הלל (6) יודע שאסור לו לעלות לבד על ההליכון בבית.
לפני כמה ימים שמעתי קול עמום מבעד לדלת החדר הסגורה.
מיד לאחר מכן היא נפתחה בסערה וצעדי הריצה הקצרים של הקטנצ'יק הדהדו בחלל. הנחתי
שהכל בסדר וחזרתי לסירים שעל האש. הלל מצדו המשיך להתרוצץ כאחוז תזזית בין חדרי
הבית ולאט לאט התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר. קראתי לו אלי כמה פעמים ולא בא, מתבצר
בקומה העליונה. בסוף עליתי אליו ומצאתיו חבוי בעליית הגג, רכון ובוכה ומחזיק רגל
חבולה ודוויה. מסתבר שעלה על ההליכון ללא רשות, נפל ממנו וברכו נכוותה ממסוע
המכשיר שהשתפשף כנגדה במהירות. דמעות כבדות, שכאב ואשמה והקלה התערבבו בהן, התגלגלו
על ריסיו הארוכים, היפים, נספגות בחיבוקי. הכאב שהולם בי תמיד בכאוב ילדיי הכה בי
הפעם שבעתיים, כי הבנתי שדקות ארוכות ניסה להסתיר ממני את מה שעשה והסתובב אנה
ואנה עם פצע שורף בברכו מבלי שיוכל לבוא ולהתנחם בזרועותיי.
וחשבתי לעצמי, שבסופו של יום כאן זו רק כוויה קטנה, כזו
שעוז העלומים של גופו ימחק תוך זמן קצר. אבל מי יתנה כאבי נפש של ילד, בכל גיל,
המרגיש כי אינו מסוגל לשתף בהם את הוריו, את אביו מולידו.
שמרנו אלוהים מילדים המתבוססים לבד בכאבם. שנזכה להעתיר
על ראש ילדינו אהבה בלי חשך, כזו שבכוחה לעצור בעדם מלהתרוצץ לבדם אנה ואנה אחוזי
תזזית בין חדרי הנפש, מונעים עצמם מזרועותינו המנחמות.