(קליפורניה)
קליפורניה צומחת לנגד עינינו לאט לאט. כשאנו חוצים אליה את הגבול
מנבאדה היא מדבר שממה, הלוא הוא מדבר מוהאבי, זה שג'ק באואר טס אליו להטיל בו את
הפצצה הגרעינית שמצא ב "24". ראסמי, במדבר האימתני הזה אתה יכול להטיל
לך בכיף כמה וכמה פצצות כאלה ולא נודע כי באו אל קרבו.
ואז, לאט לאט, מתחילות לצמוח גבעות, ועליהן אורנים וברושים, והירוק מתערב עם צהוב
העשב הקמל תחת השמש הקליפורנית הקופחת, ופתאום גם קליפורניה - כקולורדו לפניה -
מתחילה להזכיר מאד את ישראל, ובהתאמה – הולכת ומתייפה עוד ועוד ונגד עינינו.
1. בפארק הלאומי קינגס קניון כבר ממש מרגישים כמו בגליל התחתון. צוקים כמו בארבל, קניון כמו בנחל בית הכרם (רק עם מים במקום שפכים – שינוי מרענן) וחורש טבעי כמו בהר מירון. גם הפיתולים המטורפים של הכביש מזכירים אחת לאחת את הבחילות של הכביש מראש-פינה בואכה צפת. אבל אז מתערבב קינגס קניון עם הפארק הלאומי סקויה. בהתחלה היערות בפסגות צוקיו עוד מתחפשים ליערות רגילים, אך לפתע – כמו משום מקום – צצים להם ילידי הענק. עצי הסקויה פשוט לא דומים לשום דבר אחר מעולם העצים. למעשה, הם נראים כלקוחים מעולם הצומח של כוכב פנדורה, ההוא מאווטאר. כבירים וזקופים הם מיתמרים אל על וגורמים לנו להרגיש כמו יבחושים קטנים. החיים והמוות מתערבבים בנונשלנטיות בעולם המופרע והקסום של הסקויה. גזעי ענק של סקויות שהלכו לעולמם מוטלים באי סדר בינות לאחיהם בני ה-2000 שנה שעוד ממשיכים לצמוח ולהשתרג מעליהם בשורשי גודזילה פראיים.
אה, ולקינוח ראינו סוף סוף דוב. אבל כמה שניות אחר כך כבר התקרב אליו איזה היפופוטם אמריקאי עם מצלמה והבריח אותו אל מרומי העץ הקרוב.
2. כולם אמרו לנו שסן פרנסיסקו מדהימה ביופיה, ואין ספק שהיא אכן יפה, אבל נדמה לי שחלק מהכתרים המפוארים שנקשרו לה קשורים גם לעובדה שאיתרע מזלה להיות סמוכה לאוקלנד הכעורה להחריד. סן פראן קיבלה אותנו במזג אויר ינוארי בעיצומו של אוגוסט - עם קור כלבים וערפל סמיך שהגיחו ממי הפאסיפיק הזורמים במפרץ שלה - וככזו הרוויחה מיד את עוינותי (אם כי זו פגה חיש מהר, יש להודות, לאחר ארוחה טובה ב"סברה", המסעדה הישראלית הכי טובה שיצא לנו לדגום עד כה ביבשת. אם תרצו גם אתם לבוא בשעריה, תאלצו לחפש אותה מכל המקומות דווקא בלב הצ'יינה טאון). גם הדודג' הסחוטה שלנו, אגב, לא ממש הבינה מאיפה צצו לה עליות וירידות מטורפות כאלה ועשתה קולות של מרד.
אבל ביום למחרת כבר התפזרו הערפילים, השמש יצאה והעיר נגלתה לעינינו בפני הדייג המחוספסים והסוחפים שלה. הסתובבנו לנו ברציף פישרמנ'ס, היכן שמאות התיירים זוללים מרק מוקרם שנמזג לקערית לחם, ולאחר מכן מאות שחפים דשנים זוללים את הקעריות עצמן; שלשלנו עשרות קוורטרים לתצוגות המרהיבות והעתיקות של מוזיאון סן פרנסיסקו למכונות שעשועים ששוכן ממש על קו המים והצטלמנו עם פרחים צהובים בשיער (כמצוות השיר ההוא של סקוט מקינזי) אל מול האי אלקטראז – אשר נוכח המזח הצבעוני והשוקק נראה לפתע הרבה פחות מאיים.
לקינוח הבלתי נמנע שמרנו את גשר שער הזהב היפהפה, השוכן כמעט דרך
קבע בתוך ענן גדול, ונמתח ברוב הדר בין סן פרנסיסקו לבין מחוז מארין הצפוני לה.
אין מה לומר – בסיכומו של דבר אין ספק שסן פרנסיסקו אוחזת בקסם מיוחד. צדק אריק
איינשטיין.
3. צפונית לסן פרנסיסקו שוכנת לה "ארץ היין" של
מרכז-צפון קליפורניה. מלבד גפניה המשובחות אוחזת ארץ היין גם במעלה משמעותית נוספת
– מעיינות חמים למכביר. חמוש בחווייה האלוהית ההיא מקולורדו חשתי לתור אחר הללו
במלוא העיזוז. אבל ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לא הותירה לי אפשרויות לנצל, כי
מפה לשם מסתבר שכל מעיין כזה הצמיח מעליו "מרכז בריאות וספא" נובורישי
ומעצבן. "אההה, אז בוא ואגלה לך סוד", לאט באוזניי אנדרו, סטלן הבית
מהמוטל שלנו ביוקאיה, "בהרים יש מעיין אחד סודי עם כניסה חופשית! אבל זה לא
הכל, מאן! זה מעיין מטורף. הטמפרטורה של המים משתנה בו כל הזמן, אפילו תוך כדי
שאתה יושב בו". ווווווואו!
אך כשבאתי לטפס אל גן העדן האבוד עצר אותי מטייל שבא ממול עם חדשה
מהפכת-קרביים משהו. המעיין נסגר. ולמה נסגר? כי מסתבר שהטמפרטורה ההיא שאנדרו
סיפר לי עליה איבדה בשלב מסוים את גבולות הטעם הטוב והמוסר, והמעיין אשכרה בישל
כמה טובלים, כלובסטרים אנושיים, למוות. לא פחות!
ומכל מקום, סוף טוב הכל טוב, כי באדיבות המטייל ההוא מצאתי מעיין
נוסף, שעל אף שהיה קרוב מאד למדרגת פינג'אן בעצמו - הצלחתי לשרוד אותו בחיים,
ולזכות בעוד אחת מהחוויות המופלאות הלו, שבסופן אתה יכול להרגיש איך הגוף שלך אומר
לך תודה.
4. בדרך לאוקיאנוס קליפורניה כבר חושפת לנגד עינינו המשתאות את כל יפעת הדרה. הנופים מתחלפים במהירות מסחררת ומעתיקים את נשימתנו. הגבעות המוריקות עם שורות הגפנים המשתרגות עליהן בכיף פינו לפתע את מקומן ליערות מהאגדות – ירוקים ולחים ופראיים ומסתירים את עין השמש בעלוותם המתפרצת. ולאחריהם, כמו משום מקום, הגיח ערפל סמיך וצונן, שיחד עם הנהרות המתקבצים מן ההרים אל לגונות ענק - בישר לנו את הגעתנו, אחרי שלושה וחצי שבועות של שכרון חושים, אל הפאסיפיק!
הפאסיפיק של צפון קליפורניה כל כך שונה מהאטלנטיק שהתנוצץ בעליזות באלף גווני טורקיז לנגד עינינו בפלורידה ולאורך שרשרת איי הקי'ז. כאן הוא מתגלה אלינו בחשרת ערפל כבדה ובגון אפור לבנבן, עם גלים פראיים המתנפצים אל סלעי הענק שפיזר הצייר הגדול למכביר על החוף. אבל גם כאן, כמו בסן פרנסיסקו, בהמשך הדרך יוצאת השמש, וכבר אנו מוצאים את עצמנו יושבים על החול השחור (כן, כאן הוא שחור), מפטפטים עם פרנקו, שהגיע לכאן מפורטוגל ושולה לו בכיף סרדינים לעשרות ולמאות מבין הגלים השוצפים; עושים שלום לשקנאים ולכלבי הים המתחרים עם פרנקו על השלל, זוללים תותי בר שקטפנו במדרון היורד אל החוף ולא שוכחים להצטלם עם השלט שהכינה חגית עם הילדים לכבוד חגיגות השלמת חצי המסע.
בהמשך מחכות לנו אורגון וואיומינג, דקוטה הדרומית ואילינוי. הישארו בסביבה.
* מבחר תמונות תוכלו למצוא כאן (בגרסת "המיטב" - כ-60
תמונות) או כאן (בגרסה המורחבת - כ-200 תמונות).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה