והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שישי, 21 באפריל 2023

מעורב ירושלמי, שלהי שבט תשפ"ג

האיש הגוצי מרחוב יפו, ליד מייק'ס פלייס, שהביא בכנפיו את החידוש המרענן ביותר בו נתקלתי לאחרונה בגזרת נביאי הבירה: נביא על קורקינט חשמלי. ידו האחת על הכידון, ידו השניה מנופפת בעיזוז ומפיו ניתכות נבואות עברה וזעם בספרדית שוטפת על קודקוד יושבי עיר הקודש. עד שחתול אחד, שכנראה חתך מכיכר החתולות לבלות קצת בעיר ואולי גם שתה קצת יותר מדי בפאב האירי שבסוף רחוב הללקפץ היישר אל גלגלי הנביא, והואמצדו, נמרח מלוא קומתו הקצרה על פסי הרכבת הקלה.
וכשהושטתי לו יד להקימו הביט עלי בבוז השמור לנביאי תוכחה מן המעלה העליונה, ניער את בגדיו השחורים, עלה על הקורקינט והמשיך לשייט ולשפוך זעמו במעלה הרחוב בואכה כיכר ציון.

האיש שעמד ליד תחנת הרכבת עם שלט "עזרה למשפחה", מבטו מושפל לקרקע ועיניו עצומות, וגם כשניסיתי לתפוס את מבטו, כדי לומר לו א ביסעל מילים טובות יחד עם המעות, לא פקח את עיניו אף לרגע. עצוּם עיניים, ראשו מורכן מטה, רק מלמל שוב ושוב "תודה רבינו, מחילה. תודה רבינו, מחילה".

האיש שישב לפניי באוטובוס, ולפתע בלי שום התראה הסתובב אלי כמכר ותיק ואמר "מה אתה חושב? אני צריך להביא מתנה לבן אחותי לחתונה? זה אמנם בן אחותי, אבל היא לא באמת הזמינה אותי, אבל בסוף באתי בכל זאת, אבל לא באמת היה לי מקום נורמלי, אבל בעלה לא ישכח לי את זה אם אנ'לא יביא, הוא רואה חשבון בחברה גדולה, אבל אנ'לא זוכר איזה, אבל עוד מעט בטוח אני ייזכר ואני יגיד לך, אבל אחותי ממילא לא סופרת את בעלה אז מכ'פת לי, אבל בסופו של דבר זה בן אחותי שהתחתן, אז אולי אני בכל זאת צריך להביא לו משהו? מה לדעתך אני צריך לעשות?".

האיש ששכב על אי התנועה, עטוף כולו, מכפות רגליים עד קודקוד, בסחבות ושמיכות, להחם עצמו מפני הצינה הירושלמית העזה, ורק ידו מבצבצת החוצה, מקרקשת בקופת הצדקה. וכשהטלתי את המטבעות פנימה נענה לי בקול עמום אי שם ממעמקי גולם הבד שלו ואמר "ברכה לראש משביר".

האיש מאחוריי בתור לפלאפל, שראשית העריך בתשומת לב רבה את אורך התור ואת משך הזמן שנותר לשנינו לעמוד זה לצד זה עד למנה המיוחלת, וכשנוכח שנותרה לו די והותר שהות לדברים שרצה לשאת הודיע לי חגיגית כי א. שמו מאיר וב. איזו זכות גדולה נפלה בחיקי לעמוד לידו בתור, כי "אמנם כל החיים היו לי ניסים משוגעים, דברים שלא תאמין, אבל מאז שחזרתי בתשובה זה כבר נהיה מטורף לגמרי אחי. הנה, ממש הרגע חזרתי ממבשרת אחרי שהקמתי שם ארבעה אנשים מכסאות גלגלים. כן, מה שאתה שומע אחי, ארבע אלף ירוק נקי ביד. ואל תראה אותי ככה קונה פלאפל בתחנה המרכזית אחי. אני יש לי וילה עם בריכה במלחה".
ואחרי שעה ראיתי אותו שוב במחניודה, מתמקח התמקחויות של סוף יום בדוכן ירקות כאחד האדם, כאילו לא מדובר ברבי מאיר בעל הנס גרסת המאה ה-21 עם ארבע אלף ירוק נקי בכיס. וחככתי אם לומר לו שוב שלום, אבל אז נמלכתי וחשבתי שאולי עדיף שלא.

הנביא שישב על ספסל האבן מאחורי דוכן התפילין של חב"ד מול התחנה המרכזית - זקן לבן ארוך וסבוך, כיפה בוכרית גדולה וטלית קטן לבן מעל חולצה מהוהה - והתנבא אל העוברים והשבים האדישים החולפים על פניו במהירות. גם החב"דניקים החביבים החלו כבר לקפל ציודים ולא שתו עוד לבם לנבואותיו. אולם אף שנעמדתי ממש מולו, שומע-לקח בודד וסקרן בטבור עיר ושאונה, כלל לא הביט לעברי אלא נשא מבטו אנה ואנה אל עבר מאות המאזינים שסבבוהו בעיני רוחו. "מי שאומר שהוא מכבד", קרא בקול רם, "זה לא אומר שהוא מכבד. זה רק אומר שהוא אומר שהוא מכבד. כן, חברים, זה רק אומררר שהוא אומרררר שהוא מכבד. כי לומר ולעשות, חברים", נופף אצבעו בפאתוס נוכח פני הרחבה הריקה, "לומר ולעשות אלה שני דברים שונים בתכלית התכלית! בתכלית התכלית!!".

הברסלבער בכיכר ציון שרקד על עומדו עם אקוסטית חבוטה ובלנסטון חומות גדולות ושר את walk of life של דייר סטרייטס עם מילים מנוחמנות למשעי, ואז שאל אותי במבטא צרפתי כבד נוכח המדים הירוקים שלי אם "באתי מהשדה של הקרב". וכשעניתי בשלילה שלף קמע של רבי נתן, תלה לי אותו ברוב טקס על כיס המעיל הצבאי ואמר "אז שיהיה לך לפעם הבאה שתלך לשדה של הקרב. ושתדע לך, זה לא רק נגד כדורים. זה גם עובד מעולה עם בנות".

שישי במחניודה

בַּסְּטֵנְד שֶׁל בְּרֶסְלָב בַּכְּנִיסָה לְמַחְנֵיוּדָה

חָסִיד עִם גְּלִימָה שֶׁל סוּפֶּרְמֶן

קוֹפֵץ, כֻּלּוֹ אַדְרֵנָלִין

חַבַּ"דְנִיקִים עַמְלָנִים נוֹתְנִים פּוּשׁ אַחֲרוֹן

"צַדִּיק, הִנַּחְתָּ כְּבָר תְּפִלִּין?"

לְיַד רְחוֹב הָאַגָּס צֶ'ה גֶּוָארָה תֵּימָנִי

כּוֹבַע חָאקִי עִם מָגֵן דָּוִד אָדֹם

מָגֵן דָּוִד תּוֹאֵם עַל הַחֻלְצָה

עֵינָיו יוֹקְדוֹת, דָּרוּךְ כִּקְפִיץ מַבִּיט סָבִיב

וּמְטַכֵּס עֵצָה

בְּרַסְלְבֶר עִם דַּרְבּוּקָה וְצִיצִית תְּכוּלָה

נוֹשֵׁף בְּדִיגִ'ירִידוּ גָּדוֹל

עֲצוּם עֵינַיִם, מְיֻמָּן

תּוֹפֵף נוֹשֵׁף תּוֹפֵף נוֹשֵׁף תּוֹפֵף נוֹשֵׁף וְאָז עוֹצֵר

שׁוֹאֵג לַכְּלִי נַ נַח נַחְמָן מִאוּמָן


סַקְסוֹפוֹנִיסְט זָקֵן, נִרְגָּן

גּוֹעֵר בְּמִישֶׁהִי מִצְטַהֶלֶת

"בּוֹאֵנָה כַּמָּה רַעַשׁ אַתְּ עוֹשָׂה"

"דַּוְקָא חֲמוּדָה", הוּא אוֹמֵר כְּמִתְנַצֵּל

"אֲבָל דָּפְקָה לִי כְּבָר אֶת כָּל הַפַּרְנָסָה"


הַשֶּׁמֶשׁ בָּא, כִּמְעַט שַׁבָּת

הַסּוֹחֲרִים כְּבָר נוֹעֲלִים

כָּלְתָה הָרֶגֶל מִן הַמִּדְרָכוֹת

וְרַק צֶ'ה הַתֵּימָנִי עוֹד עוֹמֵד דָּרוּךְ כִּקְפִיץ

וּמְתַכְנֵן מַהֲפֵּכוֹת

יום שני, 10 באפריל 2023

...


כמה מילים על עליית "שלישי" בשביעי של פסח
על נעמה מרים ומרים-מריאן
על ק"ק אמסטרדם וק"ק מיניאפוליס
ועל חלום שהיה באמת.

בשעטו"מ כובדה נעמה בכורתי, העושה בשליחות במיניאפוליס, ארה"ב, לקרוא עליית "שלישי" בשביעי של פסח במניין הנשים של הקהילה (בקהילות מודרן-אורתודוקס רבות בארה"ב נשים קוראות בתורה במנייני נשים).
לרוב שמחתי בחרה נעמה לקרוא בטעמי המקרא של עדתנו, ק"ק הפורטוגזים דאמסטרדם, וכך התחלנו ללמוד את הטעמים עתיקי היומין בצוותא, אב ובתו, בחברותת זום טרנס-אטלנטית יומית.

כשנולדה נעמה קראנו לה נעמה מרים, לזכר דודתו של אבי, אחות סבתי, מרים-מריאן וִיֶירָה, בת הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם, שנשלחה לאושוויץ ב-14 לספטמבר 1942 ונספתה שם זמן לא רב לאחר מכן, בגיל עשרים ושתיים, בשיא פריחתה ולפני שהיה סיפק בידה להקים משפחה.
ומה שצובט את הלב אפילו יותר, הוא שאין בידינו אף לא תמונה אחת שלה ואיננו יודעים כיצד נראתה.
והנה כבר כמעט עשרים שנה נושאת נעמה בגאון את שמה ומציבה לה יד ושם בעולם.

ברגשותיי, כאביה של בעלת הקורא הצעירה, הלכו ונמזגו בשבועות האחרונים זו בזו הגאווה על בחירתה לשמר בקריאתה את מסורת אבותיה, יחד עם גאוותי מקדמת דנא על הזיכרון שהיא מציבה בחייה לדודה רבתא שלה - הלכו ונמזגו ונסתפגו להן בקרקעית תודעתי.
החזרות הרבות שעשינו יחד על ששת פסוקי העלייה, מצדן, נטעו גם אותם נטוע היטב באותה קרקעית עצמה, ודומה כי כל אלה נתערבבו להם יחדיו וחיכו בתוכי פנימה לזמנם להתעורר.

ובלילה שעבר חלמתי על קריאת התורה של נעמה.
אלא שבחלומי עבר מניין הנשים של ק"ק מיניאפוליס ממקום מושבו אשר במינסוטה המעטירה והמפשירה אל חדר "בית הכנסת של החורף" שבתוך בית הכנסת הפורטוגזי הגדול באמסטרדם (הסְנוֹחֶה).
כיון שלא יכולתי להיכנס פנימה אל מניין הנשים, ייסדתי לי למצער מעין עזרת גברים מאולתרת אצל אחד החלונות המסורגים וצפיתי בעדו פנימה. נעמה החלה לקרוא "וירדפו מצרים אחריהם" בטעמי "אזלא גריש" הגבוהים ("קדמא ואזלא" אצל אחינו האשכנזים) בקול רם וצלול, ואור רך ירד כטל על ראשה והאיר את החדר כולו
.
ואז נפתחה דלת העץ התכולה, ואל בית הכנסת של החורף נכנסה אישה צעירה, שחורת שיער ועיניים, לבושה שמלת קטיפה ארוכה בגווני טורקיז וכובע קטן, תואם, לראשה. האישה התיישבה בשקט בקצה הספסל האחורי, הביטה בנעמה הקוראת ואור זרח בעיניה.
ולמרות שלא ראיתיה מעולם, ידעתי מיד מי היא.
ורציתי לומר לה ברוכה הבאה מרים-מריאן, אבל הייתי בחוץ, אצל החלון, ולא יכולתי. לפתע פגש מבטה במבטי והיא החוותה בראשה אל נעמה שעל הבימה וחייכה.
ואיקץ, מתנשם, באישון ליל. והנה חלום


(בתמונה: בית הכנסת של החורף, הסְנוֹחֶה, אמסטרדם(