוג שלא הייתם רוצים לפגוש בדאונטאון זיקלאג בלילה, פולקס, איף יוּ נואו וואט אַיי מִין (חחח, חחח). כי מסביב לדייויד התאספו כל השאק-שאקלים של האזור, שהבינו שבא לשכונה בחור חדש ושקינג סול הוא כבר סחורה משומשת, לייק א סוס מת, יו נואו. אתם רוצים לדעת למה אני מתכוון כשאני אומר שאקלים? תקשיבו טוב טוב. כל אחד מהחבר'ה האלה ידע לקלוע חיצים ואבנים בשתי הידיים שלהם. ג'יזס כרייסט, מאן. בחיי, אני בקושי יכול לזרוק פריזבי לכלב שלי, ועוד ביד ימין, אבל הבאדי'ז האלה יכלו לקלוע אבן ישר למצח של בנאדם ממייל וחצי, ממש כמו דייויד מול גולאייאת' כי הרי גם הם היו מג'וּדֵיאַה, אבל אצלם זה עבד בשתי הידיים. ואז חשבתי לעצמי, רבאק, אם רק אמא שלי היתה יודעת על החבר'ה האלה, כי אמא שלי, מֵיי שִי רֶסְט אִין פִּיס, היא היתה שמאלית לגמרי כל החיים שלה ואשכרה התבאסה מזה רצח, ופעם כשהיא קנתה נוזל כלים שלחו לה במתנה כפפת ניקיון אבל היא פשוט שלחה אותה חזרה, פוֹלְקְס, ככה כמו כלום, כי לא שלחו לה כפפה שמאלית כמו שהיא ביקשה ונמאס לה כבר מזה שאף אחד לא שם פס על השמאליים (חחח, חחח). אבל, רגע, איפה הייתי? אה, כן. אז החבר'ה האלה יכלו לירות בקשת ולקלוע אבנים בשתי הידיים שלהם ולפגוע בלי בעיה אפילו משני מייל, מאן. ואתם יודעים מה עוד מסופר על החבורה הזאת? שהלוחם הכי חלש שמה היה יכול לקרוע מאה אנשים לחתיכות כמו כלום. והלוחם הכי חזק היה יכול לכסח אלף חיילים בבת אחת, אז תאמינו לי, פוֹלְקְס, בשבילי היה מספיק שיהיה לי איזה חבר מהחלשים שלהם, שיהיה בסביבה, ככה, ליתר בטחון. אבל בכל מקרה, זה היה חשוב מאד שכל החבר'ה האלה באו לחזק את דוד, כי הבנג'מייטס, שהם היו החבר'ה של קינג סול, גם הם לא היו פראיירים, מאן. ממש ממש לא. ואני יכול להבטיח לכם את זה, כי באיזה מקום אחר בתנ"ך כתוב עליהם - תקשיבו טוב, פוֹלְקְס – שהם היו יכולים לקלוע בחץ וקשת מאיזה אלפיים פִיט אל שערה אחת של בנאדם ולחתוך אותה על המקום. והם עוד היו שמאליים, חי אמא שלי. אז בטח שדייויד היה צריך עזרה נגד הבנג'מייט דֶוִיל'ז האלה. אל תשכחו גם שכל המשפחה של דייויד, אבא ג'סי וכל האחים, שבטוח היו מה זה שאקלים, נשארו בג'ודיאה ולא יכלו לעזור לו בזיקלאג-סיטי. אז כל החבר'ה האלה התאספו להם בזיקלאג ובאו לדייויד וצרחו באושר: היה לנו למלך, הו, דייויד בן ג'סי! הושיע אותנו, הו יס, דייויד בן ג'סי! וכאלה. ואיך שדייויד ראה את כל הג'זובייד'ס והג'ייזיאל'ס האלה קופצים באטרף שלהם הוא על המקום ידע שהוא כבר מסודר לאללה, ושזה רק ענין של זמן עד שהוא עוזב את זיקלאג פוֹר גוּד והולך להיות מלך ולגור במקום קצת יותר נורמלי.

ואתם בטח שואלים את עצמכם: איך כל השאק-שאקלים האלה קשורים אלינו, אנחנו הרי אנשים פשוטים, בקושי מסוגלים להחטיף מכות עם יד ימין, ולקלוע? אפילו לסל של הילד בבֶּאק-יָארְד אנחנו לא קולעים. אבל בואו אני אגיד לכם: כמו שהחבר'ה האלה היו טובים עם אבנים ועם חצים – ככה ג'יזס נתן לכם דברים שאתם טובים בהם. וכמו שכל הג'מעה הזאת לא פחדה מהבנג'מייטס ומהחיצים שלהם, ככה גם אתם לא צריכים לפחד מהדֶוִיל שבתוך הלב שלכם. אז קומו, חברים, וקחו את החרבות שלכם ואת החיצים ואת האבנים, שזה בעצם הכשרונות שלכם והדברים שאתם הכי טובים בהם, ולכו תראו לדֶוִיל ולסֶייטֶן מה זה להתעסק אתכם ותכסחו להם את האמ-אמא פעמיים כי טוב בעגלא ובזמן קריב ונאמר אמן.


מפי עוללים:

נעמה: אבא, רוצה לשמוע משהו שפשוט לא תאמין?
אבא: בטח! יאללה, ספרי.
נעמה: רגע, רגע, רגע, מה נראה לך? קודם תבטיח לא להאמין.
_______

נעמה: אבא, מתי תבוא כבר?
אבא: עוד שניה בדיוק אני מגיע.
נעמה: אוי ואבוי...
אבא: למה אוי ואבוי?
נעמה: כי שניה של מבוגרים זה הרבה מאד זמן
_______

אבא, איפה החוט הדלמטי? (נעמה מצחצחת שיניים).

יום רביעי, 29 בספטמבר 2010

מילק

ההיכרות הראשונה שלי עם "מילק" קשורה בתחושת אכזבה. צופה לי באישון ליל בשידור חי של טקס האוסקר, הייתי בטוח שמיקי רורק המזדקן יקטוף בלי מאמץ את פרס השחקן הטוב ביותר, על הופעתו ב"המתאבק" המעולה. לא ממש הבנתי מאיפה צץ לו פתאום שון פן רק כדי לגנוב לרורק את הפרס מתחת לאף.

אבל פן, מסתבר, הרוויח ביושר את האוסקר השני שלו (הראשון על "מיסטיק ריבר", כמדומני) כי הופעתו הופכת את "מילק" לסרט מצוין, ובמדת מה אפילו סרט חובה. ב"מילק", מגלם פן את הארווי מילק, יהודי ניו-יורקי במקור, הומוסקסואל מוצהר, שלאחר שעבר להתגורר בסן פרנסיסקו רץ למועצת העיר, נכשל שלוש פעמים ונבחר ברביעית. אחד עשר חודשים לאחר שנבחר, נרצח מילק בידי חבר מועצה לשעבר.

למרות שהבמאי, גאס ון סנט, עושה לדעתי עבודה טובה מאד בשחזור התקופתי של סן פרנסיסקו (איזה כיף לראות סרטים אמריקאיים אחרי שחצית את היבשת!) ובהוצאת המיטב משלל שחקניו - אני חושב שנקודת הכובד של "מילק" אינה טמונה במעשה הרצח עצמו, שהרי הוא ידוע מראש לצופים. מעבר לכך, מילק לא נרצח רק בשל היותו הומוסקסואל. הרוצח, כאמור, היה יריב פוליטי מר שלו, חבר מועצה בשם דן ווייט, שהתפטר מיוזמתו ממשרתו ואז התמלא זעם על ראש העיר, ג'ורג' מוסקונה, משום שסרב לאשר לו לחזור ולאייש אותה (ראש העיר עצמו, אגב, היה הראשון להירצח במסע הנקמה של ווייט). למעשה, כאן טמונות דווקא נקודות התורפה של הסרט, המתעלם כמעט לחלוטין מדמותו ופועלו של מוסקונה (אשר הרפורמה שהנהיג בשיטת הבחירות למועצה איפשרה למילק להיבחר בסופו של דבר) ובמקביל מנסה להציג את ווייט כהומופוב מוחלט, למרות שברקע מעשהו ניצבה גם היריבות הפוליטית בינו לבין קרבנו.

בעיניי, נקודת הכובד של "מילק", ממנה נובעת גם חשיבותו, קשורה דווקא בעובדה כי האופן בו מגלם פן את מילק, אומר בכנות, אינו עושה חיים קלים לעין הסטרייטית. מילק (בסרט, לפחות) הוא ממש לא הומוסקסואל קשוח ומופנם סטייל יוסי מ"יוסי וג'אגר". הוא ישיר ובוטה, נשי ומתחנחן, פלרטטן לא קטן, ובאופן כללי נמנה על הגאים העשויים לעתים להכניס את הצופה הסטרייט למצב של מבוכה ואף אי נוחות.

אולם מרגע שנבחר מילק למועצת העיר, מעורר האופן בו הוא מוביל את המאבק על זכויות קהילת הלהט"ב בעירו, ובארה"ב בכלל, פליאה והשתאות. ההיפי הנמרץ מרובע הקסטרו מתגלה כמנהיג אמיץ, שקול, כריזמטי ובשל - בעיקר כאשר בחר להטיל את מלוא כובד משקלו הפוליטי כדי להילחם ב"יוזמת בריגס" שאיימה לרדוף להט"בים ותומכיהם שהועסקו במערכת החינוך הציבורית באמריקה. אל מול כל אחוזי החרון, דובריו של אלוהים מטעם עצמם, שהתיימרו לחרוץ את דינם של בני אדם כמותם לרדיפה ולהשפלה - ניצב מילק, ההומוסקסואל המוחצן והאקסטרווגנטי, כחומה בצורה של תבונה, חמלה ואנושיות; שולח, בעצם קיומו ובפועלו, מסר חד וברור בדבר זכותו של כל אדם, באשר הוא אדם, לחירות ולכבוד.

הראשון באוגוסט, יום השנה הראשון לרצח בבר הנוער בתל אביב, מצא אותי קרוב לודאי איפשהו בין קולורדו לקליפורניה, מטייל את עצמי ואת משפחתי לדעת. אבל אני זוכר. אני זוכר את ליז טרובישי וניר כ"ץ, שנרצחו בדמי ימיהם בידי מי שעבורו הומוסקסואלים אינם בגדר בני אנוש. אני זוכר את שני הנערים שנורו בגבם בידי מי שבעיניו דמם הותר, ואשר נותרו משותקים לצמיתות. אני זוכר את הפצועים שנותרו לבדם, ברגעים הקשים בחייהם, לאחר שהוריהם וקרובי משפחתם נמנעו להגיע ולסעוד אותם משגילו היכן נורו. יותר משלושים שנה עברו מהיום בו נרצח הארווי מילק, ונדמה לעתים כי המטרה לשמה נלחם עודנה רחוקה כל כך.

שתי הערות אינפורמטיביות, לסיום:

* יותר משנה אחרי - הרוצח מבר הנוער טרם נתפס.

* עורכי דינו של דן ווייט, רוצחם של מוסקונה ומילק, הצליחו לשכנע את חבר המושבעים כי מרשם היה נתון להשפעתם הרעה של חטיפי שוקולד אותם בלס כתוצאה מדיכאון שאחרי ההתפטרות (קו ההגנה שלהם נודע לימים כ"הגנת הטווינקי"). על רצח בדם קר של שני בני אדם (טוב, אחד מהם "רק" הומוסקסואל) נידון ווייט לפחות משמונה שנים בכלא.

ווייט שוחרר בפועל אחרי קצת יותר מחמש שנים בפנים. זמן לא רב לאחר שחרורו שלח יד בנפשו.

יום ראשון, 12 בספטמבר 2010

לוּ הָיִיתִי

לוּ רַק הָיִיתִי שְׁפִּיץ שֶׁל לוּלָב
יִשְּׁרָה קֻפָּאִית בְּבַת-יָם אֶת הַגַּב
אִבְחָה שֶׁל כְּאֵב שִׁדְרָתָהּ מְנַסֶּרֶת
שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת עֲמִידָה בְּמִשְׁמֶרֶת
בְּלִי תְּנָאִים סוֹצְיָאלִיִּים, בְּלִי קְבִיעוּת, בְּלִי חֻפְשׁוֹת
"לֹא רוֹצָה? יֵש עוֹד אֶלֶף כָּמוֹךְ, נוֹאֲשׁוֹת"
כֵּן,
לוּ רַק הָיִיתִי שְׁפִּיץ שֶׁל לוּלָב
הָיָה מַצָּבִי כֹּה שׁוֹנֶה מֵעַכְשָׁיו
כִּי אַלְפֵי יְהוּדִים בְּפֵאוֹת וּזְקָנִים
הָיוּ בְּעִיֵּי זְכֻיּוֹתַי מְעַיְּנִים
מְעַיְּנִים בִּקְפִידָה, בְּלִי שִׁהוּי וּפִקְפּוּק
בִּזְכוּכִית מַגְדִּילָה, בְּתַכְלִית הַדִּקְדּוּק
כָּךְ חָזוֹר וְעַיֵּן - דַּקְדֵּק וְחָזוֹר
עַד הָיְתָה יוֹצֵאת צִדְקָתִי אֶל הָאוֹר

לוּ הָיִינוּ גִּבְעָה הַצּוֹפָה פְּנֵי גֶ'נִינָה
נִהְיֶה נָא לְפֶה לִסְוֶטְלָנָה וְאִינָה
שֶׁהוּבְלוּ מִמֶּרְחָק, שְׂבֵעוֹת רֹק וּנְדוּדִים
לִמָּכֵר לְקָלוֹן בִּמְדִינַת הַיְּהוּדִים
כִּבְהֵמוֹת בַּיָּרִיד הָעָמְדוּ בְּשׁוּרָה
"הֲרוֹצֶה אֲדוֹנִי לְמַשֵּׁשׁ הַסְּחוֹרָה?
לֹא לִדְחֹף, לֹא לָרִיב, יֵשׁ מַסְפִּיק לְכֻלָּם"
וּלְתִפְאֶרֶת 'יְסוֹד כֵּס הַשֵּׁם בָּעוֹלָם'
כֵּן,
לוּ הָיִינוּ פָּחוֹן בְּיִצְהָר קוּ"ף טֵי"ת וָ"ו
הָיִינוּ נִרְאוֹת קְצָת אַחֶרֶת עַכְשָׁיו
כִּי רִיבוֹת בִּשְׂמָלוֹת וְנָשִׁים בִּשְׁבִיסִים
הָיוּ מִשְׁתַּטְּחוֹת עֲלֵי בֹּץ וּטְרָשִׁים
וּגְבָרִים חֲסֻנִּים, עֲדוּיֵי צִיצִיּוֹת
הָיוּ נִלְחָמִים כְּגוּרֵי אֲרָיוֹת
לְהָקִים, לְקוֹל 'עוּצוּ עֵצָה וְתֻפָר'
אֶת כְּבוֹדֵנוּ הַדַּל, הָרָמוּס – מֵעָפָר

לוּ הָיִיתִי חַנְיוֹן הַמֻּפְעָל בְּשַׁבָּת
הִרְהֵר הַפּוֹעֵל בַּמִּפְעָל הַמֻּפְרָט
הַמְּדִינָה אִרְגְּנָה אַחְלָה דִּיל עִם יַזָּם
וְעוֹבְדִים וָתִיקִים הָפְכוּ 'כֹּחַ אָדָם'
(בַּשּׁוּק הַחָפְשִׁי זוֹ שִׁיטָה מְנַצַּחַת:
הַמַּנְכָּ"ל מַרְוִיחַ כְּמוֹ כָּל עוֹבְדָיו יַחַד)
לוּ הָיִיתִי תַּקְצִיב בַּחוּרֵי הַיְּשִׁיבוֹת
חָשַׁב גַּם עוֹבֵד מוֹעֲצָה מִנְּתִיבוֹת
בְּמַר יֵאוּשׁוֹ רָץ מִדֶּלֶת לְדֶלֶת
שָׁנָה בְּלִי מַשְׂכֹּרֶת - אֵין אֹכֶל לַיֶּלֶד
כֵּן,
לוּ רַק הָיִינוּ אֶחָד מִכָּל אֵלֶּה
הָיָה מִשְׁתַּפֵּר מַצָּבֵנוּ פִּי אֶלֶף
כִּי אָז כְּבָר הָיוּ נְצִיגֵי רַבָּנָן
אָצִים לְהַפִּיל מֶמְשָׁלוֹת מִכִּסְאָן
וּשְׁלוּחֵי אַדְמוֹ"רִים בְּוַעֲדַת הַכְּסָפִים
הָיוּ מַרְעִידִים אֶת אַמּוֹת הַסִּפִּים
מְפַזְּרִים אִיּוּמִים, מְקִימִים צְעָקָה
עַד תָּשׁוּב בַּת-צִיּוֹן תִּכּוֹנֵן בִּצְדָקָה

***
לוּ הָיִיתִי עֲמוֹנָה, לוּ הָיִיתִי מִגְרוֹן
לוּ הָיִיתִי חֲצִי קָרָוָאן בַּשּׁוֹמְרוֹן
לוּ הָיִיתִי שׁוֹכֵב בְּקִבְרֵי הַקַּדְמוֹיְנִים
לוּ הָיִיתִי כַּפְתּוֹר בַּחֻלְצָה שֶׁל בְּנוֹת סְלוֹנִים
לוּ הָיִיתִי שְׁיָרֵי 'הָאַדְמוֹ"ר הַגָּהָ"צ'
לוּ הָיִיתִי חוֹתֶמֶת כַּשְׁרוּת הַבָּדָ"ץ
לוּ הָיִיתִי כְּרוּבִית בְּלִי סְפֵק-סְפֵקָא שֶׁל חֶרֶק
לוּ הָיִיתִי שַׁרְווּל הַמְּכַסֶּה עַד לַפֶּרֶק...

לוּ הָיִיתִי – וַדַּאי כְּבָר הָיָה חָל שִׁפּוּר
אֲבָל אֲנִי לֹא. זֶהוּ כָּל הַסִפּוּר

יום שבת, 11 בספטמבר 2010

עקידה


עֵת שַׁעֲרֵי רָצוֹן לְהִפָּתֵחַ
יוֹם אֶהְיֶה כַפַּי לְאֵל שׁוֹטֵחַ
אָנָּא זְכֹר נָא לִי בְּיוֹם הוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

נתחיל בעובדות. אין יהודי ספרדי שלא מכיר את "עת שערי רצון", אחד משיאי התפילה הספרדית של ראש השנה - אם לא הגבוה שבהם. אין בית כנסת ספרדי בעולם שלא נשטף בגל של התרגשות וכמיהה וכיסופים כאשר מושרות מילותיו. ומפה לשם, תודה לאל, כבר גילו גם רבים מאחינו האשכנזים את קסמו (אם טרם הצטרפתם אליהם - זה הזמן).

בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הַעְשָׂרָה
הַבֵּן אֲשֶׁר נוֹלַד לְךָ מִשָּׂרָה
אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה
קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה
עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

הפיוט המופלא הזה - שינון, צעיר בניי, חב לו את שמו - טווה ביד אמן את תמונת מסעם הטעון של אברהם ויצחק אל הר המוריה. היכן שהמקרא רועם בצמצומו, כמעט בשתיקתו, מכניס אותנו רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס, החכם והמשורר בן מרוקו, אל טבורה הסוער והמתוח והיצרי של הסצנה הבלתי אפשרית הזו, בה פוסעים זה לצד זה האב העתיד לעקוד ובנו העתיד להיעקד. מכניס, ולא עושה הנחות.

הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בִּמְלָאכָה
וְיַעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה
אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה
אַיֵּה אֲדֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה
הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

בן היה לרבי יהודה, ושמואל שמו. ארבע שנים נצר את הסוד הנורא מאביו אוהבו לפני שבישר לו על החלטתו להתאסלם וקרע את עולמו לגזרים מדממים. אם לא די בכך, הפך שמואל אבן עבאס למומר אקטיבי במיוחד. הוא חיבר ספר בשם "איפהאם אל יאהוד", "השתקת היהודים", בו ניגח אחד לאחד את עקרונות דת אבותיו, ואף סבב בין קהילות יהודיות כדי לעשות נפשות לדתו החדשה (מסע ההופעות המפוקפק הזה, אגב, היווה את אחת הסיבות לכתיבת "איגרת תימן" של רמב"ם).

וכשרבו הייסורים בארצות המגרב, אשר יהודיהן נאנקו תחת גלי האל-מווחידון השוטפים אותן בזה אחר זה, עבר רבי יהודה לחאלב שבסוריה - מתרחק ממכאוב אחד וקרב אל אחר, אל בנו שבמוסול.
ואין לדעת אם גמלה בו ההחלטה עוד במרוקו, או שמא נסכה בו הקרבה הגיאוגרפית הפתאומית כוחות רעננים. אך יום אחד, בערוב ימיו, השכים רבי יהודה בבוקר, חבש את חמורו וקם והלך אל המקום אשר אמר לו לבו; אל דרך החתחתים המדברית המחברת בקו ישר בין חאלב למוסול, בניסיון לדבר על נפש בנו אהובו, למען ישוב הביתה.

את כל יהבו ומאוייו, תפילותיו ותקוותיו תלה רבי יהודה במסעו האחרון. מדי שנה בבית הכנסת אני עוצם עיניי ומדמיין את דמותו, חוצה את המדבר, כפופה מכאב וגעגועים, המון דמעיה זולגים בחיל. אך צעדיה איתנים, נסוכי תקווה מחודשת.

דָּפְקוּ בְּשַׁעְרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ
הַבֵּן לְהִזָּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ
קֹוִים לָאֵל וּבְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ
וְקֹוֵי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ
דָּרְשׁוּ בְּנַחְלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

אבל רבי יהודה לא הגיע למוסול. בקצה מסע חייו אל לב בנו לא עמדו לו עוד כוחותיו. על אם הדרך הלך לבית עולמו, ותקוותו עמו.

מקובל לחשוב שראשי התיבות החתומים בבתי הפיוט, "עבאשׂ יהודה שמואל", הם ראשי התיבות של מחברו (ולא כבכמה מחזורים בהם נדפס הסבר שגוי, לפיו נכתב הפיוט בידי שלושה אחים: יהודה, שמואל ועבאס). אבל ביני לבין עצמי אני מהרהר, כי אולי בחר רבי יהודה להנציח בראשי התיבות של פיוטו גם את שם בנו האובד, אשר בקרב על נשמתו לא ויתר ולא נכנע עד יומו האחרון.

שלום לעפרך, רבי יהודה אבן עבאס, האב הנעקד ביקוד כאבו. מדי התחדש שנה ישובו מילותיך וימצאו נתיבה לריבואות לבבות וינחמום. ובנחמתם תנוחם גם אתה.

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם
אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם
שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם
יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם
בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה
זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה
וּשְׁמַע תְּקִיעָה, זֹכְרָה לִתְרוּעָה
וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ, יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵח

נ.ב. ביצועים רבים ל"עת שערי רצון" ניתן למצוא באתר "הזמנה לפיוט". לדעתי היפים ביותר הם אלה המושרים במקאם "ביאת" בלחן הירושלמי.