שתי הערות בענייני דיומא

1. שלושה ימים בדיוק לאחר שמשה סילמן הצית את עצמו, והתגובות שמצטברות מן הצד הימני של הקשת מציירות תמונה עגומה ועוכרת שלווה.

נראה כי בהמשך ישיר לסלידתו מן המחאה החברתית - בחר הימין המדיני והכלכלי לתקוף את סילמן ומעשהו חזיתית. אני לא מדבר בכלל על חלאת המין האנושי אמיר חצרוני, פרופסור באוניברסיטת אריאל, שכתב "נפטרנו בזול מפרזיט" והלין על הלפיד האנושי שזיהם לו, אבוי, את המרחב הציבורי הסטרילי שלו. רק על ממוצע הפוסטים והסטטוסים על הקיר שלי, שנמתח על הספקטרום שבין זיהוי סילמן כ"פסיכי", "משוגע" ו"אשם במצבו" לבין מתקפת חרון קדוש על ליקוי המאורות המוסרי שבפעולת ההתאבדות שלו (תוך התעלמות גורפת מן הנסיבות שהובילו אותו אליה, אין צורך לומר).

הנה כי כן נראה, כי על אף שחלקו הגדול של הימין המדיני, ובמידת מה אף הכלכלי, במדינת ישראל, מורכב מחובשי כיפות - תהום עמוקה הולכת ונפערת בין התנהלותו לבין הרוח המוסרית הנושבת מן התורה ודברי הנביאים, שעה הוא מתייצב במובהק לימין המדיניות הכלכלית מבית מדרשו של ראש הממשלה הנבחר מטעמו, זו שערכים כמו חמלה, אמפתיה, אנושיות, סולידריות וערבות הדדית רחוקים ממנה כרחוק מזרח ממערב.

עשרות ומאות פעמים מצווה עלינו התורה, ומחרים-מחזיקים אחריה נביאי ישראל, להושיט את ידינו ולפתוח את בתינו למך ולעני, לאביון, לחלש ולמר הנפש; לא להעז להתעלם ממצוקתם ומקריאתם לעזרה. כאשר יורד בן עמנו מנכסיו, אנו מצווים לשקמו כלכלית ולסייע לו באופן פעיל לעלות שוב על הסוס, לא לשבור את רוחו ואת תקוותו בעזרת שורה של צעדי חנק דרקוניים שרק ישקעו אותו עמוק יותר בבוץ הטובעני אליו נקלע לרעתו. מצוות כמו שמיטת קרקעות וכספים, לקט, שכחה, פאה, מעשרות ורבות אחרות מדגישות מבחינה ערכית את שניותה של התועלת הכלכלית הקרה לקודים המוסריים והאנושיים המחייבים אותנו כיהודים, גם אם ברור כי חלקן לא יכול להתיישם במסגרת הכלכלה המודרנית. אבל מי את תורת ישראל, ומי אתם נביאיו, בפני ההר הגדול נתניהו וכלכלת העשירים הקפיטליסטית-שמרנית שלו? 

בשורה התחתונה, סיכוייהם של אלפי הסילמנים החיים בקרבנו כהיום הזה למצוא חמלה ואוזן קשבת ויד מושטת וכתף למאבק בקרב השמאל החילוני-ליברלי גבוהים עשרות מונים מסיכויהם למצוא כאלה אצל הימין המדיני והכלכלי, על מאות אלפי שומרי המצוות הנמנים על שורותיו. שמעתי שנתניהו חידש עם כניסתו לתפקיד את מסורת שיעורי התנ"ך בבית ראש הממשלה. מה טוב היה לו טרח גם להגיע אליהם מדי פעם.

2. מיהו "גדול דור"?

הרב אלישיב היה למדן עצום. בניגוד לרבנים רבים אחרים בקליבר שלו, הוא גם נמנע באופן יחסי מרדיפה אחר השררה. הוא חי בדלות סגפנית למרות שבהבל פה יכול היה לסדר לעצמו חיי מלך גם במובן הגשמי. מאות אלפי אנשים העריצו אותו, התפללו לבריאותו בדבקות גם לאחר שעבר את גיל מאה והלכו אחר ארונו כשהם ממררים בבכי. 

כל העובדות הללו ורבות אחרות הפכו אותו ללא ספק למנהיג הציבור החרדי ליטאי. אבל עלי ועל שכמותי, או ליתר דיוק - על רובו המוחלט של הציבור שאיננו חרדי ליטאי, השפעתו היתה מזערית עד אפסית. למעשה, לא זכורה לי ולו פסיקה אחת מבית מדרשו שנגעה לכלל הציבור או לסוגיות שאינן מעניינה של קבוצת חסידיו הפרטית. גם בעמדת הרב הראשי לישראל דאג להציב אדם שאינו ראוי לתפקידו וזאת על מנת לגמד ולהגחיך את המשרה הזו ואת מה שהיא מייצגת.

 במובן זה, הרב עובדיה יוסף, למשל, שלא פעם, לא פעמיים ולא שלוש הטיל את כל כובד משקלו ההלכתי אל המערכה כאשר על הפרק עמדו סוגיות הלכתיות בעלות משמעות כללית-לאומית, ראוי בעיניי לתואר "גדול הדור" עשרת מונים יותר מאשר הרב אלישיב. 

אגב, אם תשאלו אותי, כמי שהתנגד להקמת המכללות החרדיות, טירפד יוזמות הידברות כ"אמנת כנרת" ועל אף תמיכתו העמומה בחוק טל שימר בפועל את השתמטותם של חסידיו מחובתם האזרחית, מלימודים גבוהים ומשוק העבודה - לא השכיל הרב אלישיב גם לקדם את הציבור אותו הנהיג אל מחוץ למחוזות הבערות, האנכרוניסטיות והדריכה במקום.

לכן, על אף ההערכה השמורה לכל מנהיג יהודי חשוב באשר הוא, ודאי כזה שהקדיש את כל חייו ללימוד תובעני וסיזיפי - הרב אלישיב לא היה ראוי לתואר "גדול הדור", וכפי שהדברים נראים כרגע, גם יורשו (הרב שטיינמן או הרב אויערבך, כלומר מי מהם שיצליח לשמר שליטה ב"יתד נאמן") לא יהיה זכאי לתואר זה במידה שווה מאד.

ובלי שום קשר, חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ההתגלות (מעשה שסוּפּר באמת)

(או: מה עושה אדמו"ר חדש שמשתוקק ביותר ללבוש את בגדי המלכות החדשים שלו אבל לא נעים לו להיתפס כמשתוקק אשר כזה  בעיני חסידיו בעצם בימי האבל על אביו(.

(או: מה באמת גורם נחת רוח בעליונים לאדמו"ר המנוח מויז'ניץ).

עם תום סעודת ראש חודש סיוון בחצרו של ר' מנחם מנדל הגר, האדמו"ר הצעיר מויז'ניץ, ביקש האחרון מחסידיו להשאר לשיחה חשובה מפי בנו, ר' חיים מאיר. האדמו"ר עצמו עזב, ובנו עלה אל הדוכן סיפר לחסידים את המעשה הנֵיירא הבא, המצוטט כאן מילה במילה מפי אחד משומעיו:

אבי הקדוש הסתובב בביתו בלי מנוח הלוך ושוב. לשאלתי לפשר הדבר, סיפר לי דבר מדהים ביותר. שהרי ידוע כי סבי, בעל ה'ישועות משה'  (האדמו"ר המנוח מויז'ניץ), הבטיח לאבי בתקיעת כף לפני פטירתו שיבוא לסייע לו מלמעלה בהנהגת החסידות. ואכן סיפר לי אבי כי נתגלה אליו אביו זקנו מעולם העליון - אף שלא היה ברור לו האם מחזה בהקיץ היה זה, או התגלות בחלום.

ולאחר שרואה אבי הקדוש את כל אדמו"רי שושלת ויז'ניץ מקבלים פניו בשמחה, פונה אליו אביו ושואל אותו: מדוע אתה עצוב?  והשיבו אבי הקדוש ואמר: ואיך לא יעצב ליבי ואין לי אבא? 

ומוסיף אביו ושואל: ראיתי שלא הלכת עם קאלפיק וקאפטן מזהב בבדיקת חמץ ובל"ג בעומר. מדוע?

והשיבו אבי הקדוש: קשה לי מאוד ללבוש בגדי המלכות, באשר שרוי אני באבל.

ויען לו אביו: לך עם קאלפיק ותלבש בגדי אדמו"רות מזהב ואז יהיה לי נחת רוח בעולם העליון. 

ויהי לפלא!

סימן ברכה

בהתחלה, לפני שנתיים, זה נראה כמו משהו חד פעמי. סוג של אילוזיה, פטה מורגנה. גשם שוטף בעמק יזרעאל באמצע הקיץ?

אבל לפני כמה שבועות זה קרה שוב, והפעם לא רק בצפון אלא גם בדרום הארץ. עיני המסרבות להאמין אף חזו בתמונות של מיני-שטפון באיזור ים המלח. ומפה לשם התגנב אל הלב שמץ קטן של תקווה: אולי, קמעא קמעא, טיפין טיפין, חלום ישן שלי מתחיל להתגשם לו לאיטו?

כי לי ברור כבר שנים, שגשמי קיץ זה מה שהמדינה שלנו צריכה, וכשאני אומר "צריכה" אני מתכוון ברמת הטופ-ליסט. ככלות הכל, בשקלול כולל, מזג האויר המקומי הוא עסקת חבילה מוצלחת למדי (את כל המתלוננים על השמש והחום אני מזמין לנסוע, למשל, לפינלנד, לראות את האלטרנטיבה שמדינות מסוגה מציעות, ועל הדרך לנסות שלא להתפתות לטרנדים פיניים לאומיים רווחים כמו קפיצות מאורגנות מגשרים, עיצוב מתלים דקורטיביים - ולא למעילים - או מסיבות קוקטייל של כדורי מרשם). רק מה חסר? מקלחת. זה הכל. ממטר דו שבועי, ממוקד, נחוש ונדיב, שישטוף את האבק, ינקה את האויר וירענן תחושות ורגשות, שדות ואנשים, זוחלים ויונקים, אמונות ודעות. עצמו עיניים ודמיינו לרגע כיצד הירוק היה נשאר בסביבה ולא דופק ברז לשבעה חודשים, כיצד האויר היה מצטלל, האבק היה שוקע, בני האדם היו מצטננים קצת ונרגעים. והיה כאן שלום. כן, איכשהו אני די בטוח שאם היו כאן גשמי קיץ כבר היה כאן שלום. וגם הרבה יותר שלֵו באופן כללי.

אז האם יש מצב שאנחנו סוף סוף בכיוון הנכון עם הענין הזה, חברים? יכול להיות, אבל זה עוד לא זה. ומאחר וכבר שנו רבותינו במסכת תענית שבענייני גשמים אלוהים לא עושה אאוטסורסינג ושומר את המפתחות צמוד לחזה, נדמה כי הכתובת כאן ברורה מתמיד, ומכאן - גם הפעולות הנדרשות:

1. להחליף דיסקט לגבי גשמים בקיץ: סימן קללה - אאוט. סימן ברכה - אין. כבודם של חז"ל כמובן במקומו מונח, אבל בסופו של יום לא איתרע מזלם לחיות בצילא דגלובל וורמינג.

2. להוסיף לעצרת הרגילה בכותל לפני כל חורף עוד עצרת תאומה בר"ח ניסן.

3. לבטל לאלתר את תפילת הטל (שממילא לא עושה את העבודה מי יודע מה, בינינו) ולהביא אותה במוריד הגשם  all year around.

4. לשגר טיסת מקובלים לשמי הארץ, לטובת הפריית עננים בעזרת צירופים מתאימים (אופציונלי).

ואם תורשה לי פניה אישית לריבון כל עלמין: אם כבר הארץ המובטחת וכל זה, פרגן נא לעבדיך את המערוף הקטן הזה. אפילו אתה תופתע לראות כמה אנשים יגידו לך תודה.

צאלים, יולי 2012

שלוש וחצי שנים לא עשיתי מילואים. שנתיים בחו"ל בשליחות. חצי שנה לפני ועוד שנה אחרי ללא אימון או תעסוקה. האמת היא שבאמריקה התגעגעתי למילואים כמעט יותר מלכל דבר אחר. בתוך ים הנימוסים החלולים ואוקיאנוס המחוות העקרות וחסרות המשמעות - צמאה נפשי לישירות ולכנות ולרעות ולקרבה הנרקמות שנים ביני ובין חבריי השותפים עמי לחוויה המיוחדת הזו, שזר לא יבין.

אישון ליל באמצע המדבר. סביב עומדים ההאמרים והנגמ"שים ללא נוע, מפלצות פלדה רדומות, ואנו יושבים ומדברים, על החיים ועל אמונה ועל אהבה ועל השגרה ועל הבית והילדים, ועל חברנו אודי פוגל ז"ל, הקמ"ן הגדודי, שפניו המחויכים חסרו לנו כל כך בשטחי ההיערכות.
סביבי במעגל ותיקי הגדוד, אלה שלא חשבו לרגע לסלול את דרכם החוצה כמו עשרות ומאות אחרים שעברו על פנינו במרוצת השנים. אני זוכר אותם משנות האינתיפאדה השנייה, קצינים וחיילים בעיצומם של מסלולים אקדמיים תובעניים, מזומנים לתעסוקה מבצעית בנובמבר, ואז לעוד אחת במרץ כי זו כבר שנה חדשה, עוזבים הכל ובאים, סוגרים ארבעים וחמישים ושישים ימי מילואים בשנה בלי לקטר ובלי לדרוש ובלי לתבוע מאומה.

והנה אני שוב כאן איתם. שלוש עשרה שנה יחד. חלקם כבר אחרי גיל השחרור הרשמי. אנשים נפלאים, מכל מגזר ומכל עדה, ציוניים ברמ"ח ושס"ה בלי גרם אחד של זיוף. מלח הארץ במובן האמיתי והפשוט ביותר של המילה. עוד חצי שעה יתחיל התרגיל וכל אחד מהם יצטרף לקציני המטה (שמצדם לא עוצמים עין כבר יומיים) ויפרפר כאילו מחר מלחמה והגדוד בחוד החזית, ימלא את חלקו במלואו ועל הצד הטוב ביותר, לוחמים כתומכי לחימה, מפקדים כקצינים, מהמג"ד ועד אחרון החיילים .

בכל ל"ג בעומר, יום ההוקרה הלאומי לחיילי המילואים, מתמלאים אתרי האינטרנט בבכיינים התורנים שמתאוננים כמה קשה להם לשרת ולמה לא באים לקראתם ואיך הם האחרונים שמשרתים וכיצד זה דופק להם את החיים וכמה הם פראיירים.

בכל פעם אני מתבייש בכותבים הללו עד עמקי נשמתי. לא שמעתי חיילי שייטת מתבכיינים על כך שהם רצים באימונים ובמסעות יותר מפלוגות חי"ר רגילות. לא יצא לי לקרוא על לוחמי סיירת שמתלוננים על מסלול ארוך פי שניים ושלושה מאשר בגדודים.

בעיניי אלו חבריי לגדוד, השייטת והסיירת של החברה הישראלית, עם הקרחות והכרסים והמשכנתא והבוס והמשפחה בבית, שעוזבים הכל ובאים לתת כתף פשוט כי המדינה קראה להם. אם אנחנו ולא אחרים נמצאים כאן בליל יולי בשטחי האש של צאלים – זו לפני הכל תעודת כבוד עבורנו, זכות שנפלה בחלקנו. את חבריי היושבים כעת סביבי במעגל, הנושאים בטבעיות ובענווה ובשקט את בטחונה ועתידה של המדינה שלכם ושלי על כתפיהם - לא הייתי מחליף בשום חבורה אחרת בעולם. פראיירים? הצחקתם אותי. תכל'ס, פראייר מי שלא נמצא כאן איתנו הלילה, עם חבריי לגדוד מגן-הארץ של חטיבת "הזקן", כמו רקפות בין הסלעים.

 כמו רקפות בין הסלעים/מילים ולחן: אריאל הורוביץ