שחיטה לא כשרה

קו ישר ומדאיג עובר בין ההתפרצות של בני המשפחות השכולות על ראש הממשלה ועל שר הפנים בטקס הזכרון לחללי השריפה בכרמל, לבין ההתפרצות של שבואל סחיוורסחורדר, יתום הפיגוע במסעדת סבארו, על מנכ"לית הביטוח הלאומי אסתר דומיניסיני, לבין ההתפרצות של יואל שליט וחברתו אל רחבת טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, ובמידה פחותה-אך-סמלית - גם בין כל אלה ובין נאומו המשוכתב של מדליק המשואה הרב שמעון רוזנברג, סבו של מוישי הולצברג ניצול הפיגוע במומבאי.

הקו הזה, שמקבל רוח גבית מלא מעט גורמים תקשורתיים, מעניק לגיטימציה הולכת וגוברת לפעולות של אנשים פרטיים, המחבלות הלכה למעשה, גם אם לא בהכרח בכוונת מכוון, בממלכתיות הישראלית.

שלא אובן לרגע לא נכון. יש מקום רב ולגיטימציה רבה לא פחות לבקר - ואף בחריפות רבה - את גורמי השלטון, במידה והם ראויים לכך. הן גם אני הצב"י עשיתי זאת על הבמה הצנועה הזו לא פעם ולא פעמיים. אבל דבר אחד הוא לבקר ודבר אחר לגמרי הוא לנתץ. ראש ממשלה שלא יכול להשלים נאום בטקס זכרון ממלכתי; סגנו המגורש מאותו טקס עצמו בבושת פנים; מנכ"לית של גוף ממשלתי מרכזי שמנואצת קבל עם ועדה כאחרונת הפושעות; טקס הטקסים הישראלי שנקטע בהפגנות וצעקות, ואפילו מדליק משואה שמרשה לעצמו לעשות בטקסט שניתן לו ככל העולה על רוחו - כל אלה הם סימנים המתחברים יחדיו לכדי רוח רעה המאיימת לנשב במחוזותינו.

ממלכתיות איננה מילה גסה. היא אינה מילה נרדפת לציות עיוור או להיעדר מובנה של מחאה. ממלכתיות היא כורח בל יגונה של כל מדינה חפצת חיים, אשר בלעדיו תדמם את חוסנה למוות - ודאי וודאי אם איתרע מזלה לשכון כבוד בלב קשת הסהר היורֵה. "הווה מתפלל לשלומה של מלכות", קבעו חז"ל, "שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו". ואם כזאת נאמר על מלכות של נוכרים - במלכות ישראל על אחת כמה וכמה.
כאשר כל התופעות שציינו כאן מתרחשות, הן אינן מתרחשות בואקום. עוקבות אחריהן אינספור עיניים דרוכות וחרישיות, המחפשות בנרות את הסדקים הניבעים בקירות "הישות הציונית". בתוך הקירות הללו פנימה מסתופפים כולנו. אותם יחידים העושים דין לעצמם ומקעקעים את החוסן הממלכתי של ישראל מסכנים הלכה למעשה את עצמם, אבל גם אותנו.

על מישהו, נדמה, לשים סוף סוף את הדברים על השולחן ולומר בכל ברור: גם למשפחות שכולות לא הכל מותר. גם משפחת שליט האהובה איננה נמצאת מעל האינטרס הלאומי הכללי. גם העמדה השוללת שחרור מאות רוצחים ללא תנאי היא עמדה לגיטימית בויכוח המר הניטש סביב גורלו של גלעד (ולמעשה, קיימים לה סימוכין עתיקי יומין בהלכה היהודית). גם ציבורים השוללים אידיאולוגית את המפעל הציוני צריכים לדעת את מקומם בו.
היום בו תנפנה הפרות הקדושות שנמנו לעיל את סכינן על הפרה הקדושה מכולם, על הממלכתיות הישראלית, הוא היום שבו תחל הספירה לאחור.

הליצן העצוב

גרג ג'יראלדו מת.

הוא מת לפני כמעט שמונה חודשים ולא היה לי מושג. היום עליתי על זה לגמרי במקרה. ככה זה באמריקה - מדינת ענק שבה חדשות כאלה עשויות לחלוף לך בקלות מתחת לרדאר.

גרג ג'יראלדו היה הקומיקאי האהוב עלי. קשה לי לשים את האצבע על הסיבה המדויקת לכך. לפני הכל הוא היה חכם (בכל זאת, לא כל קומיקאי מועדונים אמריקאי סיים לימודי משפטים בהרווארד). ההומור שלו היה חד ומדויק ומפתיע. הומור שקולע אל ניואנסים דקים וגורם לך לחשוב הרבה אחרי שהדי הצחוק נמוגים. היה לו גם קצב של מכונת יריה, שהפך לאחד מסמליו המסחריים. לפעמים, בהופעות, הוא היה יוצר רצפים שנמשכו דקות ארוכות, במהלכם עצר רק לנשום. וגם זה בקושי.

אבל מעבר לכך, היה בו גם אלמנט לוזרי-אנושי-חינני שכזה, מהול במין עצב חמקמק. "נו, ווטאבר", אמר פעם בהופעה במין חצי בדיחה חצי גילוי לב, לאחר שגילה בחור ישן בשורה השלישית "ווטאבר, מאן. הרי זה מה שאנחנו, לא? בשביל זה הלוא משלמים לנו, לא? בשביל שנתרוצץ על הבמה כמו קופים כדי לבדר אתכם ונתפלל שאף אחד מכם לא יירדם לנו מול הפרצוף". הבדיחה עבדה. הקהל צחק. אבל אוזן רגישה מספיק יכולה היתה לשמוע שם רובד אחר.
גם בקרב חבריו הקומיקאים דבקה בג'יראלדו התדמית של לוזר הבית, הפספוס הגדול, ולמען האמת הוא לא ניסה אפילו להתנער ממנה. אולי תרמו לכך התהפוכות הרבות שעבר בחייו האישיים (ג'יראלדו נלחם בהתמכרויות חוזרות לסמים ולאלכוהול, שפגעו קשות גם בחיי המשפחה שלו) או שמא חוסר הצלחתו למנף את הכשרון האדיר שלו להצלחה כלכלית. הוא אמנם קיבל כמה וכמה במות מכובדות בערוץ קומדי סנטרל ובאנ.בי.סי אבל איכשהו את הכסף הגדול עשו דווקא קומיקאים שלא הגיעו לקרסוליו. ככל הנראה הוא גם סיים את חייו מרושש, כי קרן מיוחדת (כך למדתי מדף הפייסבוק שלו) נפתחה בידי בני משפחה וחברים כדי לתמוך כלכלית בשלושת ילדיו הקטנים.

בסוף אוגוסט האחרון נכנסתי אקראית לאתר שלו וגיליתי שבעוד שלושה ימים הוא מופיע ביורק, פנסילבניה, מרחק שלושת רבעי שעה נסיעה מהבית שלי. הכרטיס שקניתי בבהילות הפך לאחת הרכישות הכי מוצלחות שלי בארה"ב, משאלה שלגמרי במקרה הפכה למציאות. ג'יראלדו, חיית במה, הצליח להצחיק אותי ללא הפסקה במשך שעה וחצי למרות שתשעים אחוז מהבדיחות הכרתי עוד קודם. בתום ההופעה הוא חמק מהר אל מאחורי הקלעים. כבר הייתי בטוח שאפסו סיכויי לומר לו תודה ותהיתי מה בדיוק עבר לי בראש כשחשבתי להצליח לפגוש כוכב במעמדו. אבל אז לתדהמתי ראיתי אותו ממש ביציאה מהאולם, מחייך ומחבק וחותם על דיסקים ומצטלם עם כל מי שרק רוצה. אז מצלמה לא ממש היתה לי (מי בכלל חשב על זה?) אבל למצער ניגשתי אליו, הודיתי לו בחום וסיפרתי לו כי אני עוקב אחריו בישראל כבר שנים וכי ההופעה הזו היתה עבורי סוג של הגשמת חלום. הוא לחץ את ידי וחייך חיוך גדול, אבל שביב של עצב היה בעיניו.

עשרים יום לאחר ההופעה ההיא ביורק הוא נמצא מחוסר הכרה בבית מלון בניו-ג'רזי לאחר שלא הגיע להופעה שנקבעה מראש. ההודעה הרשמית דיברה על אוברדוז של תרופות מרשם ושללה התאבדות או שימוש בסמים לא חוקיים. מה שקרה שם באמת יישאר כנראה סודם של מעטים, אבל על עובדה אחת אין חולק. גרג ג'יראלדו סיים את חייו לבד, על רצפת חדר מלון, רחוק מביתו וממשפחתו, בחברת חומרים - חוקיים יותר או פחות - שאפשרו לו להרדים את השדים, לברוח אל השקט, ובו בזמן הרסו את חייו פעם אחר פעם.
חמישה ימים אחר כך ניתקה אותו משפחתו ממכשירי ההחייאה.

להתראות, ליצן עצוב. תודה על אינספור רגעים של צחוק פרוע והנאה צרופה. הנה, סוף סוף מצאת מנוחה.

טור אורח: כמה נתונים מאחורי הקלעים של שביתת הרופאים/ ד"ר דודי הוכשטיין

בעשר השנים האחרונות שקעתי לתוך עולם הרפואה. התחלתי בשבע שנים בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים, קינחתי בסטאז' ובחינות ובחרתי להתמחות בתחום הכירורגיה הכללית. בשביל הנומנקלטורה (כלומר, הבנת המשמעות של מונחים שונים) אפרט כי סטאז' הוא בעצם שנה של עבודה מעשית במגוון המחלקות בבית החולים (פנימית, ילדים, כירורגיה, הרדמה ומיון. אלו מקצועות החובה לסטאז') תחת השגחת רופאים בכירים יותר. אחרי שש שנים של בי"ס לרפואה, עבודת גמר אקדמית, בחינות גמר וסטאז' הופכים רופאים. מכאן והלאה יכול רופא כזה לעבוד בערבים בט.ר.מ. או במד"א ולרשום תרופות. למי שמעוניין (תשעים ותשעה אחוזים) זהו הזמן להתמחות. יודגש, אם כן: מתמחה הוא רופא לכל דבר, רק שטרם התמחה בתחום מסוים.

אני הלכתי להתמחות בכירורגיה כללית, שש שנים אורכה. מתוכן אני נמצא כעת בשנתי הרביעית, במהלכה אני לומד לנתח את רוב הגוף, (למעט אורטופדיה, מוח, עיניים, אורולוגיה, לב-חזה וגניקולוגיה). זה משאיר לי בעיקר את הבטן.

עד כאן הרקע שלי. על בסיסו, ברצוני לתאר את הזוית שלי על שביתת הרופאים.

לפני הכל, צריך להדגיש, שמערכת הבריאות שלנו לא ניצבת לפני קריסה, אלא נמצאת כבר בתוכה. איך זה מתבטא ולמה?

ניקח לדוגמא אותי. בשנת 1967, כשכבשו את מזרח העיר ירושלים, הקימו מחדש את בית החולים הדסה הר הצופים (בו אני עובד) ואת המחלקה הכירורגית שלו. הרופאים הבכירים, אלו שלקראת פנסיה, מספרים כי כשהיה בא חולה למיון - היתה האחות הכללית פותחת את המנעול לחדר המיון, מרימה טלפון אל התורן והאחרון היה בא מביתו לראות את החולה. לפני כמה עשרות שנים, נוכחו לראות כי האוכלוסייה גדלה משמעותית, והחליטו להחזיק שני רופאים בתורנות בכל לילה.

בשני העשורים האחרונים, כידוע, ירושלים השתנתה משמעותית. נוספו שכונות חדשות כרמות, פסגת זאב, נווה יעקב, מעלה אדומים, שכונות ערביות חדשות וגם כל ישובי חבל בנימין. תורנים? לא טעיתם, עדיין שניים. בנוסף, האוכלוסייה היום הרבה יותר זקנה וחולה מבעבר ודורשת טיפול רפואי אינטנסיבי הרבה יותר. בתי הספר לרפואה היום מנפיקים כארבע מאות רופאים חדשים בשנה. עד לפני 20 שנה המצב היה סביר. בשני העשורים האחרונים המדינה שלנו ניצלה בזכות העלייה הרוסית הגדולה, שמילאה את השורות ברופאים 'מן המוכן'. העלייה הזו נגמרה, והרופאים הללו, שהיו ברובם אז בשנות הארבעים לחייהם, יוצאים עכשיו לפנסיה. כמות הרופאים לנפש בארץ, על כן, הולכת וקטנה משנה לשנה. כמו תמיד, המקומות בהם מתבטאת עובדה זו יותר מכל נמצאים בקצה.

זה לא סוד שיש התמחויות מבוקשות יותר ומבוקשות פחות. בעבר, היה זה כבוד להיות מומחה לרפואה פנימית או כירורגיה. אתה מטפל באנשים עם מחלות מסכנות חיים ומציל אותם. כיום, המצב כבר לא כך. המקצוע הרפואי הלך בדרך כל הארץ. האידיאלים נמחקו וכולם מחפשים את העבודה המרוויחה עם החולים הקלים. קל יותר לטפל בבעיות שלא מסכנות חיים, והכי קל לטפל בבעיות שמשרד הבריאות לא רואה כבריאותיות בכלל (ועל כן - בצדק - לא מוכן לממן את הטיפול בהם) ואשר בהתאמה הופכים נחלת הרפואה הפרטית.

נמצא, לכן, כי ההתמחות המבוקשת היום ביותר היא פלסטיקה. באופן פרדוקסאלי, מקצוע שדומה יותר לקוסמטיקה מאשר לרפואה קלאסית, ואשר אין לו השפעה אמיתית על חייו של האדם אלא רק על אורח חייו, הפך למקצוע המבוקש ביותר. לנתח חולה עם חסימת מעיים, שעשוי למות מחר אם לא תטפל בו, כבר לא נחשב יותר. נכון להיום, ההתמחויות הכי פחות מבוקשות הן אלה בהן קשה או אי אפשר לנהל קליניקה פרטית: פגיה, הרדמה, טיפול נמרץ, כירורגיה כללית וכירורגיה פנימית.

אנו עדים לכך שיותר ויותר תלמידים מצטיינים מבית הספר לרפואה שלנו הולכים למקצועות כמו עור, פלסטיקה ואורטופדיה. אנחנו עובדים קשה מאוד על גיוס של כוחות רעננים לשורותינו, אבל אנשים, מסתבר, לא פראיירים. כך, בעוד עשר או עשרים שנה - כשתחפשו כירורג כללי לצורך כריתת כיס מרה, מעי גס, או קיצור קיבה - תתקלו בעיקר באנשים שלמדו רפואה באוקראינה, רומניה, ירדן או מצרים.

לדעתי, הבעיה הזאת היא הבעיה הקשה מכולן. אם לא נדע לפתור אותה בזמן, אנחנו עתידים למצוא את עצמנו נוסעים להיות מנותחים במה שנקרא 'תיירות מרפא' בבתי חולים פרטיים בהודו.

מעבר לכך, יש שתי בעיות.

1. התמחות:

התמחות היא תקופה לא קצרה בחייו של הרופא. עבורי היא נמשכת שש שנים. עבור רופא משפחה - שלוש. אף פעם לא פחות מכך. בתקופה הזאת אנחנו עוסקים בשני דברים. עבודה שגרתית שמתחילה סביב שבע בבוקר ונגמרת בין ארבע אחה"צ לשבע בערב. חמישה ימים בשבוע. ותורנויות. תורנויות צריכות לכסות את כל החודש, כולל שבת ומועד, וכמותן תלויה בכמות המתמחים שיכולה לכסות עליהן. יותר מתמחים, פחות תורנויות.

כאשר יש התמחויות פחות מבוקשות, יש פחות תורנים, והם עובדים יותר קשה. אצלנו מגיעים לעשר תורנויות בחודש. תורנות פירושה, שאחרי יום עבודה בן תשע שעות מתחילה תורנות של שלוש עשרה שעות נוספות. ביום חמישי האחרון התחלתי תורנות בארבע אחרי הצהריים. נכנסתי לחדר ניתוח. חצי שעה אחר כך ניתחתי חולה שנשלח מטיפול נמרץ, שני חולים עם חסימת מעיים ושלושה חולים עם אפנדיציט. הניתוח האחרון נגמר בשבע ושלושים בבוקר. לא ישנתי דקה. בנסיעה הביתה הדלקתי את הרדיו בשיא הווליום ושרתי איתו בכל רם, ובכל זאת נרדמתי בכל רמזור בו עצרתי. זכרו, שעתיים לפני כן ניתחתי חולה באותו מצב ערנות.

2. שכר:
אין מה לעשות, רופאים הם בדרך כלל זן של אנשים שלא אוהבים לחיות רע. זו האמת. הם אנשים שלמדו שבע שנים רפואה ושש שנים התמחות וחושבים שמגיע להם שכר עבור זה. הם רוצים עוד כסף. לכן, הם בוחרים באחת מכמה דרכים: עזיבת המקצוע לטובת עבודה בחברות הייטק וביוטכנולוגיה, הזקוקות ליועצים רפואיים; ירידה מהארץ לטובת החוזים השמנים בארה"ב, קנדה, אירופה או אוסטרליה; עזיבת בתי החולים לטובת עבודה בבתי חולים פרטיים (כמו אסותא, הרצליה מדיקל סנטר ועוד); עבודה בבתי חולים חצי פרטיים עם שר"פ (כמו הדסה או שערי צדק) או באין מוצא התאבדות. בהתאמה, מי שנשאר לעבוד בבתי החולים הציבוריים הם הרופאים הנחשלים יותר או האידיאליסטיים. או גם וגם.

המשכורת המשולמת בבתי החולים הציבוריים עבור עבודת השגרה היא מעליבה. שום מילה אחרת לא תגדיר זאת טוב יותר. המשכורת העיקרית שמתמחים מרוויחים היא מתורנויות הלילה. המשכורת העיקרית שהמומחים מרוויחים היא מכוננויות לילה או מעבודה מקליניקה פרטית אחרי שעות העבודה. משרד האוצר, שאומר כי רופאים מומחים יכולים להשלים הכנסה בקליניקה הפרטית - הוא לדעתי פושע. לא פחות מכך. למה שרופא לא יוכל להשתכר בכבוד מעבודה אחת? למה מובן מאליו שהוא צריך לעבוד בערב, בעוד שמורה שמנקה חדר מדרגות בערב כדי להשלים משכורת מרוויח כותרות בעיתונים על כך? ההבדל היחיד הוא שהמורה מרוויח בניקיון חדר מדרגות יותר כסף לשעה מאשר אני מרוויח לשעה בעבודה במיון בלילה.

אז כן, הכי קל לאוצר להתעלם מחוסר התקינה, מחוסר התקצוב למחלקות בבתי חולים, מהזדקנות האוכלוסייה והרופאים, מהעדר בנק של תלמידי רפואה לעתיד ומאורך התורנות ומספר התורנויות לחודש; להתמקד רק בתלוש השכר הסופי של מנהל מחלקה כל שהוא ולומר שבעצם מדובר בעיצומים על רקע הסכם שכר קיבוצי חדש או ברופאים תאבי בצע.

מה שמטריד אותי יותר מכל, הוא שעמדת המוצא של ההסתדרות הרפואית בדבר תוספת של חמישים אחוזים לשכר הם תביא לכל היותר לפשרה בנוסח העלאת שכר בעשרים וחמישה אחוזים ותו לא. לא תהיה הגדלת שכר דיפרנציאלית למקצועות במצוקה ולפריפריה. לא תהיה הגדלת תקינה של מתמחים. לא יהיה פיתוח של התחום הפרה-רפואי (שקיים כבר בחו"ל) של 'עוזר רופא' שתפקידו לבצע את כל עבודות המנהלה שרופא לא צריך/מסוגל לעשות בעצמו.

וכמו תמיד, גם כאן. ימצאו את הפיתרון הקל. ויחכו...

לקראת יום הזכרון לחיילי צה"ל, תשע"א: על "ריבונו של עולם"

מזה שנים רבות נתייחד אצלי "ריבונו של עולם" מבין שלל שירי הזכרון. תפסו אותי החספוס שלו, הישירות, האופן בו משתקפת בשיר התמונה האמיתית של מוראות המלחמה. כי מלחמה, ודי לגעת בשוליה כדי לדעת זאת, היא עסק כאוטי, אכזר ומלוכלך, והרבה יותר משיש בה הירואיקה ואצילות - יש בה בלגן נוראי ובלבול וחוסר אונים מצמית ומוות שקוצר אקראית את קצירו וגופי אדם שפוגשים חומרי נפץ ומתרסקים ונשרפים ומתאיינים. מלחמה היא גהינום. אם נשתמש בדימוי קולנועי, היא נראית הרבה יותר כמו סצנת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין" מאשר סצנות הגבורה הסכריניות של סרטי המלחמה הקלאסיים. ואם נשתמש בדימוי מוסיקלי, היא נשמעת כמו המוסיקה של "ריבונו של עולם", בעיבוד המטלטל של ברי סחרוף ואורן לוטנברג.
לאחרונה זכה השיר לכבוד מחודש כאשר נבחר לחתום את הסדרה "שעת נעילה" של תאגיד השידור הציבורי.

בשורות הבאות אציע את הניתוח שלי לשיר - שנכתב לפני המלחמה ולצד שיר אחר של חזק ("בבכי אותי תקצור") מנבא את מותו ממש. בארי חזק נפל חלל במלחמה ואין אתנו יודע אמיתות כוונותיו. על כן, אין כאן אלא נסיון לגשת בענווה אל המילים, וככזה יש לראותו.

אַנָּא, הַגְבֵּר עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
כָּאן אֲנִי לא שׁוֹמֵעַ, לא יוֹדֵעַ
הַאִם שׁוּב תָּקַעְתָּ פֶּרַח בַּרְזֶל בְּדַשׁ הָאַנְטֶנָּה
אַתָּה עָדִין כָּל כָּךְ
לָמָּה אַתָּה כּה רַכְרוּכִי
לָמָּה אַתָּה תָּמִיד אֶזְרָחִי
הַאִם אֲנִי נִשְׁמָע הֵיטֵב, עֲבוֹר,
עֲבוֹר גַּם אַתָּה נִשְׁמַע קָטוּעַ
אַתָּה נִשְׁמַע פָּצוּעַ, אַתָּה
בָּעֵמֶק מְאֻרְגָּן הֶקֵּפִית
הָרִים וְכִנֶּרֶת אַחֶרֶת

ראשית אומר, כי כותרת השיר, "ריבונו של עולם", מהווה לדעתי אבחנה חשובה בהבנתו, מאחר והיא מצביעה ישירות על מושאו; היינו, על מי שהשיר, מתחילתו ועד סופו, פונה אליו. 

בתחילת השיר חזק מתייחס אל אלוהים כישות קיימת, נוכחת ורלוונטית, ומבקש ממנו להגביר את אותותיו, שאינם נשמעים עוד בשדה הקרב העשֵׁן והכאוטי. מהו פרח הברזל בדש האנטנה? אולי "פרח ברזל" מסמל צורת חור יציאה של קליע הפוגע במתכת, הנראית כמין עלי כותרת של פרח. הקליע שפגע בבסיס אנטנת הקשר שבין חזק לאלוהיו, לפיכך, משתק אותה ומונע תקשורת דרכה.

התארים "עדין", "רכרוכי ו"אזרחי" מבטאים את התסכול של חזק מהסתר הפנים של אלוהים; את חוסר יכולתו להבין או לקבל מדוע הוא אינו מתערב ומטה שכם להילחם עם בני עמו, הנמצאים בין המצרים. בבית הבא כבר ייאמרו הדברים מפורשות "מדוע איך מזוחלם, מדוע אינך נלחם?". הלוחם הניצב בעין הקרבות קורא לאלוהים לעזרה ברשת הקשר אך האחרון נשמע קטוע ואף פצוע, ובהתאמה - איננו יכול להושיע את בניו.

"הרים וכנרת אחרת": חזק היה בן קיבוץ אפיקים ובוודאי הכיר את הכנרת היטב. במלחמת ששת הימים לחם גדודו בירושלים בכלל, אך בהינתן שאת השיר הזה חורז כבריח מוטיב נבואי ברור, אולי חזה מערכה נוספת בהרי הגולן שמעל לכנרת "אחרת", בוערת ועשנה, כפי שאמנם קרה. כמה שנים מאוחר יותר (חזק עצמו נלחם ונפל בסיני). 

אָנָּא הוֹדַע עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
בַּמַּכַּ"ם לא רוֹאִים אֶת פָּנֶיךָ
מַדּוּעַ אֵינְךָ מְזֻחְלָם
מַדּוּעַ אֵינְךָ נִלְחַם
הַאִם לִשְׁלוֹחַ אֵלֶיךָ סִיּוּר מְמֻנָּע
אֲנִי מָלֵא אֱמוּנָה
שֶׁלּא יַגִיעַ וְלא יַחֲזוֹר
פֶּצַע שָׁחוֹר 

חזק מבקש כעת "הודע עוצמת אותותיך", "הודע" ולא "הגבר", כי כרגע הללו כבר אינם נשמעים עוד. אלוהים אף אינו נראה על מסכי המכ"ם המשקפים את תמונת הקרב. המשורר אף מציע לשלוח תגבורת לאלוהים, אם כדי לסייע בידו (במעין עקיצה סרקסטית; ביטוי לאכזבה של חזק ממה שנראה לו כחולשתו של אלוהים, הנזקק כביכול בעצמו לתגבורת) ואם כדי להעירו מתרדמתו. ויחד עם זאת, בשלב זה חזק עודנו "מלא אמונה" שבסופו של דבר יינער ריבונו של עולם ויעצור את הקטסטרופה המאיימת לשוב ולהתרחש בשנית, זו שחזק מכנה "פצע שחור". 

אָנָא הַחֲלֵשׁ עָצְמַת אוֹתוֹתֶיךָ
אֲמִירֵי הַבְּרוֹשִׁים לְעֵת עֶרֶב
לַשָּׁוְא לַוֹאֲטִים שְׁמֵךָ
וְכוֹכַב הַצָּפוֹן הַבּוֹדֵד
אָנָה יְנַוֵּט אֶת צְבָא עֶגְלוֹתֶיךָ
לְאָן הוּא יוֹבִיל בָּהֶן אֶת...
אָנָא, עֲצוֹם אֶת עֵינֶיךָ
עַכְשָׁו אֲנִי שׁוֹמֵעַ. רוּת
אַתָּה יָכוֹל סוֹפִית
לָמוּת
אָב שַׁכּוּל, אֲנִי כְּבָר לא מַרְגִישׁ
דִמְעוֹת הַחוֹרֶף עָלֶיךָ יַגִּידוּ קַדִּיש

בבית השלישי הייאוש משתלט והאמונה הולכת ודועכת. "החלש עוצמת אותותיך", לא בשל העובדה שהללו נשמעים ברמה אלא דווקא מאחר ולמפרע התגלה כי אינם קיימים באמת. חזק, שעד לרגע זה היה "מלא אמונה", ובהתאמה שב ותבע במפגיע את התגלות האלוהים לבני עמו הנכתשים בשדות הקרב, הולך ומדמם את אמונתו ואת תקוותיו. הקריאה לאלוהים היתה למעשה קריאת שווא, או קריאה לשווא. צבא עגלותיו, גרמי השמים, עומד כעת מיותם, באין מנהיג.

"אנא עצום את עיניך". אלוהים הולך ומתאיין בתודעתו של חזק. "עכשיו אני שומע", ודאי לא את האותות, שהלכו ונמוגו. ייתכן, לכן, כי "שומע" בא כאן בהוראת "מבין". חזק מבין כי קריאתו הקודמת לאלוהים היתה חסרת טעם, אם כיון שאינו באמת קיים ואם כיון שנותר מרוחק, אדיש.
האב השכול הוא להבנתי אלוהים עצמו, השוכל את בניו במערכה. "אני כבר לא מרגיש" עשוי להתפרש כאובדן רגש האמונה, או כמטאפורה להדרדרות קשה במצבו הנפשי של חזק, כפצוע המאבד את התחושה בגופו.

דמעות החורף הממשמש ובא יגידו קדיש על אלוהים עצמו, החדל מלהתקיים עוד בתודעתו של המשורר. מוראות המלחמה שחזה הביאו את חזק לאמירה קשה ונוקבת על מותו של אלוהים כפי שהכירו והאמין בו. הדו-שיח הישיר והנוקב שערך עם אלוהיו מסתיים באבחה חדה של ייאוש וחדלון.

בארי חזק נפל בקרב בסרפאום ביום כ"א בתשרי תשל"ד. "אבי השותק, המלא צעקתו", כתב כמתנבא לפני המלחמה, "...הנני מכאוביך העתידים לבוא... כי בדמעה אותי זרעת, ובבכי אותי תקצור".

מוצאי יום השואה תשע"א: הרהורים

בסרט הטלוויזיה "המרד" (Uprising) של ג'ון אבנט על מרד גטו ורשה, יש סצנה מהפכת קרביים. כאשר שרידי הלוחמים מן הגטו מנסים להימלט מחורבותיו הבוערות דרך תעלות הביוב, דוחפים הגרמנים ביעילות אופיינית צינורות מים אל פתחיהן, כדי להציף את התעלות על האנשים הנמלטים שבתוכן. מפלס המים בתעלות עולה עוד ועוד, ופליטי הגטו נצמדים אל תקרתן כדי לשאוף אויר. בתוך ההמולה שומטת אחת הנשים את תינוקה בתוך המים. מיד צוללים הלוחמים לחפשו. מגששים בידיהם במים העכורים, פחד ואימה בעיניהם הקרועות. לבסוף הם מצליחים למשות אותו מן המים ולהחזירו, צורח בבכי, לחיק אמו.

תינוק יהודי בן יומו, אשר אין לו מקום בארץ כולה להסתתר בו. גם לא סדק צר של אויר בתעלת ביוב מצחינה ההולכת ומוצפת בידי הציידים הנחושים הרודפים אחריו לרצחו נפש. אם תרצו, תמצית היסוד הבלתי נתפס בשואת יהודי אירופה, מקופלת בסצנה קולנועית בודדת בת חצי דקה.

במרכז התמונה הזו, שהרכבנו לכבוד יום הולדתו השבעים, נמצא צילום של אבי מן המחבוא בהולנד. ילד. פעוט. אולי בן שלוש. נרדף כחיה בידי ציידי אדם. "אז מה אתה מציע, שנזרוק אותו בחוץ? שנסגיר לגרמנים ילד בן שלוש?" הטיחה מריה ואן דר בֶּרְח - חוואית נוצריה, חסידת אומות העולם אשר אין בנמצא מילים שתוכלנה לתאר את אומץ לבה ואצילות נפשה - כלפי הכומר של הכפר, שבא ליידע אותה באדיבות הולנדית טיפוסית ובדאגה כנה על כך שאף אחד לא באמת קונה את סיפור הכיסוי לפיו הפעוט כהה העור ושחור השיער השוהה בחוותם הוא ילד אינדונזי, כמו גם לשוב ולהבהיר לה מה צפוי לה, לבעלה ולששת בנותיהם אם ייתפסו בידי הגרמנים, אשר בעולם החדש שיצרו אין מקום לילד יהודי בן שלוש, לא על פני האדמה ולא במרתפים ובסדקים שמתחתיה.

סביב תמונת אבי פזורות תמונות נצחונו - נצחוננו. לפעמים זה מרגיש לי כמו נחמה, ולפעמים כמו נקמה, ולפעמים כמו נס, ולרוב כמו נצחון.
ולפעמים אני מתרכך, ומנסה להתרכז בעתיד ובנצחון רוח האדם, זו שאני משתדל כל חיי להאמין בה.
אבל יש בי גם צד אחר, קשה כצור. ובו בוער בי זעם בלהבה משתוללת, מאכלת. ובו בהולם לבי אני שונה וחוזר ושונה: אין סליחה, ואין מחילה, ואין כפרה - עולמית. לעולם לא אשכח. ולעולם לא אסלח.