והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום רביעי, 10 בפברואר 2010

לא ב(מח)מוּד

שעת צהריים. כיכר קטנה וירוקה בלב דאון טאון וושינגטון די. סי. אני ניצב בטבורה של מה שנראית כהפגנה הפוליטית הראשונה שלי מאז ימי אוסלו העליזים (אני מודה, הייתי שם. ולאו דווקא מרצון. אבל ייאמר לזכותי שהייתי פחות בענין של רבין ופרס בכאפיות ויותר בענין של אי אלו שלהבות, אמונות, צופיות ויסכות בחצאיות מטאטא).

אני מחזיק בשלט תעשייתי, מודפס ומוכן מראש. לא טרחתי אפילו להתעמק יותר מדי במה שנכתב עליו. סביבי עוד כמאתיים מאחינו בני ישראל, עיתונאי יפני בודד-אך-נחוש וגם אוונגליסטית אחת. אחמדינג'אד הגיע לעשות את הקטע הקבוע שלו בעצרת האו"ם בניו-יורק והיהודים היקרים (בלי טיפה ציניות) בוושינגטון ובולטימור התארגנו להפגנת מחאה מקומית.

בזה אחר זה עולים לבמה אי אלו מכובדים: יושב ראש איחוד הקהילות של יהופיצוויל והגלילות; יו"ר חבר הנאמנים של ארגון הגג של מקוואות הכלים בשטייטעלטאון והמחוז; שליח ההסתדרות הציונית; פקיד הציונות ההסתדרותית; סגן ממלא מקום תת מזכיר המשלחת לענייני התיישבות, עליה ודאנקן-דונאטס מטעם הג'וינט, או האליאנס, או השד יודע מי; הפלסטינית הפרו-מערבית המקצועית, שבאה לעוד יום בעבודה (עושה גם בר-מצוות); כומר אוונגליסטי מדגמי (לפעמים נדמה שהאוונגליסטים יתמכו בנו ללא סייג גם אם נחליט להוציא להורג שרירותית את כל מי שמגדל שפם, מחזיק ברכב מנועי וגר בציריך); "מכובדי רבּאיי לייזער"; "ידידי רבּאיי יענקל" וכן על זה הדרך. רוב הדוברים מתגלים כנואמים מקצועיים לעילא: מעלים את הטונים במקומות הנכונים, מנופפים בידיהם בתזמון מדויק וסוחטים תשואות ענק משבע עשרה השמיניסטים - שלנו ושל בית הספר 'רמב"ם' הסמוך - הקופצים מולם בהתלהבות. שאר היהודים במתחם עסוקים בעיקר במינגלינג, שיירינג, בונדינג, ושאר מיני אינגים אמריקאיים ייחודיים, ומהסים זה את זה רק כשעולה לנאום אחות שכולה של טייס קרב אמריקני שנהרג במתקפה על הנחתים בבירות, כי בכל זאת לא נעים.

מסביב, אין צורך לומר, ממשיכה וושינגטון בשאונה. איש לא טורח אפילו להעיף מבט בחבורת היהודים המשכנעים בהתלהבות עצומה את עצמם שאחמדינגא'ד (או כמו שצבי יחזקאלי מערוץ 10 קורא לו בשם החיבה החינני בואכה אחוקי בואכה אכלנו-מאותו-מסטינג-בסנוּר: 'נְג'אד') הוא ממש נוֹטי-נוֹטי-נוֹטי בוי.

כך, בלב הכיכר הירוקה, תחת שמי וושינגטון הכחולים להפליא, חצי אוחז חצי שומט את שלט הפוליגל הכחול-לבן, באתי לידי ההרהור הקיומי הבא: ככל שהדברים נוגעים לאיראן ולגרעין לצרכי שלום-על-ישראל שלה - אנחנו די לבד. כרגע לפחות. ימים יגידו אם זה ישתנה ומתי.

"מפי עוללים":
נעמה: מה, באמת לא תדברו אתנו כל יום הכיפורים?
אמא: מההה? למה?
נעמה: את יודעת, נו, "אכילה, שתיה, שׂיחה" וכל זה...

"בשם אומרם":
ג'יזס! אתם יודעים כמה נמוך אתה צריך להיות כדי שיהיה לך תסביך נפוליאון בצפון קוריאה? (גרג ג'יראלדו על קים ז'ונג איל).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה