חרבות ברזל: צבא השמיים של רב סרן כצמן

 

מעשה שהיה והגיעני מפי מילואימניק שאספתי לפני כמה שבועות בצומת קצביה, והריני מביאו כאן כלשונו, בשינוי מתבקש של פרטים מזהים.

התגלגלו הדברים, שח לי המילואימניק, ובבלגן של ראשית המלחמה נשלח גדוד החי"ר שלנו למגוון משימות הגנה, ראשית בגזרה הצפונית ואז גם בגזרות נוספות. כל כמה ימים עברו למקום אחר, עד שיום אחד נחתה עלינו משימה בהולה היישר מלמעלה: לרוץ להגן על בסיס מודיעין מסווג אי שם בלב המדבר, לא רחוק ממצפה רמון, אשר מפקדו דיווח בקשר כי תוקפים אותו "טייסות שלמות של כטב"מים".

שלח אפוא הגדוד פלוגת לוחמים כדי להושיע את חיילי המודיעין מפני הנחילים המעופפים העטים עליהם לכלותם. וירד הליל וייצא סרן פלד, מ"פ החי"ר, עם רס"ן כצמן, מפקד בסיס המודיעין, לסיור תצפית רכוב בגזרה. "הנה!", צרח כצמן חצי דקה לתוך הסיור, "הנה כטב"מ, פלד! קדימה, תוריד אותו מהר לפני שייעלם לנו!". פלד סרק עם האמר"ל שלו את שמי המדבר השחורים אך לא ראה דבר. "איפה למען השם אתה רואה כטב"ם, כצמן?", שאל, מבליע חיוך קטן. "הנה, שם", צעק כצמן, "ממש שם, מולך. היה שם אור קטן שזז מהר לכיווננו ואני ראיתי אותו במו עיניי ואני מבקש שתירה עליו בזה הרגע ובלי ויכוחים. אגב, לדעתי ראיתי עוד אחד ממש לידו אז אולי כבר תוריד אותם יחד".

פלד משך בכתפיו. "יכול להיות שפשוט ראית כוכבים, כצמן?" הקשה. "שום כוכבים", פסק כצמן, "בפעם האחרונה שבדקתי, כוכבים לא זזים במהירות ישר אליך. אלה כטב"מים בוודאות, ואני דורש שתוריד אותם עכשיו, תיכף ומיד". פלד תלה בכצמן מבט לאה. "עם מה אתה רוצה שאוריד אותם, כצמן", שאל, "עם התבור שלי?". "אדון פלד הנכבד!", האדים כצמן, קם על רגליו ונופף באצבעו, "אני כשלעצמי אחראי על ענייני איסוף מודיעין, ואם יורשה לי להעיד על עיסתי - אני גם עושה את זה לא רע בכלל. אתה, לעומת זאת, נשלחת לפה כדי להוריד כטב"מים. אז במטותא ממך אל תשאל אותי איך להוריד אותם, אלא פשוט תעשה את העבודה שלך וזהו תודה רבה".

פלד סב לאחור אל חייליו, אך הם רק בהו בו בחזרה, עייפים וקהי חושים. "תגיד", שב ופנה לכצמן, "אני מניח שאם תקפו אתכם כל כך הרבה כטב"מים - בטוח הספקתם לתעד כמה, לא?". "בוודאי", אמר כצמן, "הכל מתועד. קח בחשבון שאלה תמונות באיכות נמוכה יחסית. הן צולמו בשעת בין ערביים או בלילה, כי רק אז הם תוקפים. הם גם עפים מהר מאד כידוע וקשה לתפוס אותם ברזולוציה גבוהה. אבל החומר הראייתי קיים, מנותח ומתויק, כי אצלנו במודעין עובדים מסודר, ובעיקר", שילח רמז עבה כלפי פלד, "בעיקר לא מתחכמים ועושים פוזות מול משימות שאנחנו מקבלים". "כמובן", אמר פלד, "כמובן. אז עכשיו אנחנו נחזור לבסיס ואתה תעביר לי את כל התיעודים שלך ואני אבנה על בסיס ניתוח הנתונים תוכנית הגנה מיטבית אל מול מכלול האיומים הקיימים בגזרה".

עוד באותו לילה העביר כצמן לפלד לא פחות מתשע תמונות, ואליהן צירף פתק חמור סבר המבקש מפלד להניח על שולחנו תכנית הגנה מסודרת עד השעה עשר בבוקר "ובסטנדרטים של החיל שלי ושל היחידה, שלי, בבקשה".
למחרת, בעשר בבוקר על השעון, קיבל כצמן מסרון מסודר מאד מפלד, בזו הלשון:

א. להלן התייחסותי לתמונות שהעברת אמש
תמונה #1: חסידה
תמונה #2: שני עגורים
תמונה #3: אור של אנטנת קשר
תמונה #4: מטוס אימונים מבסיס חה"א רמון, כנראה צוקית
תמונה #5: כתם על העדשה מצד ימין למעלה
תמונה #6: אף-16 מבסיס רמון
תמונה #7: נץ (או דיה שחורה, לא בטוח)
תמונה #8: אף-15 איי מבסיס רמון
תמונה#9: צבר נאה של כוכבים, להערכתי חלק מהדובה הגדולה אבל קשה לקבוע בוודאות בגלל העיגולים האדומים שפיזרת על כל התמונה.

ב. יש לך שעתיים בדיוק להחליף את כל החיילים שלי בעמדות לפי הסטנדרטים המחמירים של החיל שלך ושל היחידה שלך, היות ואנחנו מתחפפים מכאן בשעה 12:00 בצהריים עגול לפי הסטנדרטים של היחידה שלי.

ג. אם תעז לקרוא לנו שוב - אדווח עליך ישירות לקמ"ן הפיקוד, שהוא במקרה גם גיסי

ד. בהצלחה.

חברי אלון קמחי ז"ל

הוי אלון האהוב, אלון המתוק. נפש זכה וברה מאין כמותה. אדם מופלא שכולו אהבת הבריות ושמחת הלב ועין טובה.
אלון, שזכיתי להכיר בשבתנו יחד בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, והפכנו חברים טובים מאז.
אלון, שאירחני בביתו ושמח שמחה גדולה כל כך על כל עציץ וכל פרח שגידל, ועל כל פיסת נוף וצמרת עץ וציפור שנגלו מרום מרפסתו.
אלון, שלא נתן למגבלות גופו להבריך ארצה את נשמתו המאירה.
אלון, שכל מי שפנה אליו נענה תמיד בקיתונות של אהבה ועידוד.
אלון, ששיתף מדי יום בעמוד שלו כאן באדיקות ובמסירות אמרות כנף ופתגמים שכולם בונים, מעצימים, נוסכים כוח.
ולפעמים היו הפתגמים נטולי מקור ורק אחרי לחץ עדין הסכים להודות שכתבם בעצמו, וכמה פעמים אמרתי לו יא אללה שלך אלון, איזה פתגמאי בחסד אתה, איך לא הוצאת עוד ספר פתגמים משל עצמך?
ואיך הספר הזה כבר לא ייצא לאור בחייו. ולוואי שייצא אחרי לכתו.

צר לי עליך אחי אלון, נעמת לי מאד. נפלאה אהבתי לך עד עמקי לב.
נוח בשלום, חבר יקר. תהא שלמה מיטתך.

חרבות ברזל: מי כעמך ישראל - קו עזה 1

האוטובוס עם היהודים האמריקאים מכל רחבי ארה"ב שנחת אצלנו במוצב לעשות לנו ערב על האש של השמחות.
האחים היקרים הללו, שחתכו ולשו ותבלנו וצלו וערכו, בשיא המרץ, בקור מקפיא, (לצלילי שירים כמו "טֶייק מִי דָאוּן טוּ בְּנֵי בְּרָק סִיטִי קוֹז יֵשׁ הַרְבֵּה מִצְווֹת שֶׁעוֹד לֹא עָשִׂיתִי").
ביניהם כאלה שיכולים להיות ההורים שלי.
והכל במאור פנים, בחיוך גדול, באהבה. ואז גם לא הפסיקו לומר לנו תודה.

האברכים החרדים מאופקים שהזמינו קבוצות קבוצות מאיתנו אליהם הביתה ומילאו שולחננו מכל טוב, תבשילים ושתיה ומתוקים ומגדנות; נשותיהם מעתירות על ראשינו ברכות וילדיהם הקטנים מציצים נרגשים מחדרי השינה, נועצים עיניים באטרקציה החד פעמית - חיילים בסלון. "חכה חכה", חייך מארחי, "מחר בחיידר הם יהיו כוכבי היום".

המתנדבות והמתנדבים במתחמי הפינוק בצומת גילת ובאופקים ובשובה ובמושב פטיש ואיפה לא, מבשלים ושרים, מסנדבצ'ים ורוקדים, מוזגים ומחבקים. עיניהם זורחות והם מלאים אהבה לכל חייל וחיילת. האנשים והנשים הדורכים את צעדינו; המלאכים השומרים שלנו.

הרב זאב גולדשטיין, רבה הראשי של דרום אפריקה, שעבר חייל חייל במתחם הריענון בשובה, חיבק ובירך וחילק מכתבים מתלמידי בתי הספר היהודים במדינה כמי שמחלק אוצרות יקרים מפז.
והחיילים מצדם נענו לו בשירה ובמחיאות כפיים סוערות.

וִים ומתיאס, שני המתנדבים המתוקים מגאודה (חאודה), הולנד, שעשו את כל הדרך מארצות השפלה למתחם הריענון בצומת גילת ומכינים לחיילים צ'יפס עם רוטב הולנדי סודי ומשובח מחמאת בוטנים ("תראה", הם מצביעים בגאווה, "יש לנו אפילו תעודת כשרות!").
"אנחנו נוצרים", אמר לי וים, "אנחנו מאמינים בישו וישו היה יהודי, לא? אז איך אנחנו יכולים לא להיות פה עכשיו יחד אתכם? כשכל זה התחיל אמרתי לכל החברים שלי בהולנד שעכשיו הזמן לתפוס צד בלי להתבלבל ובלי לגמגם. אז הנה, עכשיו אני פה על הצ'יפסר, תורם את חלקי".

איש ההמבורגרים מצומת גילת שחגג שלשום יומולדת אבל לא הסכים לזוז מהמנגל, אז בני משפחתו הביאו את העוגה והבלונים עד אליו.
הבן שלו, שהקפיץ אותי מאוחר יותר לאופקים, סיפר לי על אביו, שקם כל בוקר בחמש לעבוד במכולת המשפחתית, עובד שם עד שבע בערב ואז נוסע ישר למתחם שבצומת, עומד אצל המנגלים הגדולים ומכין המבורגרים לחיילים עד אחת עשרה בלילה.

אורי ממודיעין, שאירגן לפלוגות שלנו מכונת כביסה ומייבש וטלוויזיות וספות ובגדול כל מה שהנגרר שלנו יכול היה לשאת. הסתובבנו איתו בכל רחבי העיר והוא שלף לנו את המכשירים והרהיטים מכל מיני מחבואים: מתוך מכוניות ומקרבי חניונים ומתוך חדרי מדרגות ואפילו מנקודת מסתור מאחורי איזו דלת סודית בקניון עזריאלי, ותוך כדי עוד בלש בערמות האיסוף שליד הפחים כדי לאתר לנו מציאות נוספות.

אבי ומאיר, שני הפיזיותרפיסטים מניו ג'רזי שבאו לפה לשבועיים להתנדב ב"עלה נגב" עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. את אבי פגשתי בערב על האש של החבר'ה האמריקאים במוצב, ואחרי שקצת התחברנו העזתי להתייעץ איתו על הברך שלי, שנדפקה בצו שמונה הראשון בגבול הצפון. בלי להתבלבל הזמין אותי אליו ל"עלה נגב" כדי לעבוד איתי על תרגילים לשיקום הברך ואז הכיר לי גם את אבי חברו, שנחת מארה"ב כמה שעות קודם.
כך מצאתי את עצמי עם שני פיזיותרפיסטים מומחים, אחים יקרים מארץ רחוקה, שיצאו מגדרם כדי לעזור לי במשך שעה ארוכה (ואז גם ביקשו, בנימוס אמריקאי מקסימלי, ואף קיבלו, להצטלם עם הנשק).

כמה כאב צף פה, על הצירים, ביישובים, בנובה, בצמתים עם הפנים היפים הניבטים אליך בכל אשר תפנה מהמדבקות ומהשלטים.
וכנגד זה - אהבה, חיבוק ועיטוף אינסוף בכל אשר נפנה.

צו שמונה #2, קו עזה, סוף שבוע ראשון.
בתמונה: על מחט אורן, כביש 232, אזור צומת מעון

חרבות ברזל: הפוגה אזרחית

 1. באזרחות, לפחות עד שיקראו לנו לחזור.
כולם שואלים אותי איך אני, ואין לי כל כך מה לענות. בעיקר מוזר לי.
המלחמה ממשיכה, שני הגדודים האחרים של החטיבה עודם פרוסים על קו הגבול, ואילו אנחנו פתאום שוב אזרחים, אחרי חודשים בחאקי.
בבוקר הראשון חיפשתי שעה את החגורה שלי, אבל היא נפלה כנראה ברווח שבין החגים למלחמה ונעלמה לה. בסוף, בלחץ הזמן, חגרתי עם הצבאית והוצאתי חולצה. נראה לי שלא שמו לב.

2. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ:
בדרך לעבודה שמעתי ברדיו לולן מאחד המושבים של הגבול. כל יום חרף נפשו ועלה ללולים המטווחים, לאסוף ביצים, למלא מים, לשים תערובת. באחד הימים כמעט נהרג. הקורנט פגע כמה מטרים ממנו. למחרת - כשבא לעלות שוב, כי אחרי הכל תרנגולות אי אפשר להאכיל בזום - אמר לו הצבא "חסוּם, תסתובב ותחזור".
מה הוא אמור לעשות עכשיו? ואם הצבא יירה פגז או שניים "בתגובה" אל "מקורות הירי" - זה ישנה במשהו את העובדה שהאויב עושה ביישובי הגבול כבתוך שלו? זה אמור לגרום לי איכשהו להרגיש טוב יותר בתוך הענן הגדול?
זה לא.

3. חבר ותיק:
"אני פליט בארצי. עקור, תלוש, מובס. כל חיי חייתי בעיר הצפונית, אבל לחזור אליה אני לא חוזר יותר. די, אני בן חמישים ושבע ונשבר לי. המדינה שברה את החוזה איתי אז אני שובר אותו בחזרה. אתה יודע מה זה שלושה חודשים בחדר של מלון? מה זה עושה למשפחה? מה זה עושה לדימוי העצמי? אף אחד לא מדבר איתנו, אף אחד לא נותן לנו אופק. תגיד, אנשים רואים אותנו בכלל? סליחה, זה לא אישי, אבל אתה, נגיד, רואה אותנו? אתה חושב שאתה יכול להבין מה אני עובר? תן לי לומר לך, אתה לא יכול. גם אני לא הייתי יכול אם זה לא היה קורה לי בעצמי. למה בכלל שיחררו אתכם, תגיד לי? לפחות היינו יודעים שאנחנו סובלים בזמן שאתם סוגרים שם בשבילנו את הסיפור, אבל לא נתנו לכם להתחיל אפילו. לחזור לפני שתעשו את זה הרי לא נחזור, אז עוד כמה זמן אני אמור לגור בחדר של מלון? שנה? זו העסקה שהמדינה מציעה לי? אה? דבר, תענה, תגיד לי משהו!".
שתקתי.

4. כמעט כל ערב קלסתרים חדשים על המרקע, מאירים כזוהר הרקיע.
בצבא היה לי לאן לברוח מזה. עכשיו כבר אין.
בני אור מופלאים, יפי תואר, צוחקים, עיניהם בורקות. כל החיים לפניהם.
בקרבי ההורים, האחיות והאחים, הרעיות, הילדים, כבר מתחתר כאב הנסירה כלבה שחורה, חורץ תלמי יגון בפניהם, שח את קומתם, ממלא את ישותם כעשן ההולך ומתפשט בחלל סגור.
שיירה ארוכה, על נתיב מסוכן; שיירה, לאיפה את הולכת?!?!

5. מאה שלושים ושישה מאחיי ואחיותיי נמקים במרתפי בני השטן.
מאה שלושים ושישה. בסיוטים הכי גדולים שלנו לא דמיינו גם לא שישית מזה.
קם איתם בבוקר והולך לישון איתם בלילה. לא יודע את נפשי.
בחדשות מדברים על לחזור לאט לאט לשגרה. אז ככה תיראה השגרה החדשה שלנו? ניפגש ונצחק ונשב בבתי קפה ונלך להצגות ולקולנוע ולהופעות ונרקוד ונבלה כשעשרות עשרות אחינו ואחיותינו רמוסים בשביה במעמקים תחת מגפי השפלים?
מויחל טויבעס על השגרה הזו.

6. נקודות אור מחזקות 1:
חיבוק המתמשך מיהודי העולם, בצבא ובאזרחות גם יחד.
אחינו בני ישראל האהובים די בכל אתר ואתר, איזו משפחה מופלאה אתם. אנחנו. אחודת נשמות וחבוקת זרועות ומשולבת פעימות-לב חרֵדות של כאב ודאגה ותקווה ותפילה.
ואיך גם בעולם קר ומנוכר - אִתכם אנחנו אף פעם לא לבד.

7. נקודות אור מחזקות 2:
הדור שכולנו הסתלבטנו עליו בעוקצנות של אוהבים. "המילניאלז", דור הסמארטפון הטיקטוק והסטוריז באינסטגרם שהתנער כארי והסתער להגן על הבית בכזו טבעיות פשוטה.
צוואות מוצפנות בפלאפונים מתגלות לאחר נפילת כותביהן. אותן שורות חורזות כה רבות מהן...
"חייתי חיים טובים ומלאים"
"תודה לכם על הכל"
"אוהב אתכם ואוהב תמיד"
"תהיו בשמחה אחרי לכתי, תחיו בכל הכוח"
איזו שלמות אישיותית, כמה טוהר. אלו בגרות ועמקות להתקנא בהן.
מי אתם? מי אתם? כיצד נחבא כל האור הזה מעינינו?
מי אתם? מישירים מבט אל המוות בעיניים טובות, נכונות, נחושות. עזי נפש כנמרים, מסתערים קדימה אל מול אש תופת נוכח בני החושך העולים עליכם במספרם עשרת מונים ויכולים להם; צועקים לאחיכם הנצורים בבונקרים "תגידו שמע ישראל, תגידו שמע ישראל"...
לא שמע ישראל של הגלות. שמע ישראל של אריות.
הלוואי שביום שאחרי תעלו אל על, כפארות העזות שאתם, תדחקו הצידה את קליפות הגזע הישנות, תפריחו את עלוותנו ותחדשונו.

בתמונה:
"20 הדקות הטובות בחיי, עלינו לפה בזחילה, נפצעתי ויש מטח עכשיו. חושב עליך ואחשוב כל המסע. אני אוהב אותך"
מילים שכתב בפנקסו סגן יואב מלייב, קצין תקשוב בגדוד עוז 77 של חטיבה 7, לחברתו. בשארית כוחותיו, בדקות האחרונות לחייו, כשהוא שוכב פצוע קשה לאחר שנפגע בקרב שניהל כמפקד כיתת הכוננות בבסיס זיקים.