והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום שבת, 28 בנובמבר 2015

אמיר גוטפרוינד, 1963-2015

לפני כמה זמן הזדמן לי לעבור בארומה בכרמיאל וראיתי שם את אמיר גוטפרוינד יושב וכותב. הוא היה רזה וכחוש מאד וידעתי עוד קודם שהוא חולה ורציתי כל כך לגשת אליו ולומר לו תודה רבה על הספרים היפים שכתב, ובייחוד על "שואה שלנו" שאהבתי יותר מכולם.
אבל הבושה הכריעה ולא ניגשתי. וגם בפייסבוק לא כתבתי לו למרות שהיינו חברים שם תקופה ארוכה יחסית.
ואמש הוא נפטר. ולא שהוא היה צריך את התודה שלי כדי לדעת איזה סופר הוא היה ואיזה אדם הוא היה. כואב לי שלא ניגשתי ושלא כתבתי בעיקר עבורי. כי רציתי להודות לו ולעודד אותו ולאחל לו רפואה שלמה וכעת כבר אין למי ואת מי.
אחרית דבר, כבלי הגוף הותרו, והנשמה הגדולה והמקורית והססגונית הזו עפה חופשייה ומשוחררת. ואולי בעולם הטמיר והעלום ההוא אמיר מתאחד עכשיו עם נטע, אשתו. והלוואי שטוב לו עכשיו.

נוח בשלום, איש יקר. תודה על שנגעת בנשמתי.