ימי לבנון: שבור כנף

האביר-שלגון השרוף עמד בשיפולי מגרש החניה של החטיבה. קצין האג"ם הדגים בתנועות ידיים רחבות את כיוון השיגור ואת טווח המעוף ואת זווית הפגיעה של הפאגוט ברכב. "כאן הוא ישב", החווה בידו, "וכאן פגע הטיל".

האחים ניגשו והביטו מקרוב בשלדה המפוחמת, אבל היא נשארה מאחור, חצי גוף נוטה לעבר קצין האג"ם, שבינתיים סיים את הסבריו ועמד לצד הרכב בראש מורכן, וחציו השני פונה אל השער. פה ולא פה. כמו רוצה רק לברוח מכאן, אל מציאות אחרת מזו שהציבה אותה מול רכב שחור וקרוע שבו, ביום אביבי בארץ זרה, נסע בנה הקטן את נסיעתו האחרונה.

"זווית פגיעה", "מהירות שילוח", "ראש נפץ", "מונחה תיל". הקצין רק עשה את המוטל עליו, היא יודעת, אבל תכלס מה לה ולכל המושגים האלה. היא רק רוצה לדעת האם כאב לו, לילד שלה. האם סבל. האם הרגיש. האם פחד. האם קרא לה. האם הספיק לחשוב, ואם כן - על מה. רק את זה שיגידו לה. שהאחרים יתעסקו עם כל השאר.

בחלומות הוא בא אלי בדמות פרפר בלי כנף, אמרה לי פעם כשישבנו בסלון ביתה. אולי כך קל יותר לתודעה להתמודד. הכנף קרועה, הסבירה, אבל הוא חי. אני מלטפת את מקום הקריעה ובתנועות אצבע עדינות מסייעת לו להתייצב ולנוע מעט אנה ואנה.

אחר כך לקחה אותי לחדרו, פתחה את הארון ואמרה "תראה כמה בגדים. לא חראם? אתם באותה מידה. בבקשה תיקח, בבקשה. שלא ישבו פה סתם בתוך הארון. שיילבשו. שיתמלאו. שישמחו בהם".
לא לקחתי. לא הייתי מסוגל.

ימי לבנון: הצדעת ייעול

א.
אני לא יודע להצדיע.
מודה, משהו בסיפור הזה אף פעם לא עבד לי. זוית המרפק, מנח הזרוע, מפגש כף היד עם הראש. או, סביר יותר להניח, כולם יחד. ההצדעה שלי נראתה בגדול כמו מישהו שטופח על המצח אחרי שנזכר בעניין ממש חשוב שפרח מזכרונו. ללא ספק אסון חיילי בכל קנה מידה.
גור, המ"מ שלי בטירונות, היה ישיר מאד. ההצדעה שלך היא תקלה, פסק נחרצות, ובדעתי לטפל בה. פז המ"כ נשלח לאמן אותי שעה ארוכה מול הראי במקלחות. עזר כמו כוסות רוח למת.

יום אחד לפנות ערב ראיתי את גור מתקרב מרחוק. בטירונות, כידוע, מצדיעים לכל קצין חולף. סחבק, אמרתי לעצמי, יש לך מספיק זמן להתארגן על עצמך עד שהוא מגיע ולעשות את זה כמו שצריך לשם שינוי. סידרתי את הגלילון בהצלב ראוי, התמתחתי מלוא קומתי, נזכרתי בכל החוקים של פז מהאימונים מול הראי, נעמדתי מול המ"מ ונתתי את כל מה שהיה לי. גור הביט בהצדעה שלי במבט חומל, נאנח אנחה עמוקה וארוכה מאד, שאלפיים שנות גלות, חורבן, שמד, גזירות ופוגרומים הדהדו לכל אורכה, ואז אמר בלאות "יום שישי בערב עכשיו. נוהל שבת. לא מצדיעים בנוהל שבת".

ב.
שבת חיי-שרה, סתיו תשנ"ז. יפה ובהירה עד מאד. אני מסב לשולחן שבת עם בני משפחתי בשעה שהצרורות הארוכים נורים לעבר הצפון-מזרחית בכרכום. המגחים של גדוד עשת מזנקים לרמפות. חוליית הסאגר שאורבת להם משחילה לראשון בין תובה לצריח. המט"ק עף החוצה מההדף. התותחן נפצע קשה. ארז, הטען, סופג פגיעה אנושה. לחופ"ל שהחליף אותי לא נותר דבר לעשותו. "כסה אותו בשמיכה", אומר לו הרופא. חבריי מתאג"ד 300 מחזירים את ארז הביתה.

 ג.
קיץ 2008, מילואים קו צפון גולן. התאג"ד שלנו תופס כוננות במסעדה בחוות ג'ילבון. בשיחה עולצת מעל צלחות עמוסות כל טוב באוויר הקיצי הנעים מגלים רפי, נהג האביר-בולנס הותיק, ואני, שבן הדוד האהוב שנפל בלבנון הוא בעצם החבר מהמיטה ממול בחד"ב, שפיו חייך ועיניו שחקו ושיחתו נעמה ופניו האירו, עד שנגדע בצריח הטנק בשבת ההיא.
ואת מקום שיחת המילואימניקים העליזה תופסים באחת עורות מצטמררים ולבבות הולמים ודמעות חונקות בגרון.

ד.
חזרה לסתיו תשנ"ז. יום ראשון שאחרי. אני חוזר מהבית אבל בינתיים אין שיירות לכרכום. בזמן שאני ממתין בחטיבה צד אותי קצין משמר מזדמן לטובת צוות ההנחתה של הרמטכ"ל, שבא במסוקו לבחון את הטנק הפגוע. יאללה בכיף, אני אומר לעצמי, לנופף אנה ואנה בסטיקלייטים כתומים זו משימה לא מסובכת מדי ככלות הכל. אלא שהקצין מציב אותי מול פתח המסוק ומפיל דווקא עלי את ההצדעה הרשמית של המנחיתים. אחי, אני שח לו בתחינה, תן לי לנופף בסטיקלייטים המטופשים האלה גם בעוד תשע הנחתות מצדי, אבל תאמין לי שאתה לא רוצה לראות אותי מצדיע לרמטכ"ל.
אלא שתחנוניי מעוררים בלב הקצין מין יצר חינוכי משונה. אתה תצדיע ותצדיע כמו גדול, הוא פוסק וחותם את דיני.

המסוק נוחת. הרמטכ"ל מגיח מולי מן הפתח. אני מתמתח ונותן את כל מה שיש לי. הרמטכ"ל מביט בי משועשע, פניו נעימות וטובות. הוא מבליע צחקוק סורר, מחייך חיוך רחב, משחרר אותי בהצדעה ומעניק לי טפיחה אבהית על השכם. קראו לו אמנון ליפקין שחק והשבת ימלאו שמונה שנים לפטירתו.

ימי לבנון: השתיל של עמית

 

חודש לפני ט"ו בשבט תשנ"ז החליט עמית - בשגרה, חייל בעל נימול כרוני בשריר היוזמה - שבכרכום ייערכו נטיעות כדת וכדין לפי הספר. כל ניסיונותיי להסביר לו שלכל הדעות מדובר במנהג ארץ ישראל עלו בתוהו. פרח הנוטעים נופף מולי במדרש חז"ל המפורסם לפיו עתידה ירושלים להתפשט עד דמשק. "ואם עד דמשק", דרש בתרועת נצחון, "עד ג'בל בלאט על אחת כמה וכמה".

בתדריך בשי"ן 88 נעצו כל המשתתפים עיניים נדהמות בעמית, שעמד זקוף וגאה עם השתיל בידיו כמו נציגה הנרגש של כיתה ב' 3 לנטיעות הבית ספריות ביער בן שמן. אבל לאחר כמה בדיחות מתחייבות שעניינן השוואות כאלה ואחרות בין העציץ מן הצומח לבין העציץ האנושי שאחז בו, אושרה עליית השתיל לקו לבנון הראשון והאחרון שלו.

בעצם בוקר החג עלינו ברוב טקס לסוללה. עמית נשא נאום קצר על מקומו המרכזי של העץ בעולם בני האדם ועל מחויבותה של כל חברה אנושית לנטוע ולו עץ אחד במקום מושבה, ויהא זה מוצב מבוטן ומפוצמ"ר בגזרה המערבית. "כי האדם עץ השדה", חתם בחגיגיות. בור קטן נחצב באדמה הקשה כצור, והשתיל הרך נטמן בתוכו מעדנות, בתפילה גדולה לצמיחה, הכאת שורשים, פריחה והתחדשות.

בתמונה: טקס הנטיעות החגיגי על הסוללה. לשמאלי (קיצוני משמאל) יושב יוני דבירי, לוחם בעמדת התצפית של המודיעין. שקט ומקצועי, מאיר פנים ואציל נפש. קצת יותר משנה לאחר מכן, בערב ראש חודש אדר תשנ"ח, יפול יוני בעמדתו, כמה מטרים מכאן, מפגיעת פצמ"ר קטלני בחרך התצפית.

את השתיל המפורסם, אגב, ניתן לראות מצד ימין למטה. מדי פעם הייתי עולה לסוללה לבדוק מה שלומו, אולם השתיל, מצדו, סירב להתרגש מהשליחות הציונית כבדת המשקל שהועמסה על ענפיו הזעירים, לא צמח בסנטימטר בודד אחד, וביישור קו מרהיב עם שגרת לבנון שלנו אף הלך והאפיר לאיטו.
אני זוכר שמלמלתי לעצמי אז, משרך דרכי בלאות במדרגות היורדות מהסוללה אל רחבת המוצב, "תכלס, מה כבר יכול לצמוח במקום הזה".

ימי לבנון: החוזה (או: שלוש הנבואות של אבירם סיסו)

 

לאן יוצאים היהודים באמריקה בערב חג המולד? למסעדות הסיניות. למה? כי זה מה שפתוח. מעין אחוות לא-נוצרים שכזו.
לאן הולך חובש מחליף במוצב תותחנים כשהסוללה מוקפצת? למטבח, לשבת עם הטבח. למה? כי זה מה שפתוח. מעין אחוות לא-מוקפצים שכזו. בינינו, מה עוד היה לי לעשות?

האמת שהתותחנים תמיד נתפסו בעיניי כחיל קצת חייזרי, למרות שהיו, כמונו, בצבא הירוק. עם המסו"ל והסמסו"ל והסמק"ש והסמפי"ק; נגמ"שי האלפ"א משוני המראה של הפגזים, שנראו כמו רכבי שלל מאיזו מלחמה עלומה עם הצבא האדום, וסיכת לוחם שנראתה בגדול כמו עוקב מים עם ברז מוגזם. כאמור, במהלך 1996-1997 היה לי העונג להתארח אצלם לעתים, כשהחלפתי את החובש שלהם.
כמי שהתגורר שנה תמימה ברצועת הביטחון הכרתי היטב את תפקידם המכריע של התותחנים בלחימה, לא רק במשימות תקיפה וריכוך אלא גם בפעולות מיסוך וחילוץ. אבל בשבתי כאורחם של שחורי הכומתה למדתי גם שמדובר בחיל ספרטני (הסמסו"ל: "אתה באמת חושב שנוציא רכב במיוחד רק כדי להביא את הציוד שלך מהגדוד? אתה לא יודע שצה"ל הוא צבא עני? [אני, בלב: אממממ...לא]. אז מה אם היה לך כבד לסחוב אותו? אתה מתארח במוצב של תותחנים ומתלונן לי על סחיבת משקלים כבדים? באמאשך?"); שליד תותח נשמעת מרגמה 120 מ"מ כמו אקדח פיקות ושהדף הירי שלו אשכרה מעיף עצמים באוויר, גם במרחק עשרות מטרים ממנו. כמו למשל את כל הצלחות והסכו"ם ממדפי המתכת במטבח של אבירם "למה לא" סיסו. הנה כי כן, אם לא די באתגרים הניצבים בפני כל טבח צה"לי באשר הוא שם - טבחים בתותחנים נאלצים להתמודד גם עם כלים מעופפים.

 פס הקול במטבח של אבירם סיסו הורכב משיר בודד שחזר על עצמו בלופ אינסופי, "למה לא" של איציק קלה. אני הבנתי אותו מאז ומתמיד כטקסט גדוש פרגונים (בבחינת "למה לא, תהנה גבר") אבל אבירם בחר לשורר, שלא לומר לזעוק, את ה"למה לא" אל חלל המטבח שלו בנימה מרירה עד מאד (בבחינת "למה לא, בוא תנחית לי עוד בומבה על הראש"). ניסיתי לומר לו שאין באמת טעם להרים כל פעם מחדש את תכולת המטבח מהרצפה ושעדיף לחכות לסוף הירי ואז לאסוף את הכל בפעם אחת. אבל סיסו, פעם לוחם בסוללה, לא יכול היה לסבול את המחשבה שכלי האוכל של רעיו הלוחמים יישקו למרצפות המאובקות ואסף אותם שוב ושוב בחזרה אל המדפים תוך כדי סינוני "למה לא" בלתי פוסקים, רק כדי לחזות בהם עפים שוב אל הרצפה במטח הבא.

בתיאום מרהיב עם פילוסופיית החיים הפסימית שאימץ - ובדומה לכמה מגדולי נביאי עמנו, פסימיסטים לא קטנים בזכות עצמם - ניחן אבירם סיסו גם בחוש נבואי בלתי מבוטל. ובמשך אותם רגעים קסומים שביליתי במטבח המעופף שלו - זכו נבואותיו, לשם שינוי, גם לקהל. ממרחק השנים אני חייב לציין שלפחות כמה מהן התגשמו אחת לאחת.

ראשית, קבע סיסו, לא יכול להיות שתותחנים ימשיכו להסתובב עם כומתה שחורה. "מה קרה, נגמרו הצבעים?!?", צעק על מחבת שניצלים נדהמת, "גם את האדום של הצנחנים מחלקים לכל מי שרוצה?! אני אומר לך, חובשוס, כל זמן שבתותחנים יסתפקו בשאריות מהשריון לא נגיע לשום מקום. ברגע שיהיה לנו צבע משלנו יגיע גם הרמטכ"ל התותחן הראשון. יודע מה? לא יודע אם רמטכ"ל, אבל סגן רמטכ"ל בטוח!".
בשנת 2000 החליפה הכומתה התכולה את השחורה בכותפות חיילי החיל. בשנת 2007 מונה אלוף דן הראל תכול הכומתה לסגן הרמטכ"ל.

בנוסף פסק סיסו נחרצות שנסיגה מדרום לבנון היא רק עניין של זמן, וזה עוד הרבה לפני שמישהו דיבר עליה ברצינות. "עזוב אותך אחי", קבע, "תראה כמה אש לחילוץ אנחנו יורים פה, כולל ממש עכשיו. על כל מארב אחד שמתקיל אותם הם מתקילים שניים שלנו. החיזבאלונים גדלו פה בשטח, למה נראה לנו שאנחנו יכולים להצליח כל פעם להפתיע אותם בחצר האחורית שלהם? רצועת ביטחון של כמה קילומטרים באמת יכולה להגן על יישובי הצפון? תעשה לי טובה. החברים במטכ"ל לא שמעו על ירי תלול מסלול? שיבואו אלינו לסוללה ונלמד אותם".
במאי 2000 נסוג צה"ל מרצועת הביטחון לגבול הבינלאומי.

ולבסוף הכריז: "אבא שלי היה מילואימניק במבצע שלום הגליל וקיבל אות מערכה על מלחמה של ארבעה שבועות, אז איך זה שאנחנו פה על רצף לחימה של חמש עשרה שנה ובכל זאת אף אחד לא רוצה לקרוא לזה מלחמה? בוא אני אסביר לך, כי כמו שאמרתי לך קודם בסוף הרי ניסוג מפה, ואף אחד לא רוצה לקרוא לתקופה שלנו מלחמה ואז להיראות כמו מי שהפסיד בה".

למטה בסוללה פסק הירי. סיסו סיים לאסוף (שוב) את כל הכלים מהרצפה, מילא סיר גדול במים להשרות בו את השעועית לחמין של שבת בבוקר, כיבה את האורות ואז נעצר ליד הדלת ואמר בשקט "אבל בסוף בסוף, זה לא משנה אם מה שאנחנו עושים פה עכשיו הוא חסר תוחלת או לא. בסוף בסוף, החברים שלי פה בסוללה לא מפרפרים עכשיו כמו אריות? והמארב שנתקל הלילה אי שם מעבר לקו האדום לא נלחם ממש ברגעים האלה על חייו? ואתם החובשים לא מכסים לוחמים בשמיכות כל שבוע? את האומץ ואת הגבורה ואת הרעות האלה אף אחד לא ייקח מאיתנו. זה ייקח זמן, אבל מתישהו יכירו גם בנו, במלחמה שלנו. אין פטנט אחר". 

התחלנו לפסוע לכיוון החדרים כשהקצין בנגמ"ש הפיקוד של הסוללה החליט להוציא פגז אחרון לקינוח. לא התקשינו לשמוע את הצלחות והסכו"ם נוחתים שוב ברעש גדול על הרצפה. "למה לא", סינן סיסו, סב על עמדו ושב למטבח.

ימי לבנון: סוכת דאוד הנופלת

 

את דאוד, גשש בחטיבה המרחבית של הגזרה המערבית, הכרתי לאורך שירותי כחובש קו בחטיבה, ועם הזמן נרקמו בינינו יחסי ידידות חמים. מעבר להיותו אדם נחמד באופן יוצא דופן, אחז דאוד במאפיין ייחודי מאד: חיבה עזה לחגים ולמועדי ישראל. "שמע, חובשוס", שח לי פעם כשישבנו על קפה שחור חזק אחרי עוד פתיחת ציר, "זה שאנחנו המוסלמים הגרלנו בקושי שני חגים וחצי זה אמנם חבל מאד, אבל זה ממש לא אומר שאנחנו לא יכולים לכל הפחות ליהנות מחגים של אחרים". אמר וקיים. חודשיים לפני חנוכה כבר היה מתחיל לחפש בתאווה רבה סופגניות בסופר. בפסח דחה בבוז גלוי אי אלו הצעות מגונות בדבר משיכת אספקה סדירה של פיתות מסליק החמץ הסודי של הגששים. בראש השנה כובד בברכת "שנהיה לראש ולא לזנב" בליל החג ומרוב התרגשות אף הרהיב עוז ושלח ידו בגפילטע פיש הצה"לי הידוע לשמצה. ובעשרת ימי תשובה בואכה כיפור הרצין, נתן עול תשובה על צווארו ומנה חטאותיו כיהודי כשר לכל דבר ועניין.

על כן אין להתפלא שכשפגש אותי בחג ראשון של סוכות תשנ"ז בירך אותי לבבית בברכת חג שמח ושאל אותי מה קורה עם סוכה ועם "הענפים היפים והלימון" (כך קרא דאוד לארבעת המינים). "עזוב, אחי", אמרתי לו, "הסוכות הזה אבוד".

יומיים לפני סוכות עזבתי את מוצב תורמוס לרגל שחרורו מהכלא בשעה טובה של החופ"ל מרובאית "חרב". מאחר ולמוצב שלי כבר עלה בינתיים חופ"ל אחר, שלח אותי קצין הרפואה של החטיבה להחליף חובש במין מוצבון גדר שהחזיקו חיילי הנדסה קרבית ושאין לי שום דרך לזכור את שמו. למען האמת, התואר "מוצב" היה גדול בכמה מידות על החושה המשונה הזו. ואם לא די בכך, הסתובבו תריסר המוהנדסים המיואשים שאיישו אותו כמוכי ירח, מיעטו מאד לתקשר, איתי או בכלל, והפגינו מידה רבה מאד (אף כי מובנת למדי) של ניתוק מהמציאות. לקח לי בדיוק חצי יום להבין שאת מצוות "ושמחת בחגך" כבר לא אקיים בהידור רב השנה.

דאוד, מצדו, סירב להפגין סימני ייאוש. "עם הסוכה תבוא גם השמחה", טפח על כתפי. "אני אשיג לך את הענפים והלימון" (לדאוד היו קשרים מצוינים עם רב החטיבה מאז שמסר לו מידע מודיעיני יקר ערך בדבר כוונתם של אי אלו גששים להוריד דורבן או שניים על הגדר ואז לצלות אותם מאחורי המטבח) "ואתה תבנה סוכה כמו שצריך ובלי חכמות".

אבל למחרת כשחזר דאוד נרגש כולו עם ארבעת המינים מצא אותי אבל וחפוי ראש. בלילה פשטה המשטרה הצבאית על המוצבון ויצאה משם עם לא פחות מחצי ממצבת הכוח. כדי לסבר את האוזן רק נאמר, שהמינים שהביאו המוהנדסים לכבוד החג לא היו הדסים וגם לא ערבות. אווירת הסוטול הכבד שנחה על ראשינו כענן קיבלה אמנם הסבר מניח את הדעת, אבל את המ"ם צדי"קים לא עניינו עניינים זניחים כמו כוננות או רשימות שמירה, ושארית הפליטה מצאה את עצמה טוחנת ארבע ארבע בעמדות. הייתי עייף ומרוט כמו טנקיסט אחרי פריסה סימולטנית של שני זחלים ולבנות סוכה היה בערך הדבר האחרון שעניין אותי באותו רגע, אבל דאוד לא ויתר, גרר אותי מהמיטה ויחד בנינו סוכה צנועה ממסגרת קרשים, חוטי ברזל, ענפי צפצפה ושלוש שמיכות סקביאס שרעדו מהתרגשות נוכח העובדה שמישהו אשכרה עושה בהן שימוש לראשונה בתולדות קיומן חסר הפשר. דאוד אף טרח וקישט את קירות סוכתנו הצנועה בכרזת "המטרה: ביטחון ליישובי הצפון" ובפוסטר על סוגי המטענים של חיזבאללה שפילח מהמקלחות.

אולם לפנות בוקר שלחה הקארמה הנוראית של סוכות תשנ"ז רוח קדים עזה שפירקה לחתיכות את סוכת דאוד הנופלת והעיפה את שרידיה עד בינת ג'ביל. בנקודה הזו אפילו אופטימיסט החגים הנצחי של החטיבה הרים ידיים. "לא נורא, עיוני", הניח יד כבירה על שכמי בעודו מוזג לי קפה רותח מהפינג'אן, "סוכות לא כל כך הצליח לנו השנה, אבל מצד שני כולה חודשיים עד חנוכה, לא ככה?".

לגמנו בשקט מהורהר מהקפה. לפתע ננער דאוד, נסוך תקווה גדולה. "תגיד רגע", אמר בהתרגשות, "נראה לך שבשבוע הבא כבר יהיה אפשר להשיג סופגניות בסופר?".

ימי לבנון: במקום בו תחרוש המחרשה

מוצב כרכום, הגזרה המערבית, 1997.

ביקורת רפואה אוגדתית מגלה שבציוד הכוננות במוצב חסר ארגז נוזלים לפי התקן החדש. מי טרח לעדכן את עבדכם, חובש המוצב, בעצם קיומו של התקן החדש? אף אחד, כמובן. האם העובדה הזניחה הזו עזרה לי לא לקבל 35 יום ריתוק? קדחת עזרה. במילון צה"ל, תחת ההגדרה "תסמונת הש.ג." תוכלו למצוא תמונה שלי אחרי המשפט, יוצא ממשרד הסמח"ט אבל וחפוי ראש.

קצין ארגון הרפואה של החטיבה, שהבין שחטפתי על לא עוול בכפי, ארגן לי להעביר חלק מהריתוק בתאג"ד החטיבתי. חדר נורמלי, ארבע מיטות וטלוויזיה, שק"ם, מכולת ביישוב הקרוב. צימר לכל דבר.

אבל ביום ארור אחד קוטעת הקפצה את אווירת הנופש. התנגשות חזיתית בין רכב משפחתי לסמיטריילר על כביש הצפון, כמה קילומטרים מערבית למפקדת החטיבה.

על הכביש אבא וילד פצועים קל. אמא פצועה קשה אך בהכרה מלאה. ילדה קטנה עם פגיעת ראש. בפגיעות ראש חשוב מאד לשמור על קשר עם הפצוע. אני שואל את האמא לשמה של הילדה. היא עונה לי, ואז, בתוך כאבי התופת מתחילה לזעוק שם אחר, גם הוא של ילדה, שוב ושוב ושוב. לא הבנתי. שיערתי שאולי התבלבלה תחת אשדות הכאב וההלם.

כמו בפגיעות ראש, מצבה של הילדה מתעתע. לרגעים נראה שתשרוד את הפציעה, אבל ההידרדרות המהירה כבר אורבת לנו מעבר לפינה. אנו נותנים את כל מה שיש לנו. מסוק מגיע ומפנה אותה לרמב"ם. מעט מאוחר יותר הולמות החדשות הקשות כצור. נכשלנו. הקטנה איננה. למן אותו יום נורא ועד היום תשוב לבקר בשחורים שבחלומותיי.

למחרת, בעיתון, מגיעה כמו בוקס לבטן התשובה לשאלת שני השמות מאמש. בת נוספת היתה למשפחה שהתנפצה אמש על הסמיטריילר ואת שמה זעקה האם הפצועה על הכביש שוב ושוב ללא חשך. היא נהרגה כמה שנים קודם לכן מפגיעת קטיושה כששיחקה בחצר הבית במושב שעל הגבול.
לפעמים אלוהים קופץ מעל הפופיק של עצמו...

בבית הכנסת של זרעית בליל שבת חורפי אחד סיפר לי בדמעות אדם מבוגר על שכניו למושב, איש ואישה צעירים שחזרו לביתם משמחה משפחתית, ספגו פגיעה ישירה של רקטת נ"ט ממארב מחבלים שחצו את הגבול ונהרגו במקום. בטרמפ שתפסתי פעם בצומת כח סיפרה לי הנהגת בקול חנוק על הפיגוע באוטובוס התלמידים בו נסעה כילדה סמוך לאביבים, שרודף אותה כצל שחור כל חייה.

עשרות עשרות אזרחים נפלו ביישובי גבול לבנון. אחינו, לוחמים על אזרחי, שלחמו לצדנו שכם אל שכם: אנו שומרים על הגבול מצדו האחד, והם, מצדו האחר, משרטטים את תוואו בלהבי מחרשותיהם וביסודות ביתם ובשגרת חייהם ובקברים הרעננים שכרו באדמתם.
נשים וגברים, זקנים וילדים רכים. לוחמים.

המילים הללו מוקדשות להם.

ימי לבנון: יום הכיפורים של סולטאן

"עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל, בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים"

ערב יום הכיפורים תשנ"ז שנה מצא אותי, בצוותא עם עוד שני חיילי מנהלה יהודים, במוצב תורמוס שבגזרה המערבית עם לוחמי גדוד 299.

יחד עם גדוד הסיור המדברי בדרום, היה גדוד 299, "חרב", אחד משני הגדודים המגזריים של צה"ל. יחידה על טהרת הלוחמים הדרוזים שפעלה בתוך או לצד יחידות כלליות בצבא המחויב לקודים יהודיים - ללא ספק קונספט מעניין. אבל החבר'ה מ"חרב" זרמו בכיף. בקידוש בליל שבת היו נעמדים כאיש אחד, כומתות שחורות על הראשים, ומכבדים בשתיקה את התפילה היהודית העתיקה שאיננה אומרת להם דבר וחצי דבר; הטבחים הקפידו לתת לחייל יהודי לערבב את האוכל לפי דרישות הכשרות של הרבנות הצבאית, ובאופן כללי לא עשו לוחמי הגדוד עניין גדול משום דבר אלא פשוט החזיקו לצדנו את הקו הסיזיפי בשקט ובמקצועיות. רק אישיו אחד היה עם "חרב", החובשים שלהם תמיד היו בכלא. אני אפילו לא סגור על הסיבות. אולי זה היה בכלל סוג של הכשרה גדודית ייחודית, אבל בשורה התחתונה נקראנו, חובשי פלוגת הרפואה הקדמית של אוגדה 91, להחליף שוב ושוב את החובשים מ-299 עד למועד בו יואילו בטובם להשתחרר ולשוב לתפקידם.

להיות יהודי יחיד במערך הלוחם במוצב דרוזי, אגב, זו חוויה מעניינת למדי. ניסיתי לנצל אתה כדי לשפר את הערבית שלי אבל החבר'ה מ"חרב" פשוט דיברו מהר מדי. למצער נטבע בז'רגון שלי, ומאוחר יותר גם בזה של משפחתי וילדיי, הביטוי "פִיל בָּטָ"שִית" (מילולית: ב/בתוך הבט"שית) כהתייחסות-ברירת-מחדל לכל דבר שנמצא ברכב: "אבא איפה האוזניות שלי?", "פיל בט"שית מקדימה ליד ההילוכים"; "רגע, איפה הארנק שלך?", "דאמיט!, נשאר פיל בט"שית בחניה". וכן כהנה וכהנה על זה הדרך.

ובחזרה לערב כיפור ההוא, אחרי דיון קצר וחד צדדי בנוכחות שני חברי המגזר היהודי הנוספים, הוחלט, חרף מחאותיי הרמות, כי די בכיפה הממוצעת שעל ראשי כדי לזכות אותי בתארים הנכבדים "רב בית הכנסת דקהילת קודש תורמוס והגלילות", "חזן המוצב" ו"האחראי הראשי על התפילות". כמשכנו של בית הכנסת נקבעה סככת אסו"ם במרכז המוצב, שבימים רגילים היתה גם בית לנאפ"ל ולחומרי ההדברה של הזבובים (עליהם היינו מופקדים אנו, החובשים במוצבים, בכובענו כ"ממונים על בריאות הצבא" ומהם היינו רוקחים מיני מלכודות זבובים מאולתרות, שהיו אפקטיביות בדיוק עד שזבובי הגזרה הקשוחים היו מתרגלים אל גרגירי הרעל ומתחילים לנשנש אותם כמו ביסלי). מאז ועד היום, אגב, בכל יום כיפור, כשהחזן פוצח ב"כל נדרי" בבית הכנסת, עולה באפי הריח המבחיל-מתקתק של רעל הזבובים במעין צימוד ריח/זיכרון שאין להשתחרר ממנו. מצד אחד, לא מאד נעים. מצד שני, כחברים בקבוצה הזו אתם בוודאי יודעים שמבין שלל צימודי הריח/זיכרון שהעתירה עלינו ארץ הארזים זהו ללא ספק אחד הקלים שבחבורה.

בתפקיד החזן, אם כן, עבדכם. בתפקיד הקהל, שני חיילים עפוצים על ספסל בודד. בתפקיד בית הכנסת, אסו"ם מוצף ניחוחות רעלנים ובתפקיד הבימה מערום שלושה ארגזי תחמושת שעליהם מונח ארגז החופ"ל. ממעמקים קראתיך ה'.

והנה אל ספסל ה"קהל" מצטרף לו סולטאן, אחד מהלוחמים הצעירים בפלוגת החוד של "חרב" שאיישה את המוצב. לרגע השתררה תדהמה קלה בשורת המתפללים הבודדת, אולם במשנהו ננערנו והתחלנו את התפילה, משערים כי הלוחם הצעיר ודאי התבלבל בינה לבין תדריך המוצב ומן הסתם יעמוד בקרוב על טעותו המביכה. אבל סולטאן לא הראה כל כוונה לעזוב. הוא אמנם היה נטול מחזור אך עקב בערנות רבה אחר מהלך התפילה, הקפיד להיעמד בקטעים שעומדים, להתיישב בקטעים שיושבים ולומר אמן בכל המקומות הנכונים.

כשהתייצבתי בבית הכנסת למחרת כבר היה סולטאן ישוב בצייתנות על הספסל, ממתין יחד עמי בדממה לחברינו לתפילה מבוששי הקום. פתחתי את פי כדי לשאול אותו סוף סוף מה לעזאזל נסגר איתו, אבל אז צפה מול עיני הבטחתו של הנביא ישעיהו "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" והחלטתי לשתוק.

סולטאן ליווה אותנו לאורך כל היום, משחרית עד נעילה, ואף שלא הוציא מילה מפיו המשיך לעמוד היכן שנעמדנו ולהתיישב היכן שהתיישבנו ולענות "ברוך הוא וברוך שמו" ו"אמן" כל אימת שעשינו כך אנחנו.

ובמוצאי היום הקדוש, כשדמיינו במחשבתנו תרועה גדולה של שופר ובירכתי את שלושת בני קהילתי ב"כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לא יִצְלָח, וְכָל לָשׁון תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי" ניגש אלי סולטאן ושאל אם בזאת נגמרו תפילות היום. כשעניתי בחיוב הגיש לי חגורת פז"ם מקופלת ואמר לי בשקט "סליחה, זה הייתי אני".

עד היום לא ברור לי מה היה בה, בחגורת הפז"ם, שהקנה לה את מעמדה הנחשק ואת שמה נוטף הוותיקות. בסופו של יום היתה זו חגורה רגילה מאד, עם אבזם זהה לחגורה הצה"לית התקנית, רק בצבע בהיר יותר. אבל בצבא, כמו בצבא, ההיגיון חתם ויתור כבר בבקו"ם, וגם אני התאמצתי עד מאד להשיג לעצמי אחת כזו. באופן מפתיע, ודאי בהשוואה למכלול הישגיי הדלים בגזרת דיגום הציוד האישי, אפילו הצלחתי.

אבל בלילה הראשון שלי בתורמוס, בעודי נם לי את שנת הלוחם שלי, סחב מאן דהוא את חגורת הפז"ם שלי הישר מתוך לולאות מכנסיי. בבוקר קמתי זועם למציאות נטולת חגורה. ארבעה ימים התהלכתי במוצב חגור בחבל כנתן שרנסקי על גשר גליניקה, עד שהחטיבה הקפיצה לי חגורה אחרת. ומה מסתבר כעת, שבועיים לאחר האינסידנט? לוחם ותיק בפלוגה שחשקה נפשו בחגורת פז"ם שלח את סולטאן לסחוב עבורו את שלי במעין מבחן ותיקות משונה. סולטאן האומלל חשש לסרב וביצע את המשימה. כשראה אותי לאחר מכן מסתובב במוצב עם חבל למכנסיי נקפו לבו עד למאד, עד שהחליט לשוב בתשובה שלמה, ולא סתם תשובה אלא תשובה יהודית מלאה לפי הספר, כמעלת בעל החגורה המקורי.

עמדתי מולו המום למדי. תיכף תגיד לי שגם צמת, מלמלתי. בטח שצמתי, השיב, מאתמול בערב ועד מחר בבוקר, בדיוק כמו שצריך.

סולטאן יקירי, אמרתי לו ברוך, קודם כל הצום נגמר עכשיו ולא מחר בבוקר. וחוץ מזה אני סולח לך בכל לבי ואתה גם לא צריך לומר לי מי שלח אותך לעשות את זה. ובגלל שהיית יהודי נאמן כל כך ביממה האחרונה, תרשה לי לברך אותך ממש במילים שמברכים אצלנו: הכל שרויין לך הכל מותרין לך הכל מחולין לך. לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלוהים את מעשיך. תזכה לשנים רבות, נעימות וטובות.

ימי לבנון: זאביק

יציאה הביתה אחרי 21 יום במוצב. יורד מהספארי בשער שבגדר הגבול. מדי א', מגולח, מצוחצח. בין הגדר לבין הציליוויזציה עוברות כמה דקות הליכה בתוך טבע פראי ונטול אדם בעליל. אין לי שום דרך לזכור מה הסיבה, אבל הייתי לבדי. צעדתי לי בהליכה קלה ומתרוננת, מתכנן לעצמי בראש את החופשה המתקרבת לה בצעדי ענק. הכוננות בצניחה חופשית ממאה לאפס. הנשק בהצלב על הגב, התיק הענק מעליו. הצולבת על החגורה. היי, מה כבר יכול לקרות?
אז זהו.

עשרה מטר מולי על השביל עומד זאב גדול ואפור, נראה כמו זכר אלפא קלאסי, ומביט בי במבט חודר מאד. אני עוצר באחת, המום. לא, באמת עכשיו?
מחליט לחכות קצת, אבל הבחור לא מראה סימני תזוזה, ואם לא די בכך אף מתחיל לנהום לעצמו מעדנות. הנשק קבור אי שם על הגב מתחת לתיק. מה עושים?

לאט לאט אני משחרר את התיק, לא מוריד מבט מהטורף. עוד יותר לאט מעביר את הנשק מהצלב לתלה-צוואר. העיניים כל הזמן על הדייט שלי, אומדות ובוחנות. בתנועות איטיות ועגולות מאד אני מוציא את הצולבת מהחגורה, מכניס מחסנית, דריכה שקטה. הדריכה השקטה המבצעית הראשונה בחיים שלי, דווקא כשלבנון בגבי. נפלאות דרכי האלוה.

זאביק ואני בסטנד אוף, קצת כמו ברחוב ראשי במערבון ספגטי. הוא אומד בעיניים ירוקות-אפורות את ההולך-על-שתיים הבלתי-מבצעי-בעליל שנכנס לו לטריטוריה. אני מעביר נצרה לבודדת, אצבע מלטפת הדק. הנשק בתלה צוואר אבל זאביק לא בין כוונות כי בכל זאת, לא צריך לעצבן אותו יותר ממה שכבר התעצבן על הבוקר.

לא יודע כמה זמן עבר. תחושת הזמן נעלמת ברגעים כאלה. אבל בסוף הבחור פשוט חתך מהשביל במנוד ראש מלכותי ונעלם לו בין השיחים.

מיותר לומר שאת ההליכות בין השער לגדוד בחודשים שלאחר מכן כבר עשיתי במוד מבצעי שונה לחלוטין. אבל זאביק לא התקיל אותי שוב. אולי, במעין אחוות לוחמים חוצת מינים, הבין ששליטה וטריטוריה הם אמנם דברים חשובים מאד שאין להקל בהם ראש כלל ועיקר - אבל בסופו של יום, אחרי הוואסאח והפאסון, כולנו, זכרי על ארבע כזכרי על שתיים, בסך הכל חיילים עייפים שסיימו משימה ועכשיו רק רוצים הביתה.

ימי לבנון: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה

"במקום בו יש חיים - תימצא גם האהבה", אמר פעם מהטמה גנדי. והלוא גם בלבנון היו חיים, או לפחות סוג של חיים.

***

קשות השמירות במוצבים. שעתיים נטו בעמידה (וזה במקרה הטוב, אם לא מוכרז בינתיים נוהל אירוע). על רדיו או גרעינים אין מה לדבר אפילו. מילא בשעות היום, מרוב העמדות נשקף אז נוף הררי מוריק המרחיב את הדעת. אבל בלילה? לילות לבנון חשוכים היו כאפלת מצרים. אם במקרה יצא לך ליפול על אמצעי ראיית לילה נורמלי, ואם הערפל טרם ירד כשמיכה על המוצב - עוד יכולת לראות משהו מחוץ לעמדה. אבל לרוב ניסו שומרי הלילה בעמדות לשמור בעיקר על שפיות דעתם. כמו מאליהן היו נשלחות אז אצבעותיהם אל חוגת מכשיר הקשר ומעבירות ל"סיאס", התדר הסמי-מחתרתי על שם אגדת הרדיו משנות התשעים, בו עלו לילה לילה לשידור-מטעם-עצמם עשרות שומרים משועממים מכל רחבי הגזרה.

ואם זרחה השמש באופק לילו של השומר, אם הציצה לרגע הקשת מבעד לעננים, אם הסתדרו כל הכוכבים בנוף האסטרולוגי של המשמרת באותו תיאום מושלם, סינכרוני - או אז היה בוקע לפתע קול נשי מתוך אפרכסת הפלסטיק השחורה, וכל חלל העמדה המבוטנת היה מתמלא רוך ועדנה ומתיקות שאין לתארן. קופידון הלבנוני היה יורה אז את חיציו בינות לתעלות הקשר ולסוללות – תחליף משובב ומרענן כל כך לבליסטיקה השגרתית של הגזרה. זוגות זוגות היו פורשים להם אל תדרים נסתרים ומוסכמים מראש, ושם, הרחק מאוזניים זרות, משוחחים ביניהם משני עברי הגדר בערגה ובכיסופים. ופעמים רבות גם היתה נבנית, אט אט וברוב חמדה, הציפייה הכבושה להיפגש זה עם זו ביציאה הבאה.

***

האדם הסביר לא היה מונה את אשר ברזני כיעד הטבעי של קופידון הלבנוני, או בעצם כל קופידון שהוא. דחוס וקצר קומה, שחור שיער ומזג – כונה ברזני בקרב רעיו החי"רניקים "הפרד", ראשית על שום מזגו ושנית מטעמים פיזיו-זיאולוגיים גרידא, שכן ברזני היה בפשטות כלבויניק של פק"לים. החברים מגבעתי העמיסו על כתפיו הרחבות כל מה שיכלו. במובן מסוים ניתן לומר שברזני היה הפיילוט המוצלח הראשון לפרויקט שילוב הלאמות בצה"ל.

אבל חיציו של קופידון ערמומיים הם, ומשננעץ אחד מהם בלבו של ברזני, אי שם בין השרשירים של המא"ג לקנה של ה-0.5, כבר לא ניתן היה להוציאו. ענבל, קראו לסמב"צית שפגש בתדר סיאס בצפון-מזרחית. מי היה מאמין שבת תמותה תצליח לכבוש בתמרון פשוט כל כך את לבו של הפרד? אבל עינינו הרואות שכך קרה. ומשכך קרה, נהפך ברזני והיה לאיש אחר. הוא הסתובב במוצב חולמני כציפור שיר, נטה שכמו לסחוב עוד יותר ציוד במארבים וכשכולנו קיללנו את מר גורלנו אחרי שמיכלי המים הגדולים פוצמ"רו למוות ונשלחנו להתקלח עם ג'ריקנים קפואים – נישא ברמה קולו המתרונן של עופר האהבים ממקלחת הג'ריקנים המאולתרת: "ענבללל, זה מצב לא נסבללל, את חייבת לחזור עוד הלילההה. הו ענבללל, הו ענבללל".

ברשימות השמירה ניסו כולם להשתבץ לפני הפרד, שהיה דופק באדיבות, דרוך געגועים, על דלת הפלדה של העמדה חצי שעה לפני הזמן. הרץ-קנקן דילג מראש על העמדה שלו. לא היה עם מי לדבר. הבחור טבע בעיניה של אהובתו עוד לפני שחזה בהן במציאות ולו פעם אחת. "אפילו קובה וממולאים היא יודעת להכין, ישתבח שמו", שח לי בעיניים מצועפות, אבא שלה כורדי, היית מאמין?". הציפייה לפגוש את אהובתו אחרי שלושים וחמישה יום בפנים הלכה ונבנתה בגופו הדחוס כפרפר מרהיב עין המחכה לפרוץ מסגור כלאו ולפרוש את כנפיו כנגד השמש.

***

וכשחזרנו למוצב ביום ראשון שאחרי מפגש האוהבים ההיסטורי, חשתי לבדוק מה שלומו של הפרד ומצאתי אותו אבל וחפוי ראש. שלושה ימים תמימים לא הוציא מילה מפיו. ביום הרביעי שלח אותי עידו המ"פ לרפא את הלב השבור. "אני חובש, לא פסיכולוג", התרעמתי. "אתה מה שאני אגיד שאתה", פסק עידו ויצא לתדרך את התשמוע. בלית ברירה עליתי לעמדה של ברזני וטפחתי על כתפו בעדינות. "מה קרה, אשר", שאלתי, "היא לא היתה יפה?". הפרד נעץ מבט לא ממוקד לעבר הואדי. "יפה, יפה מאד", מלמל. "נו? ולא מצאה חן בעיניך?", הוספתי להקשות. "מצאה, מצאה מאד", ענה רפות.
"נו, אז מה קרה??", צעקתי. ברזני שתק. "היא ספרה לי הרבה על אבא שלה", נאנח לבסוף, "פחות על האמא."

הנה כי כן מסתבר, שענבל של ברזני היתה פרי אהבתם יוצאת הדופן של שמוליק כהן, הטרקטוריסט השחום של מטע הנקטרינות הקיבוצי, וקוני ון דר האל, מתנדבת צעירה ואדמונית מהולנד. כדי לסבר את האוזן רק נגיד שקוני לא ממש נזקקה לסולם כדי לקטוף את כל הנקטרינות מהעץ. נתוני הגובה של ענבל, אם טרם הבנתם, נתרמו במלואם מהצד ההולנדי של המשוואה.
"מה בסך הכל רציתי? מישהי שתתכרבל בזרועותיי. לא דמיינתי סנטרית באליצור חולון!", זעק ברזני אל שמי לבנון האפורים והשותקים, "אם כבר אני יכול להתכרבל בזרועותיה, ותאמין לי שגם לך עוד יישאר מקום, כולל הפק"ל שלך. ואולי גם אלונקה".

"עזוב, עוד קורבן סיאס", אמרתי לעידו כשירדתי, מניד בראשי לשלילה. "אין יותר מדי מה לעשות, תן לזמן לעשות את שלו".
אבל כמה ימים אחר כך, כשעמדתי בחמ"ל וניסיתי להבין מה קורה עם השיירה, נכנס ברזני בשקט ופילח את הסרגל של התצ"אות מקופסת העטים. כשחזרתי לחדר מצאתי אותו יושב על מיטתו, מודד את עובי הסוליות בנעליו ומחשב חישובים שלא התקשיתי מדי לרדת אל פשרם. "גם אתה ירושלמי, נכון?", אמר בשקט כשהבחין בי, "תגיד, מה עם הבחור ההוא, אליק, במרכז העיר מול בניין העמודים? אתה חושב שהוא עדיין מכין נעליים בהזמנה אישית?".

ימי לבנון: בואי גלי

בדרך הביתה מהעבודה משחה השמש השוקעת את השמים לימינו באדום דם. בגלגלצ החלו להשמיע את "בואי גלי" של ירמי קפלן ושלומי קלט שעשרים שנה לא שמע אותו, מאז לבנון.

במוצב נקראו החדרים "צוללות", צרים וארוכים, עטופים שכבת בטון עבה ובלי חלון בודד לרפואה. לכל אורכם, משני הצדדים, מיטות של שלוש קומות. 18 לוחמים במסדרון צר ואפלולי. החלל הזה, שאורכו כאורך מיטתך וגובהו עשרים סנטימטרים מעל ראשך, היה בערך המקום הפרטי היחיד לברוח אליו בינות לתדריכים, לשמירות, לתשמועים, למארבים ולפצמ"רים.

את השקט בצוללת, ההכרחי כאוויר לנשימה, הפרו באופן עקבי ומתמשך שני פסקולים. הראשון היה של צעיר הלוחמים בפלוגה המסייעת של החי"ר, שבשל צעירותו עדיין הסתובב עם נשק ארוך ותכנן בקול רם במיוחד ובמונולוגים ארוכים מאד עם כל מי שרק מוכן היה או לא מוכן היה לשמוע כיצד ישים את ידו על המקוצר הבא שיתפנה. המקוצר הבא שהתפנה, מצדו, הקפיד תמיד לנחות בסופו של דבר בידיו של לוחם אחר, וכך זכו שלומי וחבריו לצוללת לשמוע את המונולוגים הללו שוב ושוב, ללא חשך.

על הפסקול השני היה אחראי הלוחם הותיק באותה פלוגה עצמה, ששמע את "בואי גלי" בלופ אינסופי שהוציא מהדעת. החי"רניקים האחרים בפלוגה לא העזו להתעמת עם בכיר הותיקים. השיריונרים ניסו להתקומם והתייאשו, ושלומי, כדרכו מימים ימימה, שכב על המיטה וספג בדממה, בורח לקסטה המוקלטת שקיבל מדימה הטען-קשר (ג'טרו טול בהופעה חיה בלונדון) שחרכה לו את הווקמן, ומדמיין בפירוט רב ובצבעים עזים מאד את השפטים הנוראים שיעשה בסליל הקלטת של ירמי קפלן ברגע שזו רק תיאות ליפול לידיו.

בסוף, כמו כדי לשוב ולהצדיק את הפתגם שהסתובב בין החיילים, 'הפצמ"ר מחפש את הסמ"ר', נהרג הלוחם הותיק בהתקפת מוצב. בתמונה של ההלוויה בעיתון ראה שלומי את חברתו כורעת מתייפחת על הקבר הטרי. בכיתוב מתחתיה קרא ששמה היה גלי והבין. בלבנון כל אחד התמודד בדרכו שלו.

שקט ירד על הצוללת. הלוחם הצעיר קיבל את המקוצר של הלוחם שנפל בצעד שייתר כארבע תוכניות מגירה מפורטות, ואת "בואי גלי" שלומי לא שמע עוד. עד עכשיו, ברכב, בתוך השקיעה האדומה, בדרך הביתה. ולמרות שחלפו עשרים שנה, זכר, מסיבות מובנות מאד, כל אקורד וכל מילה וכל ריף גיטרה. אבל את הזעם ומזימות הנקמה החליף עצב גדול, שעטפו כשמיכה שחורה.

ימי לבנון: הופעת מילואים

לפני כמה שנים ראיתי את אהוד בנאי ברמי לוי בטבריה, מסתובב בין המדפים צנום וקטן קומה עם קסקט וזקן. לקח לי כמה שניות להבין שזה הוא וחשבתי שאולי זו הזדמנות טובה לגשת אליו ולהודות לו סוף סוף על השיר ההוא שכתב לפני שבע עשרה שנה, שיר שבמובן מסוים הביא גאולה לנפשי.

אינני מדבר על השפה הייחודית של "הופעת מילואים"; על התמצית ההוויה הישראלית שבנאי מפליא ללכוד; על ההתכתבות המדמיעה, הן עם "ים של דמעות" ("אולי תביא איזה זהר ארגוב") והן עם "שיירה שלנו" ("שיירה, לאיפה את הולכת?!").

אלא על הבור שפוערת בנפש חוויית המוות המרפרף סביבך. בור שאיש לא מכין אותך אליו. הזינוק כאיש אחד מאפלולית החדרים המבוטנים בהישמע האזעקה, ואז, בשוך המתקפה, החזרה אל השקט הצורח בחדר; אל המיטה מתחתיך, שעודנה חמה. החפצים עודם מסודרים תחתיה, או מפוזרים עליה, הספר עוד פתוח, הווקמן עוד פועל, אבל האדם שחלק אתך את החלל המצומצם והאפלולי בלילות ובימים, זה שהוויית המוצב הדחוסה והאינטנסיבית קשרה נימי רעות בינך ובינו; שצחק איתך מבדיחה טובה או המליץ לך על שיר שאהב או שיתף רגש או חלק געגוע; האדם שזינק לצדך החוצה ממש לפני רגע - פתאום איננו עוד. אינו קיים יותר. נחתך באבחה מן הקיום. גם מקיומך.

שנים הסתובבתי עם הבור הזה ולא ידעתי לאן להוליך אותו. זה פשוט היה חד מדי, חותך מדי, שורף מדי. הנפש שלי לא יכלה להכיל את זה. עד שבאו אהוד בנאי ו"הופעת מילואים", עם החיילים הבאים ללא גוף והחלל שמתמלא אור נרות נשמה, ולכד במילותיו את ההבנה החמקמקה הזו, הדקה מן הדק, על רעינו הלוחמים שגופם עוד ישנו עמנו בממד אחד אך נשמתם כבר נמצאת בממד אחר וממתינה לו.

קשה להכניס תחושות טמירות ואישיות כל כך אל בין סורגיהן של מילים, אבל בשורה התחתונה השיר הזה, שיר שני הממדים - כך הוא גם ערוך מוסיקלית, אי אפשר לפספס את זה - עושה שולם בין הבור המצמית ההוא לביני.

בסוף לא ניגשתי אליו. מישהו אחר כבר עשה זאת לפניי ואהוד ענה לו בסבלנות ובמתינות וחשבתי לעצמי שבזה כבר נתמלאה מכסת חובו לבאי רמי לוי באותו יום ושגם לזמר מפורסם מותר לקנות כמה מצרכים בשקט וביישוב הדעת. אבל "הופעת מילואים" ממשיך להתנגן אצלי בכל יום זיכרון ולהעלות ארוכה, קמעה קמעה, לפצעי לבנון שלי.

ולזכרו של סגן אייל מישאל לוי, מחללי המלחמה-ללא-שם בשנות התשעים בארץ הארזים המדממת, שמפגש מקרי שלו ושל פקודיו עם אהוד בנאי על גדר המערכת הוליד הופעה מאולתרת עם "דוד ושאול" על כבש הנגמ"ש, ולימים גם את "הופעת מילואים". הוא נפל במארב חיזבאללה זמן קצר לאחר המפגש ההוא, ביום ב' באלול תשנ"ג.