הרב דרוקמן זצ"ל: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי תקופה. חלק שני (ואחרון לבינתיים)

"להאיר לרבים - במקומות האפלים":
פורים תשנ"ו, שיעור ב', ממש לפני גיוס. היינו אמורים ללכת לקרוא מגילה ולשמח במרכז קליטה כלשהו, ואז היכו החדשות: פיגוע התאבדות בדיזנגוף סנטר.
למרבה הצער, פיגועים קשים לא היו ענין זר בתקופה ההיא, אבל הפיגוע הזה פשוט גמר אותי. את כולנו. אולי היה זה מספר הילדים הגבוה בין הקרבנות; אולי המכה האכזרית אל החוֹמש בערב חג, בעיצומן של השמחה וההתרגשות ברחובות. לא יכולתי לנשום.
ברגיל לא הייתי מרואי פני הרב ביחידות. ידעתי שיש לו מספיק עומס גם בלי השאלות שלי, ומצד האמת גם לא היה לי צורך כלשהו שעלה כדי הטרחתו. אבל באותו יום, ממש לפני הנסיעה למרכז הקליטה, חרגתי ממנהגי ובאתי אליו, פשוט כדי לבקש חיזוק. לא ידעתי איך אוכל לשמח אחרים כשכולי כבוי ורצוץ.
והרב ניחם וחיזק אותי דקות ארוכות במילים עמוקות וחמות, כמנהגו הטוב. קמתי ונסעתי.
אני לא זוכר בדיוק מה עשיתי באותו ערב עם עשרות הילדים המתוקים שהמתינו לנו בציפייה גדולה במרכז הקליטה. משהו עם המחזָה, או אולי משחק תפקידים סביב סיפור המגילה. אבל אני זוכר שהחלטתי להתעלות מתחושת השבר שאפפה אותי, שנטלתי את מושכות ההפעלה ונתתי את כל מה שהיה לי, שזו היתה הצלחה גדולה ושהילדים היו בשמיים.
מאיפה הבאת את זה, שאל אותי אחר כך חבר יקר שידע איך התרסקתי קודם. שתקתי. אם אתה קורא את השורות הללו, עכשיו אתה יודע מאיפה.

הידד במעלה:
חזי המתרחב כשהייתי רואה את הרב מגיע לשטח; למחנות הקיץ ולסמינריונים ולשבתות ארגון, מחליף במכונית את חולצתו המכופתרת לחולצה התכולה עם השרוכים הכחולים וסמל בני עקיבא על החזה, והולך לדבר עם החניכים והמדריכים בכל מקום שנתבקש, כאחד מהם.
ואיך אמרתי לעצמי בגאווה (ואני בכלל עזראי שערק): הוא ראש הישיבה שלי, האיש הזה.

תאריך עברי:
הרב תמיד עודד אותנו להשתמש בתאריך העברי, לא רק בראשי מכתבים או מסמכים אלא גם בטפסים רשמיים ואפילו בשיקים בנקאיים. "למה לא, בעצם?", הכריז, "הנה, אני כותב תאריך עברי על שיקים מאז ומתמיד ומעולם לא חזר לי שיק!", ואז הוסיף בקריצה מחויכת "לפחות לא מהסיבה הזו".

קומזיץ:
לפני הגיוס אנחנו עורכים קומזיץ גדול לכל בני השיעור (בתקופה ההיא גדלנו לכדי עשרות רבות).
מדורה גדולה ליד הפנימיה החדשה, גיטרות, שירים ותפוחי אדמה בנייר כסף.
הרב, כבר אז כבן ששים וחמש שנים, מגיע לכבדנו בנוכחותו, יושב איתנו בשיא הטבעיות על האדמה, מתכבד בקרטושקעס, נותן קולו בשיר ולקינוח מעביר לנו שיעור על השיר "אני ואתה נשנה את העולם".

הנני:
נקודה בה נוכחנו כבר במהלך החודשים הראשונים שלנו בישיבה:
הרב לא אומר לא.
לאף אחד.
אף פעם.
זו אינה מליצה אלא אמת פשוטה. קודם ישיב בחיוב, ואז ייתן למזכיר ולנהג לשבור את הראש איך להכניס את כל התחייבויותיו אל סד זמנים נתון של עשרים וארבע שעות. בינינו לבין עצמנו היינו צוחקים שעמי, נהגו הנאמן, עובר השתלמויות מקצועיות במסלולי הגראנד פרי ושבקרביה של הפיג'ו 405 שלו הותקן קרוב לוודאי מנוע סילון תקני.
חתונות של תלמידים, שמחות של בוגרים, הלוויות וניחומים (להבדיל), עזרה ליחידים, עזרה למשפחות, ייעוץ, הכוונה, תמיכה, כתף, חסד, צדקה, ביקורי חיילים, צרכי ציבור, צרכי יישוב, צרכי ישיבה, גיור לאומי, פסקי הלכה. חברותא עם תלמיד שביקש.
דין אחד לשועי ארץ ולאחרון התלמידים: הנני.

כי זה כל האדם:
לב לב לב לב לב אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה.
זו כל עצמוּת הרב כולה, ואידך פירושא הוא.
על לוח המודעות בכניסה לבית המדרש בישיבה תלה אמש מישהו דף A4 עם מילה אחת מודפסת באותיות גדולות ושחורות לכל רוחבו.
מילה אחת. כל התחושות כולן.
"יַתְמוּת".

הרב דרוקמן זצ"ל: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי תקופה. חלק ראשון

"תסלחו לי על הביטוי":
מידות טובות לרוב למדתי מהרב ומאורחותיו. אחת מהן - לשון נקייה.
הרב הקפיד מאד על נקיות לשונו. אינספור פעמים יכולנו לשמוע אותו אומר בטבעיות גמורה משפטים כמו "הרי זה ממש, תסלחו לי על הביטוי, נורא ואיום".

תשומת לב:
פעם ביקש ממני מכר קרוב, בחור שהחיים לא הקלו עמו, לקשר בינו לבין הרב ועשיתי כן. זה היה לפני למעלה מעשרים שנה. מאז, בכל פעם שהייתי פוגש ברב בשמחות ובאירועים, גם שנים רבות אחרי שקמתי מספסלי הישיבה, היה קודם כל דורש בשלומי ואז מוסיף ושואל "ומה שלום הבחור הפלוני ההוא?". מעולם לא שכח.

מילתא דבדיחותא:
הרב היה מתבל את שיעוריו בבדיחות (לעתים רק יושבי השורות הראשונות היו מצליחים לשמוע את הבדיחה וצחוקם היה מעביר אחורנית גלי הדף סקרניים לאורך השורות "מה הוא אמר מה הוא אמר מה הוא אמר מה הוא אמר??").
בדיחה אהובה עליו, שבעיניי גם משקפת יפה את סלידתו מענייני כבוד:
שני רבנים תקועים בפקק תנועה בלונדון.
בשלב כלשהו השוטר מסמן להם לנסוע ואומר לרב שעל ההגה "go on, go on".
קדימה, אומר הרב השני לחברו, למה אתה לא מתקדם? הוא אמר לך לנסוע.
הוא לא דיבר אלי, ענה הנהג, אני הגוֹאוֹן הגוֹדוֹל.

בית מדרש:
הגולנצ'יקים בשיעור שלי קיבלו מתישהו בשירותם הצבאי משימת לוקסוס, ללוות אנשי שב"כ מיחידה 504 במכוניות מרצדס אזרחיות בתוך לבנון. בתקופת המשימה שיכנו אותם במלון צפון בקריית שמונה. מעין עולם הבא. בעגה הצבאית קוראים לתקופת זוּלה כמו זו בשם שאיננו בשפה נקייה, אשר אצלנו הבני"שים עבר גיור לחומרא והפך ל"בית מדרש".
יום אחד מגיע הרב לבקר, נכנס לבית הכנסת היפה של מלון צפון, שהחבר'ה הפכו לישיבה זוטא, מביט סביב, פורש ידיו ואומר "פששששששש, איזה ב-י-ת מ-ד-ר-ש יש לכם פה".
(הוא כמובן לא התחיל להבין - עוד ביטוי שלו, אגב - למה כולם מולו מחניקים צחוק כבוש. אני בטוח שגם לו היו מסבירים לו לא היה מבין. כה נקיה היתה דעתו).

פורים:
פורים תשנ"ה, הראשון בישיבה. הולכים לקבל את פני הרב בביתו. הוא לבוש באקישטע חסידי ושטריימל (שהולמים אותו מאד) מניף את ידיו באוויר, אחת מהן אוחזת בקבוק יין גדול, והשמחה מתחילה.
שלושה שבועות לפני כן איבדנו חבר קרוב בתאונת דרכים קשה, ובפורים, דווקא בתוך שמחת החג, שב הכאב הנורא, צף ועלה.
גם בתוך המעגלים הסוערים והשמחה המדבקת ידע הרב לתמרן בין אחריותו כלפי מאות תלמידי הישיבה האחרים לבין הצורך לשבת איתנו על שפת השבר. אלבום התמונות שלי מלא בתמונות שלו מחבק אותנו, כואבים ודומעים, קרוב קרוב אליו בטבור המעגל.

בנין עדי עד:
הרב ערך את החופות של כולנו. מאות מאות תלמידיו. כל שהיינו צריכים לעשות מצדנו הוא לעדכן את המזכיר שלו בתאריך, וזהו.
אני זוכר חופה אחת שהתקיימה בחוץ, כמנהג אחינו בני עדות אשכנז. גשם זירזף, נספג בבד הקטיפה של החופה, התנקז לו אל טבורה, בדיוק באמצע של המגן דוד, ומשם זלג כטל חרמון היישר על קודקודו של הרב. הרב, מצדו, לא נע ולא זע ממקום עומדו. כשהוא הולך ומסתפג, המשיך את החופה כרגיל, עד לברכה החותמת שהיתה שגורה בפיו עבור כל זוג וזוג:
יהי רצון, שימלא הקב"ה כל משאלות לבכם לטובה
יהי רצון, שיהא ביתכם בניין עדי עד.

אָבִי אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו: הרב דרוקמן זצ"ל

ביום רביעי, כ"ט בטבת תשנ"ד, שרר ערפל כבד בהרי ירושלים. כשחזר האלוף נחמיה תמרי, אלוף פיקוד המרכז, מתחקיר בטחוני - נקלע מסוקו למצוקה בשל הראות הלקויה, הסתבך בכבלי חשמל והתרסק על מגרש המסדרים של הפיקוד. כל נוסעי המסוק נספו.
זה היה היום השני של שבוע הישיבה שלי (שבוע בו שוהים תלמידי ישיבות תיכוניות/תיכונים דתיים בישיבות בהן הם שוקלים ללמוד בעתיד) בישיבת ההסדר אור-עציון. הלילה לא היה משהו, בהתחשב בכך שישנתי על מזרון לרוחב רצפת חדר פנימייה בעל שמונה מיטות, אבל החוויה המפוקפקת ההיא התמסמסה נוכח ההתרגשות שבהשתתפות בשיעורו של ראש הישיבה, הרב חיים דרוקמן.

את קירות חדר השיעורים בבית ראש הישיבה כיסו ספריות ממסד ועד טפחות, והספרים שגדשו אותן היו עמוסי סימניות. התלמידים, ואני בתוכם, ישבו צפופים ודחוקים, אחזו מחברות ועטים והמתינו.
באיחור של כמה דקות נכנס הרב לחדר, עיניו אדומות ולחות. לא הבנו מה קרה. ידענו על האסון בפיקוד מרכז אך איש לא חשב לקשר זאת לרב או לשיעור. הרב פתח את פיו וניסה לדבר אך לא הצליח. "הלא תדעו", אמר לאחר כמה דקות בקול מרוסק לתלמידים ההמומים שישבו מולו, "הלא תדעו, כי שר וגדול נפל היום בישראל".

זו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם הרב, וכדרכן של היכרויות ראשונות - הותירה בי חותם עמוק. באותו ערב חורפי בחדר השיעורים, כמו גם בפעמים רבות לאחר מכן, כתלמידים מן המניין, יכולנו לחוש בעוצמה את לבו הטוב פועם למולנו, חם ושופע, כן ורגיש, ללא כל קליפה של אגו או מחיצת בושה.
שנותיי בישיבה, ודאי אלו שבאו אחריהן, חידדו הבדלים רבים בתפיסת עולמי אל מול זו שלו, אך אהבתי הגדולה לרבי נותרה בעינה, לא תלויה בדבר. הוא ערך את הקידושין בחתונתי, הקשיב בסבלנות לשאלותיי ודרש בחום בשלומי ובשלום הקרובים לי כל אימת שפגש בי - גם שנים לאחר שקמתי מספסלי בית המדרש.

גם ראשי ישיבה נערצים ואהובים הם בני אדם, וגם הם טועים. כשהכשילו, להבנתי, לבו הטוב - מעולם לא חששתי לומר זאת, ובפעם אחת גם הייתי בין יוזמי וכותבי מכתב מחאה שיועד אליו לאחר החלטה מסוימת שיצאה מאתו. לא ראיתי שום סתירה בין אהבה לביקורת. כאב לי מאד כשראיתי בוגרים אחרים נוקטים מילים קשות כנגדו או משמיטים את תוארו. חלקי מעולם לא היה עמהם.

שלום לעפרך, מרן ראש הישיבה, מורי ורבי האהוב והטוב. מורי בחכמה ורבי במידות טובות. כמה נכון וראוי לקרוא עליך את המילים ששמעתי מפיך כשראיתיך לראשונה, לפני עשרים ותשע שנים.
הלא תדעו, כי שר וגדול נפל היום בישראל.

בתמונה: רב ותלמידו.

...

לידי בטיילת תל אביב זוג צעיר עם עגלת תינוק, מרוטים ועייפים כמו טנקיסטים אחרי פריסת זחל. מדובר, זיהיתי מיד, בסיבוב ההרדמה הקדוש, זה שהררי הררים של שפיות הדעת תלויים בו. מבחינת הזוג הטרוט, זאת היה לי ברור מאד, בטל העולם ובטל שאונו ובטלו בריותיו ועצר מהלכו, ורק דבר אחד קיים ועומד בו כרגע, תמצית הכוסף אליה עורגת כל ישותם: שנת היורש.

אלא שהיורש, מצדו, החליט דווקא לקום, כי למה לא בעצם, ונשא קולו בבכיה רמה. האם הצעירה הרימה עיניים מבוהלות אל בעלה, לאמור "מוצץ! עכשיו!!". המוצץ, מצדו, כדרך בני מינו הנבזיים, התחכם להיעלם לו דווקא כשגורל הלילה כולו מונח היה על כף המאזניים, לשבט או לחסד. הגבר, אימת הלילה הלבן נושפת בעורפו, פשוט התיישב כמות שהוא על רצפת הטיילת, לקח את תיק הצד של אשתו, ניער בפראות את כל תכולתו על הרצפה והחל לנבור בה נואשות. סוף דבר, המוצץ נמצא, התינוק נרדם, להורים שלום (לפחות בינתיים).

כל הזמן הזה התבוננתי בהם מהצד בהזדהות של אמת, ואז גם נזכרתי בפעם ההיא שלא הצלחנו למצוא בכל הבית ולו מוצץ אחד לרפואה מבין שלל מוצצי הבכורה. השעה היתה הרבה אחרי חצות הליל. היה ברור לשנינו כי יעלו עשבים בלחיינו לפני שהיורשת תירדם ללא הפקק האנושי הטמיר ונעלם. הבטנו זה בזו ללא מילים, בינינו זורחת ועולה הבנה בהירה מאד: כל שנותר לנו עכשיו הוא המוצא האחרון, זה שלאחריו הייאוש המוחלט. המצדה של הפתרונות. המוצץ שבגן.

הגן בקיבוץ שבו גרנו היה בית חד קומתי בשיפולי הדשא הגדול. לא בדיוק שוד הכספת הגדול בבנק המרכזי של שווייץ. גררתי כיסא קטן מחצר המשחקים, נכנסתי חלק דרך החלון, קטפתי את המוצץ המיוחל מתא החיתולים של שליטת הלילה ובאתי לקפוץ חזרה מהחלון הביתה; אל השינה, אל הגאולה.
עד היום אינני יודע מה בדיוק גרם לאזעקה שהצלחתי לא להפעיל בהלוך להיזכר להזדעק בחזור. אבל, ייאמר לזכותה, כי לאחר שכבר נזכרה למלא את חובתה - ללא ספק נתנה עבודה יפה. תוך שניה וחצי כבר האיר עלי איש ניידת הביטחון של הקיבוץ, נפיל בעל שפם אדירים, בפנסו האימתני.

ישוב בבושת פנים על אדן החלון, כיאה למי שנכשל כישלון חרוץ בבוחן בסיסי שלב א' בקורס פורצים, רגל בפנים רגל בחוץ, סוככתי על עיניי מול הסנוורים שהיכו בי, הרמתי לאט לאט את שתי ידיי באוויר, ואז נופפתי מעדנות במוצץ הארור אנה ואנה. שומר הלילה, מצדו, הבליע חיוך גדול, סב על עמדו, צעד אל ארון החשמל, ניתק את האזעקה, רעם "לילה טוב, גבר", נכנס לרכבו המהבהב כחלחלות ונסע לדרכו בלי לומר מילה.

שתי החרבות של ישועה לוי

על הספסל הארוך בקרון הרכבת הקלה ישב איש כבד גוף עם כיפת בד מהוהה ומשקפיים שחורים עבי מסגרת. הוא ברך את כל אנשי הקרון בבוקר טוב ואז קינח בפרץ צחוק ארוך ועז. כך שוב ושוב. מה יש? תצחקו גם אתם, סנט במשובה בנוסעים, כמה שיותר יותר טוב.
רבים מנמעני ברכתו נבוכו, הסיטו מבט. אני דווקא אהבתי והחזרתי חיוך גדול. האיש, מצדו, נענה בהתלהבות, פינה לי מקום לידו ואז שאל, אתה לא יודע מי אני?
לא, עניתי, האמת שלא.
אני ישועה לוי הפייטן, הכריז, לא מכיר? עושה חתונות, בר מצוות, שבתות, מה שאתה רק רוצה. הנה, קח טעימה:
יִ-אִי-שְׂמַ-אַ-ח מוֹ-אוֹ-אוֹ-אוֹ-שֵׁה
יִ-אִי-שְׂמַ-אַ-ח מוֹ-אוֹ-אוֹ-אוֹ-שֵׁה
יִשְׂמַח מֹשֶׁהֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶה (ישועה מגלה באיחור ניכר שבחר בסולם גבוה מדי ועובר לפלצט נואש).
בְּמַתְּנַת חֶאֶלְקוֹ
בְּמַתְּנַת חֶאֶלְקוֹ
בְּמַתְּנַת חֶאֶאֶאֶלְקוֹ

מישהו בקהל השבוי שבקרון החל לרטון בקול נוכח ההופעה הבלתי צפויה. מה קרה? כולה טעימה, הצטדק ישועה לעומתו, אפילו ל"ומה נתת לו" לא הגעתי.
אני מצטער, שב ופנה אלי, נעצור כאן. בעיות עם הקהל כמו שאתה רואה, וחוץ מזה אני גם צריך לרדת. נמשיך בפעם אחרת.
גם אני צריך לרדת, אמרתי, הכל בסדר. בפעם אחרת.

ירדנו שנינו בתחנה המרכזית. כשעמדתי ברמזור חשתי טפיחה על שכמי. זה היה ישועה.
תודה שהקשבת לי, אמר, ואני לא באמת פייטן אמיתי. סתם אמרתי.
אתה שר יפה מאד, אמרתי, ומהלב. וזה מה שחשוב.
ישועה הביט בי בהשתאות. אתה חושב? הרבה אנשים לועגים עליי, גם על הצחוק וגם על השירים, אבל שתדע לך שאלה שתי החרבות שלי ואיתן אני נלחם בחושך, אחת בכל יד, כמו דוד המלך, ושאם לא היה לי את החרבות האלה - הוא כבר היה מנצח אותי ממזמן. ובכל זאת, הנה, ראית, לא כולם אוהבים. אתה חושב שאני צריך להפסיק?
לא, עניתי, מה פתאום. אל תפסיק. אל תפסיק אף פעם.