והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שלישי, 29 בנובמבר 2022

מג'די מוּד

לכל שבת יש מוצאי שבת, וכל טיול שלכת מרהיב עין ומרחיב לבב באצבע הגליל (רוצו, תיכף נגמר) הלוא מוכרח הוא להסתיים בפיתולי כביש 91 המטפס מגשר בנות יעקב מזרחה, הביתה.
מה יש בכביש הזה שמושך אליו שבעים וחמישה אחוז מכלל מובילי הטנקים בארץ - באמת שנשגב ממני, אבל כש(שוב) מצאנו את עצמנו משתרכים מאחורי מוביל אשר כזה במשך כמעט חצי שעה במהירות של חשופית בהנגאובר, ממש רגע לפני שהתחלתי לאבד את זה רשמית וחגיגית, נזכרתי בשיעור שקיבלתי לפני קצת יותר משמונה שנים, חייכתי ונכנסתי למג'די מוּד.

בצוק איתן היינו מגויסים בצו שמונה חודש וחצי עגול, כי גם אחרי שכבר נגמר המבצע עוד העז הגדוד המחליף לטחון אותנו בשמירה. ביום השחרור הייתי גמור וחבוט כערבה בהושענא רבה ורק רציתי הביתה. אחד הקצינים בימ"ח זרק משהו על מוביל טנקים שאמור להעלות בשעות הקרובות טנק של הגדוד לאיזו משימת אימון בגולן, ושאל בגיחוך אם ארצה לתפוס איתו טרמפ ליממה הקרובהם. צחוק צחוק, אבל הייתי כל כך מותש ועייף שכבר לא היה אכפת לי מכלום. זה עם גלגלים? זה נוסע? אני בפנים. 50 קמ"ש ומעלה זה לפריבילגים.

כששאלתי את מג'די הנהג אם זה בסדר מצדו שאצטרף אליו הוא נדהם לרגע, אך במשנהו ננסכה כל ישותו עוז ותעצומות נוכח העובדה שמישהו אשכרה ביקש מרצונו החופשי לתפוס טרמפ על המוביל שלו. נרגש כחתן ביום חופתו פתח לכבודי ברוב טקס ורתת את דלת הענק של מושב האורחים, פינה בעסק גדול מקום של כבוד לצ'ימידן המאובק שלי על הספסל האחורי של קבינת האדירים שלו, ואז עלה והתיישב לצדי במושב הנהג בעיניים נוצצות כמו ילד בטיול שנתי לאילת.
מאחר ואני הייתי במצב צבירה היכן שהוא על הסקאלה שבין נוזלי לגז, ומאחר ובן שיחי העולץ הפגין מצדו מאתיים וארבעים כוחות סוס של מרץ וחדוות עלומים - מכאן ואילך ניתנת רשות הדיבור (בראשי פרקים ובקיצור הכרחי) למג'די, האיש ותפלצת הפלדה.

פינוקים:
ברוך הבא למוביל שלי, עיוני. משום מה אנשים חושבים שזה עונש לנסוע איתי ולכן אף אחד לא עושה את זה, אבל זאת בעיה שלהם, לא שלי. הם אולי לא יודעים מה הם מפסידים אבל אתה תיכף תדע. ועכשיו, כנס למג'די מוּד, תתרווח לך בכיף במושב, פתח את המקרר פה לידך וקח לך משם מה שאתה רוצה. יש לך פה לפחות חמישה סוגי סנדביצ'ים. חטיפים ומשקאות כמה שבא לך, כיד המלך. נו, אז מה אתה אומר? פתאום לבלות הרבה זמן בממלכה של מג'די לא נשמע כמו רעיון כל כך גרוע, אה? ככה זה בכל נסיעה אצלי. את זה תספר לחברים שלך אחר כך.

נתונים:
תשמע, הטריילר שלי לבד זה 20 טון. הטנק מאחורה עוד שבעים, וזה אם הוא לא בזיווד מלא. תשעים טון, ותראה שרוב הזמן אנחנו דווקא במהירות ממש אחלה (אני מציץ על לוח המחוונים. 30 קמ"ש) ואתה צריך לראות איך אני דוהר כשאין לי טנק מאחורה. אם הייתי רוצה גם פרייבטים הייתי יכול לעקוף! למה, מישהו יכול על המנוע של הדבר הזה? רק מה, צריך להיזהר איתו. בכל זאת, זה לא קאיה פיקנטו.

ילדות:
מגיל שלוש ידעתי שאני הולך להיות נהג של מוביל טנקים. כל הילדים בכפר שיחקו עם מטוסים וטנקים וצוללות, רק אני העמסתי טנקים קטנים מפלסטיק על משאיות קטנים מפלסטיק. היה לי ביקוש גדול כי תכלס הייתי הילד היחיד במערך הלוגיסטי, אתה מבין? את כל השאר זה פחות עניין, אבל בלי המובילים צעצוע שלי איך הטנקים צעצוע שלהם היו מגיעים לרמפות, אה? אז הנה, אתה רואה, הכל נשאר בדיוק אותו דבר. שכן שלי שהיה משחק איתי הוא היום סמג"ד בשריון, בטח יום אחד יהיה המח"ט שלכם, ואני פה על המוביל, בדיוק כמו אז. וואלה, לפעמים החיים יותר פשוטים ממה שנראה.

עליות:
כולם אומרים לנו שבעליות אנחנו לא זזים. אני אומר הפוך, תראה איזה משקל אני סוחב ועדיין מביא אותה יפה חזק ואלגנטי, ואפילו במהירות סבירה לגמרי. מה, לא ככה? (אני מביט לרגע החוצה דרך החלון הגדול. אם הייתי יורד עכשיו מהטריילר והולך לצדו ברגל בקצב של טיול שבת אחרי הצ'ולענט - סיכוי טוב שהייתי עוקף אותו).
בעליות, כל איפה שיש שול אני יורד לשול, ואיפה שאין אני מפרגן סימונים לנהגים שמאחוריי, אם הם יכולים לעקוף או לא. אז תעשה לי טובה, חובשוס, בפעם הבאה שתשמע מישהו מקלל אותנו, בשקט או בקול, תגיד לו שאנחנו עם הנהגים האחרים, לא נגדם, טוב? לא יפה לומר עלינו ככה.

מג'די מוּד:
תשמע חובשוס, המדינה הזאת - כמה קטנה ככה צפופה. לא צריך לסחוב טנק על הגב כדי לזחול על הכביש ב-20 קמ"ש. עכשיו, תן לי להגיד לך משהו. אולי עשרים אחוז מהפעמים אנשים באמת ממהרים לאיזשהו מקום ונדפקים מהפקק, או ממני. אבל שמונים אחוז סתם מתעצבנים. העוד עשר עשרים שלושים דקות האלה לא ישנו להם שום דבר חשוב ביום שלהם, בטח לא בחיים שלהם. ואני אומר, במקום להתעצבן, כנסו למג'די-מוּד. תהנו מהלאט, תסתכלו החוצה - בזהירות, כן? - ותראו דברים שלא הייתם רואים אחרת. שימו שיר טוב במערכת, תתרווחו קצת במושב, תחזיקו יד לאישה, תאכלו משהו קטן. בקיצור, כנסו לקצב של סוס ועגלה, מה קרה? הרי במדינה הזאת כולנו מתרוצצים כל היום כמו עכברים על גלגל. אז הנה, קיבלתם הזדמנות, תהנו מהלאט. זה כמו השבת של הכביש. מג'די מוּד זה ה-דבר אחי, אתה עוד תודה לי על זה. ועכשיו פתח ת'מקרר וקח לך טעמי

יום שבת, 12 בנובמבר 2022

...

 

לאחרונה יצא לי להגיע כמה וכמה פעמים לדלפק גבינות אחד בסופרמרקט מסוים בשעה מסוימת.
לא מדובר בעניין סודי או מסעיר במיוחד. פשוט יצא שיש שם מבצע כדאי למדי ומתמשך למדי על גבינה מסוימת (רמז: אנחנו חצי איטלקים) שעפה אצלנו בבית כמו לחמניות של אנג'ל בשבע בבוקר, כך שבדרך הביתה מהעבודה, בשעת ערב מאוחרת, אני משתדל לסור לשם ולקנות ממנה כהנה וכהנה בגבולות המבצע.
ובאמת לקח אולי פעמיים או שלוש עד שהגברת מהגבינות קלטה את הרפטטיביות שבעניין ופנתה לחתוך עבורי את גבינת חלומותיי בלי לומר מילה. אבל הגברת מהגבינות היא לא הגיבורה היחידה של הסיפור הזה...

כבר בביקורי הראשון או השני הבחנתי בשרת של הסופר, מזוקן וגדל מידות, עם כובע בייסבול מהוה לראשו, מבצע תמרונים עדינים וזהירים - מהסוג שחסידים מושבעים של אהבה לא יכולים בשום פנים לטעות בהם - לכיוון דוכן הגבינות. עד מהרה הבהיק המעבר הסמוך לדוכן כמבואת ארמון ווינזדור, והויטרינה התעשייתית של מקרר הגבינות זהרה כיהלום שבטבור כתר המלכה.

עקב בצד אגודל, כגשושית גדולה ומסורבלת של כיסופים, צמצם השרת אט אט את המרחק בינו לבין משאת לבו מדוכן הגבינות. מיום ליום הלכו מעגלי מכונת הניקיון שלו והצטמצמו עוד ועוד סביב היעד, עד שבאחד מביקוריי האחרונים כבר מצאתי את הגברת מהגבינות מספרת למחזרה בתנועות ידיים גדולות ובצבעים עזים אודות הרגלי הטעימה המפותחים של לקוחה אחת מהעיירה, אשר לא הותירה גבינה אחת בדוכן שלא ביקשה לדגום אך בסוף תמיד נטשה ברגע האמת וחזרה לבגוד עם הבשרים של הקצב מהדוכן ליד. צחוק עמוק ומתגלגל התפרץ ממעמקי חזהו הרחב של השרת, ואילו הגברת מהגבינות הסתפקה בחיוך דק ועדין, כיאה לליידי אמיתית, אך עיניה נצצו.

וכשהגעתי שוב לפני יומיים, ממש רגע לפני שהסופר נסגר, מצאתי אותם ישובים על שני שרפרפים קטנים בפינת הדוכן; השרת, מחויך ועצום עיניים, פער את פיו, והגברת מהגבינות הניחה חתיכות קטנות של גבינה על לשונו לזיהוי - ללא ספק מבחן האהבה הגדול של מוכרות הגבינה שבכל הזמנים.
עמדתי שם כמה שניות, חוכך האם להפר את קסמו של הרגע רק בגלל כמה פרוסות של מוצרלה מעושנת במבצע, ולבסוף סבתי על עמדי, הלכתי למקרר הגדול שממול ולקחתי לאבּנה עם שמן זית.

בקופה שאלה אותי הקופאית למה אני מחייך ככה. "סתם", עניתי לה, "מחייך לחיי האהבה". "א-נו טוב, בטח שלחיי האהבה", צחקה, מרימה כוסית דמיונית בתנועה לאה של סוף משמרת, " באמת איפה היינו בלי אהבה, תגיד לי". לרגע סחף הרהור מחויך את תודעתה, ובמשנהו ננערה ואמרה "א-נו טוב, אז אתה רוצה שקית?".

(איור: לקסיקה)

יום ראשון, 6 בנובמבר 2022

הזקן והסוס


עצי הזית מימין לכביש המטפס מעמק החולה אל הגולן מתנועעים ברוח במופע מתחלף של ירוק וכסוף. מולם מתמרק מפל סער לקראת אשדות המים האדירות שתשאגנה בקרוב בינות למצוקיו ומזמין אותנו לבוא שוב עוד מעט כדי לחזות בו במלוא תפארתו.
שביל עפר מסתעף מהכביש אל עבר עין פית.

עין פית היה כפר סורי עלווי עשיר על צלע הרמה, צופה על פני העמק והרי נפתלי. במלחמת ששת הימים נכבש בידי חטיבה 8 (גילוי נאות: עבדכם מילואימניק גאה בחטיבה) במסגרת הקרב הקשה לכיבוש מוצבי קלע וזעורה, ננטש וחרב.
הבתים שמורים יחסית, ועושרו של הכפר עודנו ניכר לעין. על מרפסתו החרבה של אחד מהם תצפית רומנטית סמי-סודית ומושלמת על השקיעה הבוערת היורדת כשמיכה על אצבע הגליל והרי נפתלי.
המעיין של הכפר, זה שהעניק לו את שמו, הוא בעיניי אחד המעיינות היפים בגולן. מימיו, קפואים וצלולים כקריסטל, מפכים בתוך מבנה מקורה בעל כיפה גדולה, וסביבו עצי תאנה ושיחי פטל לרוב.

ליד המעיין סוס זקן וכחוש. זו כבר פעם שניה שאני נתקל בתופעה המכוערת הזו. אנשים מבין תושבי הכפרים בסביבה שולחים סוסים זקנים אל מותם בעין פית, ללא כל מזון, טיפול או מחסה.
המטיילת טובת הלב שאיתי מוציאה מיד את שק התפוחים שהבאנו עמנו מהדוכן במפל סער ופורסת את תוכנו למרגלות הסוס הזקן. הוא טורף אותם ברעבתנות, אבל זה רחוק מלהספיק.

טנדר חבוט מיטלטל בדרך העפר וחונה ברחבת המעיין. סב ונכדו יוצאים ממנו, פורקים ערימות מספוא ועורכים אותן סביב מקום עומדו של הסוס. העברית של הנכד טובה והוא מספר לי בעיניים מושפלות לאדמה כי מי שהביא לפה את הסוס הזקן הוא אביו, וכי הסוס הוא של סבו, אבי אמו, שהגיע איתו בטנדר. הסב, מסתבר, ניסה בכל כוחו להשאיר את הסוס בכפר, ומשעה שכשל במערכה מול חתנו - ביקש בחשאי מנכדו שייקחהו מדי יום אל סוסו האהוב מתחת לאפו של האב.

הנכד פנה אל המעיין כדי לשאוב מים אל השוקת המאולתרת, ואילו הסבא אימץ את ראשו של הסוס הזקן אל חיקו וליטף אותו ביד אוהבת. בזוויותיהן של ארבע העיניים הסמוכות זו לזו, שתיים גדולות ושתיים קטנות, תפחו אגלים עגולים, רוטטים.
הנכד סיים בינתיים את למלא את השוקת ועמד בסבלנות בצד. אחרי כמה דקות התקרב אל הסב וטפח בעדינות על שכמו לזרזו. הסב נישק את הסוס על מצחו, ואז פנה לרדת, כבד נפש וגוף, אל רחבת המעיין, נסמך לעתים על נכדו, והם נכנסו לטנדר ונסעו.