הלכת לקנות דיסק. השקעת. הגעת לחנות. חיפשת. בחרת בקפידה. שילמת
ממיטב כספך. אולי דווקא קיבלת כמתנה מאדם אוהב, אהוב. בדיסק, אין צורך לומר,
הושקעו גם כשרון ומאמץ ואהבה והתרגשות. של הזמר, של המלחין, של הכותב, המפיק,
הנגנים, אנשי האולפן. של המשפחות שלהם. מבחינת כל אלו הדיסק הוא ציפור הנפש, בבת
העין, משאת הלב, חלום שמתגשם...
ואחרי כל זה אתה לא שומר עליו כמו שצריך??? אז מה עם אריזת הפלסטיק המעצבנת הזו של הדיסקים מהונדסת להישבר אחרי יומיים? אז מה אם הדיסקים שלך עברו איתך דירה ליבשת אחרת? אז מה אם עוד לא קנית ב'טארגט' את המתקן המגניב ההוא לדיסקים שתולים מעל הנו-איך-קוראים-לזה-אתה-יודע-נו-הזה-שמגונן-על-העיניים-מהשמש? אם נגן הדיסקים (השווה, השבח לאל) של דודג' תעשיות רכב מסרב אפילו להתחיל לנגן את הדיסק שלך – שלא לומר, אף מקיא אותו מקרביו בתערובת של סלידה ותיעוב – כנראה שבאמת פישלת ביג-טיים הפעם. כנראה שהדיסק שלך יותר שרוט אפילו מפרופ' הלל וייס. אין ספק, מגיע לך עונש ראוי לשמו. למשל, להסתפק ברדיו. האמריקאי.
אכן, לא עליכם ועלינו, בריה משונה היא הרדיו האמריקאי. בריה משונה עד מאד ובעלת שלל פרצופים, ובכן, משונים. ומאחר ומדובר ככלות הכל בסוג של נגעים שלא כתובים בתורה, לא נתקררה דעתי עד שעמדתי ונתתי בהם סימנים. מפאת קוצר הזמן נמנה כאן בינתיים רק שלושה מהם, לו יעזרנו מי שאמר והיה העולם להשלימם בעגלא בזמן קריב.
1. המגניב:
יש רק בעיה אחת עם התחנות האלה. שהסו-קולד מגניבוּת שלהן עומדת
ביחס הפוך לחלוטין לרמת המודעות העצמית של מגישיהן. אם תיפלו עליהן על הבוקר - זה
בערך מה שתשמעו:
ריק: בוקר טוב לכם תושבי בולטימור והאזור. איזה בוקר נפלא! האין
זאת, סמנתה?
סמנתה: בוקר טוב גם לך, ריק, האין זהו פשוט בוקר מגנובי-נובי?
ריק: אכן, מאזינים יקרים, בוקר מגנובי-נובי-נובי זורח מעל
בולטימור, עד שממש מתחשק לך לרקוד שובי-דובי-דובי-דו אפילו עוד לפני שאכלת את דגני
הבּוֹקֶר-בּוֹקֶרִינוֹ שלך. האין זאת, סמנתה?
סמנתה: בדיוקי-דוקי-דוקי, ריק, אני רואה שאתה ממש
שַנוּנִי-נוּנִי-סוף-על-הקָטוּנִי הבוקר!
ריק: כמובן, ככלות הכל זהו בוקר פשוט מדלוקי-לוקי לגמרי. אז בואו
נאמר בוקר טוב גם לאיש הרטוב (סמנתה: וואו, זה היה פשוט חרוז סבָּבִּי-בָּבִּי,
ריק) החזאי הסופר-דופר-גארי קופר שלנו, סטיב. אאאאאאאאאז, בוווווווווווווווקר
מזניב, סטיב!
סטיב: בוקר מדליק, ריק! ובכן, מזג האויר שלנו הבוקר פשוט
פיגוזי-גוזי לגמרי, מה יש לומר. רק צאו החוצה ושאפו את האויר. כל כך צלול
וסופר-קוּל שפשוט בא לך לצרוח יאבאדאבאדוּל , ריק. אגב, אפשר לקרוא לך ריק המבריק?
ריק: בטח סטיבי-מגניבי! ורק תן לי לומר לך שאתה פשוט חזאי על
הגובה, הלוא כן, סמנתה?
סמנתה: בדיוקי-יוקי, ריק. סטיבי-מגניבי הוא ממש מלהיבי, וזה כמובן
באופן אובייקטיבי.
אגב, אם העסק לא סכריני מספיק כמות שהוא - מפזרים ריק, סמנתה ואלפי מקביליהם מלוא הטנא שירי צמר גפן מתוק ורדרדים בסגנון עדות הקלי קלארקסון, כדי לייצב את רמת הסוכר בדם מאזיניהם במדה וזו תצנח לפתע, חלילה, אל מתחת לקו השבע מאות וחמישים. היופי-חי הזה ממשיך, אם במקרה תהיתם, לאורך כל היום כולו. מחסור באנרגיה, מסתבר, מעולם לא היוה בעיה עבור הריקים והסמנתות.
2. המושיע:
התחנות האלו מתחלקות על פי רוב לשני תתי ז'אנר. הסוג הראשון לא
משחק משחקים. מוסיקת מעליות עדינה. קול ממיס ושקט, תמיד של גבר, זוחל לך במעלה
האפרכסת ומבשר לך שזהו זה, אתה יכול להזדכות על כל הצרות שלך מכאן ועד סוף כל
הדורות. "האם אתה קם עייף בבוקר?", לואט הממיס (אני:
"אוי ואבוי"); "האם אתה חושב שמגיע לך לחיות טוב יותר? האם היית
רוצה שילדיך יתייחסו אליך אחרת? האם נמאס לך לרדוף אחרי האושר? האזן עוד היום
ל"קול התנ"ך", מוגש לכם באדיבות אחוות 'הצלוב המגנוב' וכנסיית
'המסומר מכפר אז"ר' (הכנסיות בארה"ב - בניגוד לאחיותיהן באירופה, למשל -
עוברות בעשורים האחרונים תהליך עקבי של מגניביזציה בכל הקשור לשמות
שלהן).
הסוג השני, לעומתו, מתוחכם בהרבה: "אני שמחה לארח היום את
סוזן ארצ'ר", טווה המנחה בעליצות רבה את קורי מלכודת הדבש שלה, "שתלמד
אותנו איך להכין דלעת ממולאת (צחקוקים), איך לנקות כתמי מרציפן ממערכת הסטריאו שלך
(צחקוקים מתגברים) וכמובן איך לאבד את עשרים הפאונד שהסתפחו אלייך בחג ההודיה
ופשוט מסרבים ללכת" (צחקוקים היסטריים). מכאן ואילך הכל
נשמע ומתנהל כמו תכנית לייף-סטייל בשמונים סנט לכל דבר וענין, עד שלפתע,
משום מקום וללא כל התראה, נוחת עליך ישו הקדוש שליט"א נוחו עדן - כולל הלחי
השניה, המסמרים וכל החבילה - ואתה מבין לאן נקלעת. "הו, ת'נק יו סו סו מאץ',
סוזן", מצחקקת המנחה, "הדיאטה שלך נשמעת כל כך - אבל כל כך - גורג'ס!
ובכן ליידיז, זה מאד פשוט. כל הסיפור זה לא לערבב את הפחמימיישן עם הכולסטריישן,
לאכול הרבה פירות וכמובן למצוא נחמה, מזור ישועה וגאולה בישו מושיענו, משהו שאגב
מאד עוזר גם עם הכתמי מרציפן ועם הדלעת הממולאת".
3. קאנטרי:
הקאנטרי בארצות הברית הוא תרבות שלמה, הנישאת מעל גלי האתר של
עשרות, אם לא מאות, תחנות רדיו. הללו, כראוי לתחנות קאנטרי המכבדות את עצמן,
מחזיקות באתוס בסיסי למדי בפילוסופיית הקאנטרי האמריקאית, לאמור: "אני יודע
שאולי אני לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, פוֹלְקְס, אבל אין לי ממש בעיה עם
זה". בהתאמה, הן משדרות כל היום שלל עצום של שירי קאנטרי, שרובם ככולם מתחילים
בתיאור סדר יומו של המשורר, ממשיכים באותו סדר יום עצמו ומסתיימים בכך
שהבחורה שלו זרקה אותו. זה נשמע בערך כך:
קמתי בבּוֹאוּקֶר, לבשתי ת'מכנסיים
ספרתי לי שמונה חורים בגרביים
הלכתי למכּוֹאוּלת קניתי חלב
הכנתי לי טוסט ושכבתי על הגב
אהוהוהוווווו, כן על הגב
אחרי הצהריים יצאתי לעיר
קניתי לי סט צלואוּחיות במשביר
אחר כך הרגשתי שאני קצת רעב
אז קניתי לי פַלָאוּפֶל, כמו שאני אוהב
אוהוהוהווווו, כמו שאני אוהב
האוטובוס ברח לי אז חיכיתי שעה
שלפתי מסרק והוצאתי מראה
'סתרקתי, 'תחתכתי קראתי עיתון
קניתי עוד פַלָאוּפֶל כי עוד היה לי תיאבון
הוהוהוהוווווווו, היה לי תיאבון
חזרתי הביתה בשש בדיוק
הוצאתי לטיול ת'כלב שלי בּרוּק
אכלתי קצת חציר, חלבתי ת'פרה
והלכתי לשמוע הודעות במזכירה
הוהוהווווו, במזכירה
הודעה ראשונה, היא אמרה את זה ברור
"אל תתקשר אלי שוב פ'ם, בחור
'תה לא היית בחירה מאד מוצלחת
כבר לא נאכל תירס מאותה צלחת"
הווהוהוהווווו, היא זרקה אותי
כן כן הוהוווווווו, פוֹלְקְס, היא זרקה אותי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה