אין מה לומר, בהתחלה היה באמת נחמד לראות את הסקוּל-באסים החביבים
מסתובבים להם לאורכה ולרוחבה של בולטימור, ולהיווכח במו עינינו כי השנים אולי
חולפות ואמריקה אולי משנה פניה חדשות לבקרים, אך הללו נותרו בעינם, כאי של יציבות
פלדית וצהובה בשטף הזמן הגועש. זכרונות מסרטים לרוב - בהם אכלו אינספור תלמידים
אמריקאים חנונים שלל מכות מרהיבות מאין ספור תלמידים אמריקאים ערסים על ספסלי
אוטובוסים מעין אלה ממש – צפו ועלו להם והעלו חיוך בזוית הפה בכל פעם בה נקלט עוד
סקול-באס בזוית העין.
אך החמימות הנוסטלגית הזו התנדפה לה עד מהרה כבר בפעם הראשונה בה
זכינו, בבחינת משה על נקרת הצור, לראות את אחוריה של התפלצת הצהובה, או במילים
ארציות יותר – להיתקע אחריה בכביש.
לפני כן חייבים להבין: כשזה מגיע לכבישים, האמריקאים לא ממש בקטע של זוטות תחבורתיות כמו מסלולי השתלבות, נתיבי פניה או מפרצי עצירה. רוצה לפנות שמאלה שלא ברמזור? כל הטור מאחוריך יחכה שעה עד שהתנועה הנגדית תיפסק ותוכל סוף סוף לעוף לו מהנתיב (הבודד). רוצה לפנות ימינה? קח את הפניה מאמצע הכביש ותתפלל כל פעם מחדש שהרכב מאחוריך קלט את הכוונות שלך והאט יחד אתך. רוצה לעצור בצד? אין צד. אכלת אותה.
כלומר, אלא אם כן אתה סקול-באס. כי לסקול-באס יש באמריקה זכויות המקבילות רק לרכב השרד של אובמה. חפץ, אם כן, הסקול-באס לעצור באמצע הכביש - מהבהב הוא אי אלו הבהובים משונים בעשרות הנוריות הקבועות לו בעכוזו (שכן זאת יש לדעת, נוריות עכוזו של הסקול-באס כמוהן כלוח מחוונים של אף-16 לכל דבר וענין) לטובת הנוסעים אחריו, שולף לו ברוב טקס מצדודיתו תמרור עצור מתקפל לטובת הנוסעים מולו ומתנחל לו על הכביש כדניאלה וייס בשיא עלומיה. וכחזקתו גבה לבו עד להשחית, עד כי אין הוא שת עוד לבו ליבחושים הממונעים והבלתי צהובים בעליל המרהיבים עוז לחלוק עמו את אותה כברת אספלט. יעצרו להם הללו בדום מתוח על מקומם עד אשר תסיים האול-אמריקן מאמי להיפרד מהאול-אמריקן ליטְל קיוּטִי שלה ולאחר מכן כמובן לחבק אותו/ה, לשלוח אותו/ה אל האוטובוס, להיזכר ששכחה לשים לו/ה בתיק את הסנאק של אחת עשרה ורבע, להוריד אותו/ה אחר כבוד, להתחבק שוב חמש דקות (בכל זאת, הצדדים הלוא חוו סוג של פרידה), להעלות אותו/ה שוב אל האוטובוס, לעקוב אחריו/ה במבטה עד שתתיישב ולנופף לו/ה בעוז לשלום כדקה וחצי נוספות כדי לוודא עריגה. או אז יואיל בטובו העריץ הצהוב לשוב ולהבהב לו הבהובים רבי חשיבות בשלל נוריותיו, לקפל את תמרור העצור חזרה אל קרביו, לצאת לו לדרכו בהדרת עשן ולאפשר גם לסתם בני אנוש להמשיך בשגרת יומם, שתתחיל, כמה נפלא, באיחור עצבני לעבודה. אמרו מעתה (ברכות ס"א) "אחורי ארי, אשה ועכו"ם גם יחד, ולא אחורי סקול-באס".
ובאמת בלי קשר, מחר נכתוב פה קצת, ובכן, על זבל.
מפי עוללים:
נעמה (מנסה לאתר בחושך את אביה - המתכסה בשמיכה עד מעל לראשו
ומשים עצמו ישן עמוקות - כדי לקיים עמו בצוותא את מצוות עונג שבת ולקפוץ לו בעיזוז
על הגב): "חושך מצרים פה. איך נמצא את אבא?"
יונתן: "נצטרך למצוא אותו בנְמָשִׁים".
ולפינה חדשה...
דברים שחייבים להפסיק לעשות באמריקה:
לתת לקופאיות את כרטיס האשראי שלך. באמריקה אתה מעביר אותו עצמאית,
סחבק, ואחרי חודשיים וחצי מן הראוי שגם תזכור את זה מדי פעם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה