והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שישי, 19 בספטמבר 2014

סליחות תשע"ד


לקראת חצות ראינו פועלים מתקינים ציוד הגברה ברחבה החיצונית, המעורבת, של הכותל. ״זה לסליחות", הם ענו לשאלתנו, "עוד מעט מתחילים״.
לאט לאט התקבצו האנשים מסביב. החזן, וארבעת מתחריו הנלהבים, תפסו פיקוד על המיקרופון, האות ניתן והסליחות החלו.

הבטתי סביבי. מכל צדדיי עמדו אנשים ונשים יחדיו. מאות מאות, מלוא רוחב העין. אשה לצד בעלה, אם לצד בנה, אב לצד בתו, לעתים עמדו משפחות שלמות בדבוקה אחת, כולם מחזיקים מחזורי סליחות בידם ושרים במלוא גרונם ״חטאנו לפניך רחם עלינו״ ו״ה׳ הוא האלוהים״ ו״נפלה נא ביד אדוני כי רבים רחמיו״.

ואיש לא מחה, ואיש לא ספק כפיו בחרון קדוש, ואיש לא זעק געוואלד. אבני הכותל עדיי.
וזו היתה אחת התפילות היפות, הפשוטות, הכנות, המרגשות ומלאות העוצמה בהן נכחתי מעודי.