האיש הגוצי מרחוב יפו, ליד מייק'ס פלייס, שהביא בכנפיו את החידוש המרענן ביותר בו נתקלתי לאחרונה בגזרת נביאי הבירה: נביא על קורקינט חשמלי. ידו האחת על הכידון, ידו השניה מנופפת בעיזוז ומפיו ניתכות נבואות עברה וזעם בספרדית שוטפת על קודקוד יושבי עיר הקודש. עד שחתול אחד, שכנראה חתך מכיכר החתולות לבלות קצת בעיר ואולי גם שתה קצת יותר מדי בפאב האירי שבסוף רחוב הלל, קפץ היישר אל גלגלי הנביא, והוא, מצדו, נמרח מלוא קומתו הקצרה על פסי הרכבת הקלה.
וכשהושטתי לו יד להקימו הביט עלי בבוז השמור לנביאי תוכחה מן המעלה העליונה, ניער את בגדיו השחורים, עלה על הקורקינט והמשיך לשייט ולשפוך זעמו במעלה הרחוב בואכה כיכר ציון.
האיש שעמד ליד תחנת הרכבת עם שלט "עזרה למשפחה", מבטו מושפל לקרקע ועיניו עצומות, וגם כשניסיתי לתפוס את מבטו, כדי לומר לו א ביסעל מילים טובות יחד עם המעות, לא פקח את עיניו אף לרגע. עצוּם עיניים, ראשו מורכן מטה, רק מלמל שוב ושוב "תודה רבינו, מחילה. תודה רבינו, מחילה".
האיש שישב לפניי באוטובוס, ולפתע בלי שום התראה הסתובב אלי כמכר ותיק ואמר "מה אתה חושב? אני צריך להביא מתנה לבן אחותי לחתונה? זה אמנם בן אחותי, אבל היא לא באמת הזמינה אותי, אבל בסוף באתי בכל זאת, אבל לא באמת היה לי מקום נורמלי, אבל בעלה לא ישכח לי את זה אם אנ'לא יביא, הוא רואה חשבון בחברה גדולה, אבל אנ'לא זוכר איזה, אבל עוד מעט בטוח אני ייזכר ואני יגיד לך, אבל אחותי ממילא לא סופרת את בעלה אז מכ'פת לי, אבל בסופו של דבר זה בן אחותי שהתחתן, אז אולי אני בכל זאת צריך להביא לו משהו? מה לדעתך אני צריך לעשות?".
האיש ששכב על אי התנועה, עטוף כולו, מכפות רגליים עד קודקוד, בסחבות ושמיכות, להחם עצמו מפני הצינה הירושלמית העזה, ורק ידו מבצבצת החוצה, מקרקשת בקופת הצדקה. וכשהטלתי את המטבעות פנימה נענה לי בקול עמום אי שם ממעמקי גולם הבד שלו ואמר "ברכה לראש משביר".
האיש מאחוריי בתור לפלאפל, שראשית העריך בתשומת לב רבה את אורך התור ואת משך הזמן שנותר לשנינו לעמוד זה לצד זה עד למנה המיוחלת, וכשנוכח שנותרה לו די והותר שהות לדברים שרצה לשאת הודיע לי חגיגית כי א. שמו מאיר וב. איזו זכות גדולה נפלה בחיקי לעמוד לידו בתור, כי "אמנם כל החיים היו לי ניסים משוגעים, דברים שלא תאמין, אבל מאז שחזרתי בתשובה זה כבר נהיה מטורף לגמרי אחי. הנה, ממש הרגע חזרתי ממבשרת אחרי שהקמתי שם ארבעה אנשים מכסאות גלגלים. כן, מה שאתה שומע אחי, ארבע אלף ירוק נקי ביד. ואל תראה אותי ככה קונה פלאפל בתחנה המרכזית אחי. אני יש לי וילה עם בריכה במלחה".
ואחרי שעה ראיתי אותו שוב במחניודה, מתמקח התמקחויות של סוף יום בדוכן ירקות כאחד האדם, כאילו לא מדובר ברבי מאיר בעל הנס גרסת המאה ה-21 עם ארבע אלף ירוק נקי בכיס. וחככתי אם לומר לו שוב שלום, אבל אז נמלכתי וחשבתי שאולי עדיף שלא.
הנביא שישב על ספסל האבן מאחורי דוכן התפילין של חב"ד מול התחנה המרכזית - זקן לבן ארוך וסבוך, כיפה בוכרית גדולה וטלית קטן לבן מעל חולצה מהוהה - והתנבא אל העוברים והשבים האדישים החולפים על פניו במהירות. גם החב"דניקים החביבים החלו כבר לקפל ציודים ולא שתו עוד לבם לנבואותיו. אולם אף שנעמדתי ממש מולו, שומע-לקח בודד וסקרן בטבור עיר ושאונה, כלל לא הביט לעברי אלא נשא מבטו אנה ואנה אל עבר מאות המאזינים שסבבוהו בעיני רוחו. "מי שאומר שהוא מכבד", קרא בקול רם, "זה לא אומר שהוא מכבד. זה רק אומר שהוא אומר שהוא מכבד. כן, חברים, זה רק אומררר שהוא אומרררר שהוא מכבד. כי לומר ולעשות, חברים", נופף אצבעו בפאתוס נוכח פני הרחבה הריקה, "לומר ולעשות אלה שני דברים שונים בתכלית התכלית! בתכלית התכלית!!".
הברסלבער בכיכר ציון שרקד על עומדו עם אקוסטית חבוטה ובלנסטון חומות גדולות ושר את walk of life של דייר סטרייטס עם מילים מנוחמנות למשעי, ואז שאל אותי במבטא צרפתי כבד נוכח המדים הירוקים שלי אם "באתי מהשדה של הקרב". וכשעניתי בשלילה שלף קמע של רבי נתן, תלה לי אותו ברוב טקס על כיס המעיל הצבאי ואמר "אז שיהיה לך לפעם הבאה שתלך לשדה של הקרב. ושתדע לך, זה לא רק נגד כדורים. זה גם עובד מעולה עם בנות".
