אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה שניה בסדרה

בארי, בה אני מתארח אחר כבוד, היא עיר נמל על חוף הים האדריאטי. מרכז העיר שלה, סמוך מאד לקו המים, מרשים ויפה, ובארי וֶקִיָה, בארי העתיקה, ציורית ומלאת חן. כבר ברמזורים הראשונים אני מקבל את השיעור הראשון בקורס שילווה אותי לאורך המסע האפולייני שלי, שכותרתו "צפון איטליה ודרומה: מגף אחד – שתי מדינות". שכן זאת יש לדעת, אין בין דרום איטליה לצפונה אלא שיתוף השם בלבד. למעשה, בני אפוליה דומים הרבה יותר לנו מאשר לאחיהם בוונציה, מילאנו, רומא או פירנצה. למען האמת זה לא מפתיע במיוחד. ככלות הכל, אנו והם משכשכים רגלינו באותה אמבטיה ים תיכונית מהבילה.

ליד הנהגים בבארי נראה הנהג הישראלי כחנון בריטי מעונב לכל דבר וענין, וג'וזפה מכניס אותי מהר מאד לעולם עלבונות הכביש הדרום איטלקי על מנת שאוכל להטות שכם אליו ולהשיב מלחמה שערה (העלבון הראשון: "קוֹרְנוּטוֹ!", ומשמעו, מסתבר: בזמן שאתה חותך אותנו על הכביש אשתך בטוח מצמיחה לך קרניים בבית).
בית הכלא של בארי נמצא בתוך העיר וכשאנו עוצרים ברמזור הסמוך אליו אנו מבחינים באישה אוחזת בשלט גדול וצועקת שוב ושוב אל מעבר לחומה "לואיג'י רוסו, לואיג'י רוסו, נולד לך בן!, תגידו ללואיג'י רוסו שנולד לו בן!!".

אם תכננתי לנוח מעט בחדר רחב הידיים שהקצה לי ג'וזפה בביתו הנאה בפרברי העיר, הרי שמהר מאד באתי בשערי השיעור השני בקורס שלי: האפוליינים לא אוהבים לשבת בבית. כמה חברים מתארגנים ללכת לחוף הים ולא יעלה על הדעת שלא אטבול עמם מעדנות במימי האדריאטי כל עוד הלילה טרם ירד. החוף שלנו נמצא בקצהו של כביש הרוס, שבתים לבנים ומתקלפים בזוקים לימינו וביתנים כחולים ועליזים לממכר בירה ותירס פזורים לשמאלו. המים צלולים מאד, עדיין קרים מעט. תוך כדי שכשוך, חברי הקהילה שאתנו לא מפסיקים לדבר אוטוסטראדה בשפה השירית הנפלאה הזו, השגורה על אוזני מבית אמא. ככלות הכל הערב עוד צעיר וצריך לתכנן מספיק תכניות, שלא נגיע הביתה מוקדם מדי חלילה. 

ההחלטה אודות זהות בילוי הלילה ("אהממממ... אני אחרי קונקשן באמסטרדם", ניסיתי למחות חלושות נוכח אזניים ערלות) נופלת על בר מרשים ומושקע בסגנון אמריקני בשם קרוסרודס. בבואנו בשעריו אני בא גם בשערי השיעור השלישי בקורס שלי. שיטת המעגלים החברתיים של בני בארי. נגיד, כמה מחברי הקהילה לומדים בבית ספר מקומי לריקודי סווינג. היעלה איפוא על הדעת שלא אכיר לכל הפחות את שאר תלמידי בית הספר? כמה מן החברים המבוגרים יותר נמנים על קבוצת חובבי תרבות של העירייה? לא ייתכן שלא אפגוש גם את כל שאר המשתתפים. חבר אחר מנגן בתזמורת של חיל האוויר האיטלקי? הופה בוא תכיר שלוש עשרה נשפנים ושלוש רביעיות כלי מיתר. מיותר לציין שכל מעגל חברתי שאני בא בשעריו מתייחס אלי כאל בן בית אחרי חמש דקות. מפה לשם אני מנסה לשנן כעשרים וחמישה שמות חדשים רק סביב השולחן שלנו בקרוסרודס בערב הראשון שלי בבארי.

מולי, בזקן מחודד וכובע בורסלינו לבן, מתיישב פיירו. פיירו הוא איש ה"אלפיני", הכוחות המיוחדים ההרריים של הצבא האיטלקי, אבל כעת הוא יושב בבית. אחרי בוסניה, סומליה, קוסובו, עיראק ועוד מקומות אקזוטיים מעין אלה, משהו קרה לפיירו בסיבוב האחרון באפגניסטן. איטליה היא לא ארץ צבאית במיוחד (בראשי צפה מיד המחמאה המפוקפקת "חיל הארנבות", שהדביק לצבא איטליה מאיר שלו בפי אחד מגיבורי "רומן רוסי". ואמנם, אם נודה על האמת, יכולות הצבא האיטלקי במאה האחרונה הסתכמו בעיקר בלדפוק לוורמאכט את התכניות). לכן שיערתי כי לא רבים סביבי יזהו בפיירו את מה שלי נראה די בבירור: הפרעת דחק פוסט טראומטית. בינתיים נראה כי הצבא די מתנער מפיירו ועתידו לא ברור. את יגונו הוא מטביע, כפשוטו, ברחבת הריקודים. פיירו הוא הרקדן הכי נחשק בקרב בנות בארי חובבות הסווינג. הוא חורך את רחבות הריקודים בעיר בתשוקה עצומה, שדוחקת לרגעים את החרדה והעצב אל מחוץ לעולמו.

פיירו נולד למשפחה שמשתייכת לקבוצה הנאוקאטקומנאלית בנצרות (לה מרכז גדול גם בישראל, על פסגת הר האושר הצופה אל פני כנרת) ולכן למד מילות מפתח דתיות גם בלשון הקודש. ברגע ששמע שאני מישראל עצם עיניו וצעק בהתלהבות שיא "אדוני אלוהים!!" בעברית מקראית ובהטעמה ואז גם דרש ללמוד "איך אומרים אצלכם סאלוט". התשובה סיפקה לכל המשתתפים עילה מספקת כדי למלא מחדש את כוסות הענק שלהם בבירה מהחבית ולשאוג "לחיים".

בעוד אנו שותים את עצמנו לדעת, נחת בבארי אדון חורחה מריו ברגוגליו, הידוע לכם יותר כאפיפיור פרנציסקוס הראשון, וזימן לי תקלה דיפלומטית חמורה כאשר אל מול כשני תריסרי חוגגים קתולים, קבעתי שהוד קדושתו "איז א גרייט גאי", כך בלשוני הזהב, ובהתאמה ננעצו בי בתדהמה לא פחות מארבעים ושמונה עיניים. בניסיון נואש לתקן את חילול הקודש הצעתי שנישאר מחר בבארי כדי לחזות בזיו פניו של פרנציסקוס מבעד לזכוכית המשוריינת של הפופ-מוביל, אבל החברים, נרתעים מצפי העומסים בעיר, העדיפו דווקא לברוח החוצה, אל עמק אִיטְרִיָה (אין קשר לפסטה) הנפרש דרומית מערבית לנו. בקול ענות חלושה ניסיתי להזכיר לסובבים שעלי לעבור על כמה חומרים לפני ההרצאה שלי, אבל הם לא מתרשמים במיוחד. חַנִיאֵלֶה, מניף ג'וזפה את כוס הנפילים שלו, אֶסְקוּזִי, אבל לא באת עד אפוליה כדי לשבת לבד בחדר עם ניירות!

למחרת חוצה שיירת רכבים עליזה את עמק איטריה. אנו בדרכנו למחוזות הטרולי של העמק, ובאוויר נזרקים שמות בהטעמה האיטלקית המלעילית המתוקה, כמו אלברובלו, מרטינה פרנקה וקאזה דה לוצ'ליני. ההרפתקאה האפוליינית שלי פורשת כנפיים. הישארו עמנו...

אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה ראשונה בסדרה

אז היכן בעצם מתחילה ההרפתקאה האפוליינית המופלאה שלי? כמנהגו בקודש של טווה הדורות הגדול והנעלם, מרצף אירועים מקרי לחלוטין שנתגלגל לו לפתחי לפני יותר מארבע שנים, ומעשה שהיה כך היה.

בשלהי שנת 2012 קיבלה אלאונורה מיאלי סוף סוף את אישור הכנסייה הקתולית בבארי להיפרד מבעלה (לאחר שגילתה כי הבחור פחות בעניין של אלאונורות ויותר בעניין של רוברטואים). היא ארזה את מטלטליה ועקרה לדירה קטנה וצנועה עם מרפסת רחבה ומעליה גג רחב ידיים בבנין דירות במרכזה של בארי. כמה ימים לאחר בואה ראתה משאית מובילים חונה בחזית הבנין ופועלים עולים ויורדים לקומה שלוש וממנה. כשצלצלה בפעמון ועוגה קטנה בידה פתחה את הדלת אישה קטנה ועדינה, מעט צעירה ממנה, אלאונורה שמה, שבדיוק נפרדה גם היא מבעלה ועזבה את ביתם המשותף. מאותו רגע ואילך נקשרו נפשות שתי האלאונורות לאהבה אישה את רעותה עד מאד. אלאונורה מיאלי, מהנדסת כימיה במקצועה, קיבלה את השם אלאונורה הגדולה, ואילו אלאונורה למפנלי, רופאת חירום, כונתה מני אז ואילך אלאונורה הקטנה.

קצת יותר משנה לאחר מכן הצטרפו האלאונורות, קתוליות באמונתן, למסע צליינות לטרה סנטה, אך רק לאחר שהגיעו לשדה התעופה הבינו כי גם בגילן המתקדם יחסית הן מצעירות את ממוצע הגילאים בה בכמה עשורים טובים. בנקודה מסוימת, בעוד קבוצת הצליינים המקשישה מקיפה בעצלתיים את מָארֶה די גָּלִילֵאָה, הלוא היא הכנרת שלנו, בעקבות מסלול חייו של הסלבטורה, גמלה בלבן ההחלטה לברוח לכמה ימים. הן נסעו בטרמפים מכנסיית הלחם והדגים אל ממלכת הבזלת המשקיפה ממזרח, החלו לצעוד בשביל הגולן מצפון לדרום וכך הגיעו כאורחות אל ביתנו, ששעריו פתוחים למטיילי השביל.

על ארוחת ערב צנועה (פסטה, אלא מה) התלהבו האלאונורות לשמוע כי מוצא אמי מאיטליה, ובנשימה אחת ציינו בצער כי בדרומה של ארץ המגף לא קיימות עוד קהילות יהודיות. הערתי את תשומת לבן כי מעבר לכך שבארי עירן היתה תחנת מעבר חשובה לעולים לארץ ישראל אחרי המלחמה, הרי שבבארי ובטראני, באוטראנטו ואפילו בלצ'ה, בשפיץ של העקב, התקיימו קהילות יהודיות מפותחות במהלך המחצית הראשונה של האלף השני לספירה. סיפרתי להן על אמרתו הידועה של רבינו תם, מגדולי בעלי התוספות במאה השתים עשרה, שקבע "כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטראנטו". האלאונורות התרגשו מאד למשמע הדברים וככל הנראה נצרו אותם עמוק בלבן, כי כשהתמנתה אלאונורה הקטנה לכהן בקודש בוועדת התרבות של הקהילה, הציעה לסרג'יו, הכומר גבה הקומה והממושקף, להביא לבארי את חברם הישראלי כדי להרצות על ההיסטוריה היהודית של דרום איטליה.

כך נחתה אצלי ההזמנה המיוחדת הזו, ובעקבותיה גם כרטיס טיסה לשבוע והזמנות אין ספור לאירוח בבתי החברים. ובאשמורת שלישית בבוקר של ראשית יולי, הצגתי רגלי על סיפון מטוס האיירבוס של טראנסאוויה, נשאתי אל עיניי אל על אל הדיילת ההולנדית שהתנשאה כראש וחצי מעל גובהי, בירכתי אותה לשלום בהולנדית רצוצה משהו והמראתי, בעיקוף נאה דרך עיר אבותיי אמסטרדם תובב"א, אל מחוז אפוליה, עקבו של המגף, בעקבות אחיי הנרדפים והמגורשים, בני קהילות אפוליה והגלילות. ובייחוד בעקבותיו של רבי ישעיה די טראני, "ישעיה הזקן", מגדולי ראשוני איטליה, פרשן מקרא ותלמוד, הוגה ונודד, מנהיג ופוסק.

בשדה התעופה הצנוע של מחוז אפוליה כבר מחכה לי ג'וזפה, שעוד ידובר ויסופר בו רבות, ואנו נדחקים בפיאט 500 הקטנה שלו ויוצאים אל עיבוריה של בארי.

בהמשך, יסופר כאן על פיירו האלפיניסט הרקדן, על פרנציסקוס הקדוש, על אחוזות הטרולי המיוחדות של אפוליה, על הכנסת האורחים הנפלאה לה זכיתי, על מסיבות ומשתאות, נשפים וחגיגות, על טראני ומרטינה-פרנקה; על רבי ישעיה דיטראני, פעמוני כנסיה עם מגן דוד ומומיות קדושות, ועל האנשים הנפלאים והנופים המרהיבים שבין מוּלִיזֶה לסָלֶנְטוֹ, שצבעו את המסע האפולייני שלי בצבעים עזים של אושר.

אל תלכו רחוק

עוד תמונה, לייפאיה חורף 1941

למן הרגע הראשון בו נחשפתי לסרט הצילום של איש הס"ס קארל אמיל שטרוט, שהסתובב בין יהודי לייפאיה, לטביה הממתינים להוצאתם להורג בחוף הים הבלטי וצילם בקור רוח, לא עזבו עוד תמונותיו את ראשי.

צילום מעשי הטבח של האיינזצגרופן (ומשתפי הפעולה האוקראינים, הליטאים והלטבים הנלהבים שלהם) ב"שואת הכדורים" של תקופת טרום מחנות ההשמדה, היה דבר נדיר. על פי רוב הקפידו הגרמנים על ביצוע תועבותיהם במחשכים. משום מה דווקא בלטביה התפתחה מעין "תיירות מוות", כאשר חיילים ואזרחים באו מרחוק לצפות בהוצאות ההמוניות להורג וכאמור אף לצלמן ולהסריטן (ומוכרת ההסרטה של ריכארד ויינר, קצין ימיה בקריגסמרינה, ממשתתפי "תיירות המוות". בעוד שבמרחק כמה עשרות מטרים ממנו נורים גברים יהודים מלייפאיה, נראים בקרבת המצלמה ראשים מציצים של חיילי וורמאכט שבאו לצפות באטרקציה האזורית).
כך הפכו תמונותיו של שטרוט לאחד האשנבים היחידים למראות ומוראות שואת הכדורים.

סיפור הצלתו של סרט הצילום הוא סיפור מופלא בפני עצמו (לא מזמן כתבתי עליו כאן, ראו רשומה קודמת) ושזורים בו תעוזה וגבורה של כמה אנשים. אבל אני רוצה להתמקד בשתי דמויות המופיעות בתמונותיו, האחת ידועה לי בשמה והשניה לא.

בתמונה הראשונה העמיד שטרוט כמה נשים לצילום קבוצתי בשטחי ההתפשטות. שתי הנשים הראשונות משמאל הן אם ובתה, רוזה אפשטיין ובתה סורלה (אחייניתה של רוזה ובת דודתה של סורלה, מיה מלכה אפשטיין, עומדת ראשונה מימין). רוזה עומדת אל מול הצלם הרוצח זקופה ועצומת עיניים, בשלווה מתריסה. סורלה בתה נחבאת מאחוריה בכתונת פסים קצרה.

התאריך הוא 15 בדצמבר 1941. את הטמפרטורה על החוף הקפוא ניתן רק לשער. הרוצחים הלטבים לבושים כמובן מעילים ארוכים וכובעי פרווה לראשיהם.
מבטה של סורלה כבוש בקרקע. היא נולדה עשור לפני כן, בתם היחידה של יעקב ורוזה. יעקב אפשטיין היה איש עסקים ובין השאר היה בבעלותו בית קולנוע. אבא עם בית קולנוע משלו, חלומו של כל ילד. אני מדמיין את האב ובתו פוסעים בשדרה רחבה בלייפאיה, יד קטנה ועולצת אוחזת יד גדולה ובוטחת, בדרכם לסרט בבית הקולנוע של אבא. ואני מדמיין את המשפחה הקטנה יוצאת לפיקניק בבוקר של קיץ על חוף הים. ואני מדמיין את סורלה מחליקה בטיסה על מעקה העץ הרחב בחדר המדרגות של בנין מגוריה. משחקת בין העצים בשדרה. עולה בהתרגשות לכיתה א'. ולכיתה ב'. ולכיתה ג'.

סורלה אפשטיין, בת עשר בהירצחה, נורתה דקות לאחר צילום התמונה, לצד רוזה אמה, גבן לרוצחיהן ופניהן לים.

איני יודע מה שמו של הילד שבתמונה השניה. לבוש סודר שחור ומכנסיים לבנים, ידיו בתוך מכנסיו לחממן בקור העז, צועד בראש קבוצתו על שוליו השמאליים של בור ההריגה. ארשת פניו מסגירה את הזוועה שנגלית לעיניו מימינו. הצועדים אחריו כמו ממאנים להביט לכיוונה. אין עוד היכן להתחבא מן האימה. הצלם האכזר וערל הלב מתקתק מצלמתו משל מתעד הוא ילדים בטיול שנתי. אחר כך יתקתק שוב כשיעמדו על שפת הבור. ואז עוד פעם עם שוך היריות. דוקומנטריסט קפדן. 

מי אתה, ילד בלי שם? איך קראו לך? היכן אביך ואמך? היכן אחיך ואחיותיך?

האם עוד ניסית להבין את הטירוף? למצוא היגיון בטבור החשיכה?
האם עוד קיווית לנס על סיפם של חייך?
איש לא בא להצילך, ילד. השמש עלתה ומיד הסיטה מבטה באימה. הים, שבין גליו ודאי השתובבת אי שם בעולם אחר, הוריק והליט פניו. השמים רעדו מאחורי חשרת ענניהם.
והשוחט שחט.

שתי תמונות, לייפאיה חורף 1941

חסידי אומות העולם רוברט ויוהנה סדול מלייפאיה (ליבאו, ביידיש), לטביה, החביאו במרתף הבניין שלהם אחד עשר יהודים והצילום ממוות. אחד היהודים הללו היה שכנם לשעבר, דוד זיבקון, שקודם לכניסתו למחבוא עבד כחשמלאי במשרדי האס.דה בלייפאיה, שם הבחין בסרט צילום המתעד את טבח "האקציה הגדולה" ביהודי העיר, בראשית חג החנוכה 1941. תוך סיכון חייו גנב זיבקון את הסרט, שכפל אותו ואז השיבו למקומו. את העותק המשוכפל קבר באדמה. לאחר ששרד את המלחמה, בזכות שכניו האמיצים, הוציא את הסרט ממחבואו ומסר אותו לרוסים. כך הצילו סדול (שבעצמו לא שרד את המלחמה ונהרג בהפצצה רוסית פחות מחודשיים לפני סיומה) ויוהנה לא רק אחת עשרה נפשות, אלא גם את התיעוד היחיד לטבח יהודי לייפאיה ואחד התיעודים הסדרתיים היחידים ששרדו לזוועות "שואת הכדורים" של האיינזצגרופן במזרח אירופה. לולא הצילו את חייו של זיבקון, היה הסרט נותר קבור במעבה האדמה.

אני מבקש להקדיש את הרשומה הזו לשתי תמונות, מוכרות יחסית, מתוך הסרט. כידוע, אחד האתגרים הידועים בזכרון השואה הוא חוסר היכולת להתמודד עם זכר מאסה עצומה כל כך של קרבנות. לכן, אתמקד כאן בשתי משפחות בלבד, משפחותיהם של שני אחים, בנקאים יהודים מלייפאיה בשם חיים ויעקב אפשטיין, ודרך התנפצותן להראות את הבנאליות של הרוע והשחור שהתפשטו ככתם מלבה של גרמניה אל עבר אירופה כולה.

חיים היה נשוי לאמה. היו להם שלושה ילדים, מיה מלכה, מקס ואהרון. יעקב היה נשוי לרוזה והיתה להם בת אחת, סורלה. את שתי המשפחות האלה הקדימה לקעקע האלה הסובייטית. האבות, חיים ויעקב, הוגלו על ידי שלטונות הכיבוש הסובייטי מעט לפני הפלישה הגרמנית ללטביה במבצע ברברוסה. סביר להניח שההגליה היתה קשורה למקצועם הקפיטליסטי כבנקאים וסוחרים. האחים ימותו בגולאג סובייטי במהלך המלחמה בלי שיידעו מה עלה בגורל משפחותיהם.

שתי המשפחות, נטולות האבות, נותרו בלייפאיה. עם כיבושה בידי הגרמנים נושלו מבתיהן והועברו לרחוב בו רוכזו בצפיפות יהודי העיר. בערב נר ראשון של חנוכה הטילו הגרמנים וסייעניהם הלטביים עוצר על בתי היהודים, כינסו את כל יושביהם בבית הסוהר לנשים בעיר ומשם הסיעו אותם (בעיקר זקנים, נשים וילדים. גברים יהודים כבר כמעט לא נותרו בלייפאיה) במשאיות אל חוף הים ליד כפר הדייגים שקדן (Skeden) בפרברי העיר. בחוף נצטוו הקרבנות להתפשט מבגדיהם ואז נלקחו בקבוצות קטנות אל שפת מחפורת גדולה. הם עמדו כשפניהם אל הים, נורו מגבם ונפלו פנימה.

בתמונה הראשונה העמיד הצלם כמה נשים לצילום קבוצתי. הראשונה מימין היא מיה מלכה אפשטיין, בתו של חיים. השנייה היא שכנתה נעמי ינקלביץ'. השלישית היא אישה מבוגרת בשם פרומה פורווי, הרביעית היא רוזה אפשטיין, אשתו של יעקב. מיה ונעמי אוחזות ידיים, כך גם פרומה ורוזה. כולן מישירות מבט למצלמה כפי שככל הנראה נתבקשו לעשות. לשמאלה של רוזה, נחבאת מאחוריה, עומדת סורלה אפשטיין בשמלה קטנה וכובע, ובמה שנראה כפעולה מופגנת כובשת את פניה בקרקע ומסרבת להביט אל העדשה.

במרכז בתמונה השנייה ניתן לראות את מיה אפשטיין יושבת ורועדת מקור לאחר שאולצה להתפשט מבגדיה. לימינה, בגבו למצלמה, אחיה מקס פושט את בגדיו. לשמאלה אם המשפחה, אמה, רוכנת אל הקרקע, ולפנים לה מתפשט ילד נוסף שפניו חתוכות מן התמונה, אולי אהרן צעיר בניה.
כעבור רגעים למן צילום התמונות לא נותר עוד איש מן המצולמים בחיים.

שתי תמונות. שתי משפחות יהודיות שנרמסו והתאיינו בין המגף הסובייטי למגף הנאצי.

על האנדרטה בחוף שקדן חקוק הפסוק ממגילת איכה "לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ; הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי..."

חיים, אמה ומיה אפשטיין

יעקב ורוזה אפשטיין ומשאית שהיתה בבעלות המשפחה לפני המלחמה

האנדרטה בחוף שקדן 

פני רבו תשע"ח

זו כבר הפכה מסורת, להתחיל את חגיגות יום ההולדת שלי בטיש מוצאי שמחת תורה אצל הצדיק בעל הייסורים, רבי ישראל הגר, הויז'ניצער רוב. והשנה ענין חדש: א היימישע סעלעקטאר בכניסה. אין מספיק מקום בפנים. הסעלעקטאר סוקר אותי מכף רגל (נייקי כחולות) ועד ראש (גלאח-בלי-פייעס עם כיפה שלא קשורה לשום דבר) ושואל במבוכה אם מישהו הזמין אותי. ודאי, אני משיב לו, הרבה הזמין אותי. כל שנה אני פה. מיילך! ער זאגט דער רבה האט אים פארבעטן, הוא צועק לאחראי. נו, אזוי ווס איז דורט צו פראגען? צועק מיילך בחזרה, קורץ לי ומסמן למקרר הויז'ניצאי לתת לי להיכנס.

למעלה על הפארענצעס כמה חסידים כבר מזהים אותי משנים קודמות ועושים לי מקום. יד אוחזת יד משני צדדיי ואני מתחבר פיזית לשרשרת הגדולה. האדמו"ר, לבוש בגדי מלכות לבנים, מסמן ביד מונפת והאדמה מתחילה לרעוד. אלפי חסידים נעים כאיש אחד ושואגים "ס'איז דאך האלץ הבל הבלים, א-י-ן ע-ו-ד מ-ל-ב-ד-ו". מנחם שרוקד לימיני עונה בסבלנות ובחיוך גדול לכל שאלותיי וכמה סקרנים מסביב מטים אוזן, כאילו אגבית, לשמוע מה שואל השייגעץ שאיווה לו למשכן את הפארענצע שלהם.

בינתיים פוצחים הבעלי מנגנים בניגון חדש, מושכני אחריך נרוצה. ידיו של הרבה עושות מלחמה וקורת העץ רועדת תחת רגליי. ב"הביאני המלך ח-ד-ר-יו, נגילה ונשמחה בו" כבר מגיע הויז'ניצער לעולמות היותר עליונים ובהתאמה עוברים אלפי החסידים מריקוד לקפיצות. הקורה מחשבת להישבר תחתינו אבל הבחור מעלי לא מרוצה. לטעמו אינני קופץ כראוי. אני מנסה לשקף לו את חששי המוחשי לקרוס עשרים אמה מטה בתוך תערובת של עץ, מתכת וחסידים שאפילו לא הרגישו, אבל הוא מבטל את דבריי בתנועת יד. בנס היו עוימדים, הוא צועק לתוך אוזני, באמת עוד לא הבנת שכל הקונסטרוקציה פה עומדת בזכות הרבה? אם הוא יוצא מבית המדרש הכל מתמוטט ברגע. 

לשמאלי רוקד אברך בדבקות, בערך בן גילי. אני חש שברצונו לומר לי משהו אבל בכל פעם הוא נסוג ומתכנס לתוך עצמו. בסוף, בין ניגון לניגון, הוא נוגע בכתפי ופונה אלי בקול רך ובלשון רבים, כמנהג. אתם יודעים, הוא מחייך, שבעצם השנה מתחילה רק עכשיו, כי הרי ממש עד עכשיו עוד ניתן היה לשנות את הצעטאלך בשמיים. ומה שעושים בראשית השנה הוא סימן לשנה כולה. וממילא, אם אתם שרויים בשמחה יחד איתנו פה עכשיו, מובטח לכם שתהיו בשמחה כל השנה כולה. ידו האוחזת בידי בשרשרת הרוקדים מתהדקת כמו מחזקת את דברי בעליה. הוא מחייך אלי ושונה, ספק לי ספק לעצמו, "כן, בשמחה כל השנה כולה". 

אחר כך, וגם זו כבר מסורת, א שיינע קיגעל מיט א קליינע פיקעל. וחשבתי לעצמי וואלה איזו ברכה יפה קיבלתי ליומולדת, ועוד מזר גמור. שנהיה בשמחה כל השנה כולה. אמן כן יהי רצון.

...

בייחוד אוהב היהודי את ניגוני הימים הנוראים. סליחות וראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. ויהא הניגון ספרדי או אשכנזי, ליטאי או חסידי, מרוקאי עם ייקי, תימני לצד פורטוגזי. לכולם נוטה היהודי חסד במידה שווה מאד. הן מילדותו נדד בין בתי כנסיות, ירד וטבל ועלה ונסתפג בהנוסחים השונים, אוצר בקרבו מבחר שירתם.
וגם כיום, בהתרגש חגי תשרי, מאחר וממילא אינו עושה עוד תפילתו קבע - נוטה הוא אהלו כנטיית לבו, פעם בכה ופעם בכה.

ומשום שסרו ממנו זה מכבר עול מלכות שמים ואימת יום הדין, לא מדקדק עוד היהודי בהגיית כל הברה, וכבר אינו מקפיד ביותר בספירת הטעון ספירה, ובתפילת הלחש לעתים רק קורא בשתיקה בחסות הדומיה, ולא פעם מותיר את מחזורו נכלם ורק יושב ומביט סביבו ומאזין ונפשו מתרוננת ולבו מתרחב ונמלא.

וכשהקהל שר, נענה היהודי ושר עמהם. וכשהש"ץ משורר לבדו, משורר עמו היהודי בלי קול. ולעתים שוגה החזן במקצת בדיוק הניגון והיהודי עוצם עיניו ומתקנו בשירת לבו. ויש שהוא מייחל דווקא לניגון מסוים, ופעמים שמשאלתו מתקיימת ופעמים שאיננה. והיהודי נזכר אז בימים אחרים, עת היה מתחזן בעצמו, פעם בכה ופעם בכה, וניגוניו היו בידו כחומר ביד היוצר, ברצותו מאריך וברצותו מקצר, ברצותו מרעים קולו וברצותו מתחטא בלחישה, ברצותו מבכר האחד וברצותו משורר זולתו. ובאותם רגעים בייחוד הולם בו צער הקרועים בין העולמות, כי יודע הוא שאינו כדאי עוד לעבור לפני התיבה; פנה היום ונסו הצללים ומה שהיה לא יהיה עוד.

ולעתים, כשצועד היהודי מבית הכנסת חזרה אל ביתו, נמלך הוא ופונה מן הרחובות המוארים אל חשכת השדות ועושה לו קפנדריא בטבורם, הרחק מעין אדם. והנה כבר מקהיל הוא לאחוריו את ברואיו של הקדוש ברוך הוא, צבאות שמים ואילות השדה, דשאים טלולים ועלים נרעדים ורגבים לחים, רמשים וחייתו ארץ ודורסי ליל. ובעודו צועד עובר הוא לפני התיבה תחת חופת שמיים שחורה, עיניו מתלחלחות אך קולו יציב והוא נושאו ברמה: ה-ה-מ-לך ה-ה-יו-שב על כסא רם וני-הי-הי-הי-שא!

מנשה

כשפרש מנשה משירות בתי הסוהר מצא את עצמו די לבד. אשתו עזבה אותו כמה שנים קודם לכן. בניו בגרו, נישאו ועקרו לסביבות נשותיהן החדשות וגם כלבתו האהובה הלכה לעולם שכולו מרחבי דשא וחולות ים וממטרים פזורים של דוגלי.

שכר איפוא מנשה יחידת דיור קטנה במושב והיה מבלה בה את ימיו ולילותיו בגפו. כדי לא להשתגע מחוסר מעש החל לפסל דמויות פימו קטנות. שעות היה רוכן על שולחנו, בורא בריות ומחריבן, לש קלסתרן ומהדק יצוריהן ומושחן בצבע ונופח בהן ניצוץ של חיות. הדמויות, מצדן, האירו לו פנים ושובבו את לבו ואירחו לו לחברה בחלל חדרו הקטן.

וכשנלאו אצבעותיו מלוש היה נפנה אל אוסף המפוחיות שלו ומפריח לחלל המושב מנגינות נוגות, נסוכות כיסופים וגעגוע לזמנים אחרים שהיו ונמוגו ואינם עוד.

משבאו המנגינות באוזני שכנו היה מזמין את מנשה לסעוד לעתים על שולחנו. "ותביא גם את המפוחיות", אמר לו. ומאז היה הדבר להרגל. מנשה היה מסב אל השולחן, מסרב לאכול, מבקש רק "א שטיקעל ברוט" (מנשה היה אמנם תימני מבטן אך חטא ביידיש פה ושם) טועם מעט מן הפרוסה אולם בעיקר מביט בקוצר רוח לעבר הסלון.

ובתום הארוחה היתה משפחת השכן מתיישבת סביב מנשה, שהיה מחבק את תיק הצד השחור עם מפוחיותיו, מחייך וממתין. "תנגן לנו משהו מנשק'ה?", היה השכן אומר כשהתיישב לבסוף, ומנשה היה ננער כביכול ואומר טוב, בסדר, אם אתם רוצים, ואז פורס את שלל מפוחיותיו לראווה אל מול עיני הילדים המשתאות, מונה את מעלותיה של כל מפוחית ומפוחית ולבסוף מצמיד אותה אל שפתיו ומנגן. ואם נחה על מנשה הרוח היה נותן את קולו גם בשיר, כי קולו היה עמוק ועשיר ודוק של כאב רטט בו וייפה אותו מאד. ובייחוד אהב לשיר שירי ארץ ישראל הישנה והטובה.

שָׂדוֹת שֶׁבָּעֵמֶק

קִדְּמוּנִי הַלַּיְלָה

בְּרֵיחַ הַזֶּבֶל

נִיחוֹחַ חָצִיר

הַלַּיְלָה לָעֵמֶק

אֲנִי אֲזַמֵּרָה

כִּי אֹשֶׁר בָּאַנִי

וְחֶסֶד הַשִּׁיר.

ולעתים היה השכן מצרף גם את הגיטרה הזקנה שלו לחגיגה, והסלון היה מתמלא צלילים ושירה ושחוק ילדים, ומנשה היה מזדקף ומתמלא חיות ועזוז וניצוצות של שובבות היו נזרקים בו. וכשהיה נפרד מן השכן ומילדיו היו עיניו בורקות.

יום אחד חזר השכן לביתו וראה את מנשה צורר בבהילות מה את מטלטליו המועטים ואת צבא בובותיו ושלל מפוחיותיו. ולרגע פתח את פיו לשאול למה ומדוע אך במשנהו כבר ראה כיצד נפרשות כנפיו של מנשה מסגור צלעותיו והבין שהפור כבר נפל ואין להשיבו עוד. יש אנשים שהם עצים ויש אנשים שהם ציפורים, אמר לו מנשה פעם כשישבו על הספסל בגינה.

שעה קלה לאחר מכן כבר המריא ברכבו הקטן, בלי לומר (או לדעת?) לאן. באוויר המושב, היכן שנישאו תדיר מנגינותיו, נפער פתע חלל מעיק של דומיה.

מנשה לא היה חזק בתקשורת אלקטרונית (השכן ידע זאת היטב מכל הפעמים שהוזעק להשכין שלום בין מנשה ומחשבו, שאצרו היסטוריה ארוכה של איבה-בואכה-משטמה וחשדנות הדדית) והודעות עדכון לא נחתו במכשיר הנייד של השכן, אבל יום אחד הגיעתהו חבילה קטנה בדואר, וכשהסיר את עטיפות הנייר שאצרו אותה התגלה לעיניו מנשה זעיר, מכויר פימו וישוב על כיסא, מפוחית נחבאת בידו המובאת אל פיו, פניו מאירות ועיניו שוחקות. על שתי ברכיו שעשע שני ילדים קטנים שהביטו בו בהשתאות, מתחקים אחר תנועות המפוחית על שפתיו. למרגלותיו, סמוך לרגלי הכיסא, התרוננה מילה אחת, כתובה אותיות מתעגלות וצבעוניות. "אושר".

הטיול שלנו לאלפים הצרפתים - מכתב שני ואחרון

ילדים אהובים,
עוד יום עולה לו מעל לפסגות האלפים הצרפתים. גל חום שוטף את אירופה והמזגן בפיג'ו שלנו עובד בפול ווליום. השלגים מפשירים בעוז במרומי הפסגות הלבנות, קרחוני הענק נמסים לאיטם וצלעות ההרים הכבירים נוטפות מפלים ופלגי מים. היום אנו בדרך ל"ונציה הצרפתית", הלוא היא אנסי היפהפיה, שתמונותיה שבו את לבנו כבר בארץ.

בדרך לאנסי אנו עוצרים לחניית ביניים בגשר תלוי כביר, הלוא הוא גשר קרלו אלברטו. בזמן בנייתו היה הגשר הגבוה באירופה וגם כיום הוא הגשר התלוי הגבוה בתחומיה, נמתח בין ארבעה צריחי ענק בסגנון ימי הביניים, שניים בכל צד, וצופה על הקניון התלול שתחתיו (ומדרום גם על גשר הקשת המודרני שנמתח בסמוך אליו מעל אותו קניון עצמו). הגשר, כך למדתי מאוחר יותר, נבנה כמתת הוקרה לקרלו אלברטו מלך סרדיניה. קרלו עצמו היה מלך לא מוצלח במיוחד, שסיים את חייו בעליבות הגלות בפורטוגל לאחר שלא הצליח לגבור על האוסטרים בשדה הקרב במסגרת ניסיונותיו לאחד את איטליה. לרוב מזלו, מעבר לגשר שנקרא על שמו - הותיר קרלו אלברטו בעולם גם את בנו, ויטוריו אימנואלה השני, שהצליח בגדול היכן שכשל אביו, איחד את איטליה והיה למלכה הראשון של איטליה המאוחדת ולאחד האישים החשובים בהיסטוריה האיטלקית (תשאלו את סבתא).

אנסי מקבלת את פנינו במזג אוויר שמשי ובהמולה מתרוננת של יום ראשון. המונים פורסים שמיכות ומחצלות סביב אגם אנסי, שהקנה לעיר את פרסומה והדרה. זהו אחד האגמים הגדולים בצרפת, שנוצר, ממש כמו תופעות טבע רבות אחרות בסביבת האלפים הצרפתיים, מקרחון גדול שנמס לו אי שם בעבר הרחוק. אגם אנסי גם שולח זרועות אל הרובע העתיק היפה של העיר ושוזר תעלות מים לאורכו ולרוחבו, מה שהעניק לאנסי את הכינוי שזכרנו למעלה. אם נהיה כנים, אנסי היא לא באמת ונציה, או משהו שמתקרב אליה, אבל היא יפהפיה אמיתית בזכות עצמה ויופיה הרחיב את לבנו עד מאד.

למחרת חוזרת קרן לעמל יומה ואני שב ומתיישב לי בפיג'ו הנאמנה, שזה אולי המקום לספר לכם גם על מעלליה הפחות קולגיאליים. הלוא תסכימו איתי, שאם יוצא לכם להסתובב עם רכב שכל מה שצריך לעשות כדי להניע אותו הוא ללחוץ על כפתור הסטארט (אכן, אין מפתח ואין קודן) כדאי מאד להקפיד לנעול אותו. ואולם, מעשה שטן, תמיד כשחזרנו לרכב מצאנו אותו פתוח, לא משנה כמה פעמים נעלנו אותו לפני שעזבנו. מה עושים? טלפון קצר לחברת ההשכרה העמיד אותנו על טעותנו ועל הדרך הוציא אותנו בורים טכנולוגית באופן מביך למדי. הנה כי כן מסתבר, כי כל אימת שקרבים אל הצרפתיה המתוחכמת עם המפתח בכיס, יודעת הגוילעמע מאשינע לזהות אותו ונפתחת לכבודו אוטומטית. נו, למדנו משהו.

ומכל מקום, כרגע שועטת המתוחכמת על הכבישים הנמתחים מאנמאס לכיוון דרום מזרח, בדרכה אל הסבא הגדול, שגיב הלבנים, הלוא הוא המון בלאן – ההר הלבן, ההר הגבוה באלפים והשני בגובהו באירופה, שמושך אליו מטפסים מכל רחבי העולם, וכדרכם של הרים מסוגו גם מקפיד לקטול אי אלו מהם בדרכם לכבוש את פסגתו. העובדה הזו לא עוצרת כמובן את זרם המטפסים. כמו באוורסט, ב-K2 ובהרי ענק נוספים, מתעקשים היבחושים האנושיים לקרוא תיגר על פסגות הענק הטמירות גם במחיר סיכון חייהם. אגב, בעבר הלא רחוק התחכם ההר גם למרוח על מדרונותיו שני מטוסים הודיים שטייסיהם טעו בחישוב לקראת נחיתה בנמל התעופה של ז'נבה והפגישו את מטוסיהם עם מכיתות הצור המשוננות של פסגתו.

סמוך למון בלאן, על אותו הרכס, מתנשא הר לא פעוט בפני עצמו העונה לשם המעניין אגי דה מידי, ובתרגום חופשי "מחט הצהריים". זאת על שום מה? על שום שאם מביטים עליו מהכנסיה שבטבורה של שאמוני, העיירה שלמרגלות המון בלאן, השמש עומדת בצהריים בדיוק מעל השפיץ של פסגתו. אגי דה מידי מאפשר גם לעצלנים מדופלמים לנשום אויר פסגות בעזרת מערכת של שני רכבלים המטפסים אל מרומיו. הראשון, הסגור, נושא אותי משאמוני אל עבר תחנת מעבר בחצי הגובה, וממנה אני ממשיך את המסע ברכבל פתוח. הגבהים מסחררים ולוקח זמן להתרגל לחוויה המצמיתה, קצת כמו בלונה פארק. אבל משמסכין הגוף עם פחד הגבהים והעיניים מביטות סביב - הנופים המתגלים עוצרי נשימה, משכרים ביופיים. אני מנצל את העובדה שספסלי הרכבל מעליי ומתחתיי ריקים וצורח מלוא ריאותיי אל מול הפסגות הצחורות.
סמוך לפסגה הרכבל עוצר, ואני מוצא לי מדרון ראוי ומושלג לטפס עליו  (בכל זאת, גם לנצנוץ יש גבול). בסופו של הטיפוס אני עומד בשלג עד ברכיי אבל מוריד חולצה בשל המאמץ. סוריאליסטי משהו. מכאן אני שם פעמיי במסלול משכר חושים אל אגם לאק בלאן, האגם הלבן, שמשובץ כפנינה על קו הרכס ומזכה אותי במראה מהפנט של לבן וכחול, תכלת וירוק. התחושה היא כזו שקשה לתאר במילים. משהו על גבול ההזיה.

קשה עלי פרידתו של הסבא הכביר, אבל השעון דוחק. את היום האחרון לשיטוטיי אני מקדיש לקשת הפרסה האלפינית שליד סיקסט פר א שבאל, אחד מאדירי הטבע המפעימים שראיתי בימי חלדי. בשורת תהליכים גיאולוגים שאין לי בהם מושג וחצי מושג, הלכה והתהוותה בתוך רכס האלפים קשת פרסתית, חצי סהר אדיר ממדים, גובהו כגובה ההרים שסביבו. העמידה מול הקשת היא חוויה מהפנטת. מסובבים את הראש מגבולה האחד לגבולה השני ומתחילים לספור מפלים. במורד צוקיה הכבירים של הקשת נופלים מגובה עצום עשרות מפלים שמקורם מהשלג המפשיר על פסגותיה. המרחק מאט את תנועת המים הנופלים והכל נראה כמו בתוך חלום. העין גומעת וגומעת את המראות המופלאים ואינה שובעת.

האתר מציע גם מסלולי הליכה לרוחב ולגובה הקשת אבל לי יש מטוס לתפוס ואני נפרד, אסיר תודה, מן המחזה המיוחד הזה.

בפעם אחרונה אני גומע את כבישי מחוז סבואה לכיוון ז'נבה, אוסף את קרן ממשרדיה ואנו חוצים את העיר השוויצרית בדרכנו לשדה התעופה. שם כבר מתמרק לו לכבודנו מטוס האיירבוס האדום-לבן של סוויס אייר. הוא ייקח אותנו אל נמל התעופה המצוחצח של ציריך. משם ימריא לו איירבוס נוסף, ינסוק עם רדת ליל מעל שלוות הרי שווייץ ואגמיה, יטה את חרטומו דרום מזרחה וייקח אותנו הביתה, אליכם.

ועד אז, נשיקות וגעגועים מלוא הטנא מאתנו,

קרן ואבא המטיילים בעולם. 

הטיול שלנו לאלפים הצרפתים - מכתב ראשון בסדרה

ילדים אהובים,

לאחר חניה קצרה בוינה, נחתנו בז'נבה בשעת ליל. ז'נבה יושבת בדיוק על הגבול בין שווייץ לצרפת, כך שבעצם נחתנו בצד השוויצרי אבל את הרכב אספנו בצד הצרפתי. ואיך עוברים משווייץ לצרפת? בהליכה של חמש דקות בתוך הטרמינל. אירופה של היום היא יבשת אחרת מזו של הדורות הקודמים, ואת ה"גבול" שבין שתי המדינות חצינו כסכין בחמאה אין ספור פעמים.

כמו בטיולים הקודמים גם הפעם דבקנו בסמל האריה השואג, אבל השתדרגנו לפיג'ו 308 דנדשה ומשוכללת. בהמשך המסע היא תקפיד להוכיח לנו פעמים רבות עד כמה מתוחכמת היא. מפה לשם השעה שעת ליל ובטננו הומה, אבל בתחנת דלק סמוכה לשדה חונה משאית האוכל של חאלד וחבריו וקורצת לנו בצבעי ניאון עליזים. כשחאלד שומע שאנחנו מישראל הוא מנהנן בהתלהבות ומספר לנו שמוצאו מג'רבה, עיר הכהנים התוניסאית בעלת ההיסטוריה היהודית המפוארת.

אנמאס, העיר בה שוכן אחר כבוד מלוננו "קמפניל", היא עיירת גבול בסיסית למדי, בוודאי בהשוואה לשכנתה השוויצרית, ובימים הבאים היא תהיה לא יותר מבסיס לטיולי הכוכב שלנו. למחרת בבוקר קרן משכימה לעמל יומה ואילו אני מתיישב לי בפיג'ו המפנקת, מדליק רדיו על מלל כלשהו כדי להיכנס לאווירה, הכנפיים נפרשות להן מתוך כלוב צלעותיי ואני ממריא להרפתקה הצרפתית שלי ופניי דרום-מזרחה, אל הקדמונים השגיבים משונני הצוקים ועטורי הכתרים הלבנים, הלוא הם האלפים הצרפתיים.

לאט לאט מתחלף הנוף מאורבני לכפרי ואני נכנס לממלכת מחוז סבואה שבתחומיה יתקיימו טיולינו. יופייה של צרפת הכפרית עוצר נשימה. למרגלות הרי הענק בזוקים כפרים אדומי גגות טבולים בפרחים ובירק מלוא העין. בין היערות העבותים זורמים נחלים שוצפים, העושים את דרכם מטה הישר מפסגות ההרים הלבנות. הכביש עובר בינות לכפרים וחושף את נוים. למרבה השמחה הכפריים הצרפתים לא מסתפקים בשכיות החמדה שהעתיר עליהם הטבע ביד רחבה והם תורמים ליופי הכללי עוד משלהם. הבתים כאן באים בשלל צורות וצבעים, מנוקדים פרחים ממפתן ועד גג. פרחים גודשים גם את הכיכרות והרחובות בשלל תבניות ואדניות. הסמטאות שלוות וציוריות והאנשים כולם מאירים לי פנים. אנגלית לא ממש מדברים בצרפת, לפחות בזו הכפרית, אבל מי צריך אנגלית נוכח השלווה הצרפתית הזו: "בונז'ור מסייה", "בונסואר מסייה", "מרסי", "אורוואר", "בון אפטיט", "דאקור". לאט לאט הנעימות דובקת בי, משרשת דעות קדומות על הסנוביות והשחצנות המיוחסות על פי רוב לזוללי הצפרדעים.  

בכל כפר תמצאו מאפיה, בולונז'ורי. בארץ מאפייה היא לחמניות טריות, בורקס ורוגלך לפי משקל, אבל חנויות הבולונז'ורי בצרפת הן מקדש-מעט לאמנות האפייה. המאפים מוקפדים עד לרמת אמנות ממש ובהתאמה מוצגים לראווה בויטרינות שקופות כיאה להם ולשכמותם. בייחוד הפכו חביבים עלי מאפי הפירות הנימוחים בפה בקשת מרהיבה של טעמים. עוד בכל כפר: אנדרטאות יפות ומכמירות לב לזכר בני הכפרים שנפלו בשתי מלחמות העולם (בשתיהן היתה צרפת מעורבת עד צוואר). לא נכחד, נראה כי הצרפתים טובים יותר בבניית אנדרטאות מאשר בלהילחם, באשר בשתי מלחמות העולם הם הפגינו בעיקר מתודות שונות ומגוונות של נסיגה, התקפלות ומנוסה כללית (וידועה הבדיחה על הטנקים הצרפתים בעלי ההילוך הקדמי הבודד וששת ההילוכים האחוריים). בייחוד מעציבות האנדרטאות לזכר נופלי מלחמת העולם הראשונה, כשמיליוני צעירים מכל מדינות אירופה הוקרבו על מזבח הפעלה שרירותית של בריתות בינלאומיות במלחמה מטופשת וחסרת תכלית.  

למרגלות האלפים הדרך מתחילה להתעקל ולטפס מעלה. רשתות גדולות בצדי הדרכים אמורות לתפוס את סלעי הענק שהאלפים מנערים מדי פעם מדש מדרונותיהם. מעבר לעיקול מחכה מורזין היפה (והמתויירת עד זרא). מורזין מציעה למשחריה מדרונות תלולים וקניונים שוצפים ורחובותיה מלאים רוכבי דאונהיל מקוסדים ועטויי מגינים. הרגע סיימו לגלוש על אופניהם את המורדות המסולעים שסביב העיירה וכעת, רועדים מהתרגשות, עיניהם לא רואות עוד דבר מלבד הדרך המהירה ביותר לרכבל שייקח אותם ואת אופניהם שוב לפסגה. הרכבלים במורזין עובדים בלי הפסקה, הקרונות יורדים ריקים ועולים עמוסי ציוד ורוכבים להוטים ושיכורי מדרונות.

מאחר ובכושרי הנוכחי לא רצוי שאצטרף לרוכבים הללו, פן אתפזר כפינייאטה לאורך המורד כולו, אני נפרד ממורזין ושם פעמיי אל היעד הבא.

גורז'ה דו פונט דו דיאבלה, קניון גשר השטן, הוא מהמקומות היפים והמיוחדים שראיתי בצרפת ובכלל. קרחון ענק מעידן הקרח התמוסס לו ולאיטו ומימיו חתרו דרך סלע הגיר הרך מטה מטה, יוצרים קניון צר ועמוק מאד. עוד כך וכך שנים חלפו להן, ובולדר ענק הידרדר ונתקע בדיוק בין כתלי הקניון, מותח מעין גשר טבעי בין שתי גדותיו. לאורך השנים ניסו היבחושים האנושיים להתחכם לאדיר הטבע הזה וירדו לקניון התלול במערכת מסוכנת להפליא של חבלים ומדרגות חצובות בסלע החלקלק, מהסוג שאם החלקת מהן לא תקבל הזדמנות שניה. רק ב-1948 נחנכה מערכת המדרגות המסודרת לאורך כל המתלול עד לערוץ הנחל.

תשאלו מה ענין השטן לפה? ובכן, לפי האגדה המקומית, הגשר הטבעי שזכרנו קודם היה למעשה מתנת השטן לבני האנוש. קודם לו ניסו הללו לחצות את הערוץ התלול ללא הצלחה מרובה, אך כשפנו ברוב ייאושם לאלוהיהם וביקשו עזרה, הפכו הללו לפתע עסוקים מאד וחמקו באלגנטיות מהסינג'ור. השטן מצדו הביע נכונות מפתיעה לעזור, אולם, כמנהגם של שטנים מאז ומעולם, הכניס קוץ דוקרני במיוחד לאליית הצעתו: האדם הראשון שחוצה את הגשר צריך להיות מוקרב לו לעולה. בלית ברירה הסכימו בני האדם לעסקה, אך ברגע האמת (כמה צפוי) השתפנו ושלחו עז לחצות ראשונה. השטן לקח את התרמית באופן אישי מאד, ומאז הוא אורב למבקרי הקניון וחוכך אם ליטול מהם את נקמתו (שני חרכים מאירים וסמוכים בתקרת המצוק הם, לפי האגדה, עיניו האורבות).
בעליה המפרכת למעלה אמרתי למדריכה הצרפתית שגם אצלנו היהודים התחכמו לסבן את השטן עם עז, וכל זה כבר לפני שלושת אלפים שנה. "דאקור", היא חייכה, "בסוף בני האדם דומים בכל מקום".      

ובמכתב הבא? נספר על אנסי היפהפיה, על השגיא שבהרי האלפים הצרפתיים ועל קשת אדירת ממדים ורוויית מפלים בלב הרכס הכביר. ועד אז, צרור נשיקות וגעגוע מאתנו, קרן ואבא המטיילים בעולם.

צבי ישראל הטפילד

הלילה בחלומי ג'יימס הטפילד ממטאליקה התגייר.

התעדכנתי בחדשות המרעישות דרך סטטוס של חבר בפייסבוק. היתה שם תמונה של הטפילד מחויך מאוזן לאוזן עם כיפה סרוגה לבנה גדולה לראשו. מזל טוב, היה כתוב שם, לאחינו צבי ישראל בן אברהם. צבי ישראל, לא פחות. ג'יימס הטפילד, אליל נעוריי המסוקס, המקועקע באינספור צלבים בוערים? האמנם? ליתר ביטחון רצתי לבדוק בויקיפדיה ושם כבר ריצדה אל מול עיניי, שחור על גבי מסך, הקביעה שאיננה משתמעת לשני פנים "גיטריסט וזמר יהודי-אמריקאי, סולן להקת המטאל מטאליקה". אכן נודע הדבר.

צבי ישראל הטפילד לא בזבז זמן ומהר מאד הגיע לישראל ("מסעות ג'יימס בארץ הקודש" זעקו כותרות העיתונים ברפרנס צפוי לעייפה לסרט ההוא של רענן אלכסנדרוביץ'). אין צורך לומר שעבדכם הנאמן התייצב כבר להופעה הראשונה (על הפרענצ'עס שנשארו מהטיש שנערך בישיבה של צי"ה ערב קודם) אבל לאכזבת מעריציו בחר הטפילד, בפרץ נקיפות מצפון אופייני, להתנכר לחלוטין לשלל שיריו מן התקופות היותר, איך נאמר זאת בעדינות, סוערות של חייו, ולהתמקד במחרוזת שירים חלבית למדי שעניינה ראיתי-את-האור-פלאס-פסוקים-אקראיים, משל היה המתחאזק הראשון במחוזותינו. גם הצעת הפשרה שלי, לבצע לכבוד הפסח הממשמש ובא את "מאסטר אוף חאמץ", נפלה על אוזניים ערלות. הקהל הביע את אכזבתו בטונים גבוהים למדי, צבי ישראל לקח ללב וגם שירת "אני מאמין" שחתמה את ההופעה לא הצליחה לעמעם את תחושת החמיצות.

מכאן העסק רק הלך והידרדר. צבי ישראל לא ממש הצליח למצוא את עצמו בזהותו החדשה והאדוקה, וגם קהלו, מצדו, לא ממש הצליח למצוא אותו בחזרה. עד שיום אחד, בחדר ההמתנה של "הקליניקה להסרת קעקועין ושאר מיני מרעין בישין" של ר' דבל'ה שוורץ מביתר עילית (שמצדו כבר הרשה לעצמו לדמיין את רווחי העתק שיפיק מיחס הדיו-פר-סנטימטר-עור הפנטסטי שסיפק לו הגוי כביר הגוף והמעוטר) גמלה בליבו של צבי ישראל בן רגע ההחלטה לחזור לחייו הקודמים, נטולי קודשא בריך הוא ושכינתיה.

ובינינו, הן אני והן שאר היהודים סביבי לא ממש הזלנו דמעה נוכח ההתפתחויות הדרמטיות, כי הבה נודה על האמת, עיסוקים מסוימים - כמו, נגיד, להיות פרונט מן של להקת ת'ראש מטאל - מתלבשים טוב יותר על ערלים מגודלי שיער שטרם שמעו על ליקוטי מוהר"ן.

אבל מדי פעם, בהופעות, כשקירק האמט מרביץ סולו גיטרה מכושף, או כשרוברט טרוחיו מפליא ללהטט על הפייב סטרינג תוך כדי הליכת הקוף-בחלסטרה הידועה שלו, נענה להם ג'יימס בריף גיטרה מהיר, מקרב את פיו אל המיקרופון, מחייך, עוצם עיניו, מתנענע בסילודין ושואג "שכויייייח!"

אלי

כבר חמישה ימים אני לא מפסיק לחשוב על אלי. אלי החכמה והמוכשרת והיפה עם קול הפעמונים. אלי שהיתה תלמידתי בארה"ב לפני שש שנים ואחרי התיכון הלכה ללמוד אמנות ותיאטרון באוניברסיטת מיאמי ובאורח מאד לא מפתיע מיגנטה בקסמה את כל רואיה וחרכה בכשרונה את במות התיאטרון וסיימה את התואר בהצטיינות יתרה וזכתה במלגת המשך יוקרתית ועתידה זהר ונצנץ באלף שמשות.

ואז, לפני שישה ימים, בסוף השבוע של קבלת התואר, יורדים הוריה מפנסילבניה לחגוג עם בתם הפורחת, פרי אהבתם ועמלם. עולים על רחפת לסיור משפחתי עולץ בביצות של שמורת אברגליידס מערבית למיאמי. תאונה. שבריר שניה. האחות הקטנה נפצעת. אלי איננה.

סיור רחפת באברגליידס. עשינו כזה לפני כמה שנים. בערך הדבר הכי לא אקסטרימי שניתן להעלות על הדעת. סירה רחבה, יציבה, משייטת באיטיות במי הביצות הרדודים בעזרת מאוורר גדול הקבוע באחוריה. איך תאונה איך? ומה יהיה עם האכזריות הארורה של הקיום? מה עושים עם התהום הזו שנפערת בן רגע, סתמית ושרירותית, הופכת באבחה פסגות של סיפוק ואושר לאימה חשכה?

ואיך קמים מזה בכלל? איך ממשיכים? לאן לוקחים את חוסר האונים שבבסיס ההוויה האנושית? איך נושאים את משא המה-היה-אילו? כיצד יכולה הנפש להכיל את קצירו האקראי, האטום, הקהה של המוות?

אלי היפה, נעימת הסבר, טובת הלב והעין. בחלל כיתתי כבר זהר אז אור נר נשמה מעל ראשך ואיש לא ראהו ואיש לא ידע.
נוחי בשלום, ילדת פז. אזכור אותך כל חיי.